אמרי הצבי ב קעח

דהבעלים יכולין לפדותן כשהם ביד הגנב ור"ש סובר דקדשים שחייב באחריותן חייב כפל ומשום דגורם לממון כממון דמי ומחייב ג"כ בדו"ה אם שחטן וכל זה אם נימא דחייב בדו"ה אפילו כי לא פדאן כלל אבל אם נימא דאם לא פדאן הבעלים פטור מדו"ה א"כ לא היה ראוי להתחייב דו"ה עליהן ורק אם פדאן אז היא דנוכל לחייבו דו"ה א"כ תו ליכא חיובא כלל הואיל דבשעת גניבה לא היה ראוי להתחייב דו"ה וא"כ לא נוכל לומר דמיירי שפדאן הבעלים דהפדיה של הבעלים לא אייתי לה לידי חיובא דדו"ה כיון שבשעת גניבה לא היה ראוי להתחייב עליהן דו"ה. ובזה מיושב תו ג"כ קושית הפ"י דנימא דפדאן הגנב דהא הואיל דבשעת גניבה לא היה ראוי שיתחייב דו"ה על הטביחה א"כ גם כשפדאן הגנב ונעשו חולין ג"כ ליכא תו חיובא לשלם דו"ה דהא ס"ל השתא דלא נעשה גנב מחדש דאם נימא דס"ל דנעשה גנב מחדש א"כ אין התחלה כלל לקושייתו של הפ"י לגמרי דאם נימא דפדאן הגנב א"כ תקשי מ"ט דת"ק דפוטר וכמ"ש הפ"י ודוק היטב בזה

[קכז] דף ע"ז ע"א תוס' ד"ה פרה מטמא טומאת אוכלין כו' וא"ת והלא כל העומד להזות כמוזה דמי וי"ל דקודם קבלה לאו כמוזה דמי כדפרישית לעיל עכ"ל. נלע"ד הפירוש דדוקא היכא דאינו מחוסר רק מעשה אחת אמרינן בי' כל העומד להעשות כעשוי דמי אבל היכא דמחוסר שני מעשיות לא אמרינן בהו כאלו עשה ומש"ה קודם קבלה לא אמרינן דהוה כאלו נתקבל וכאלו נזרק. ובזה מתפרש ג"כ דברי התוס' לקמן וא"ת אמאי לא אמר דכל קדשים יקבלו טומאה מחיים כיון דמצוה לשוחטו ונימא כל העומד לשחוט כשחוט דמי וי"ל דאפילו נשחט לא אמרינן דכזרוק דמי עד שיקבל בכוס כ"ש כשעדיין לא נשחט ע"כ. והכוונה שהרי אם מחוסר שני מעשיות לא אמרינן כאלו עשוי מכ"ש אם מחוסר שלשה עשיות ודוק

שם באה"ד הקשה רבינו שמואל בר"ח ל"ל דהיתה לה שעת הכושר תיפוק ליה דחיבת הקודש מכשרתו כו'. דבריש המנחות והנסכים פריך לר"ש נותר ופרה אמאי מטמא טומאת אוכלין עפרא בעלמא היא כו' עכ"ל ולכאורה י"ל הא הש"ס במנחות (ק"ב ע"ב) מסיק דהא דחיבת הקודש מהני מה"ת הוא רק לפסול אבל לא למנות בו ראשון ושני דהא מיבעיא לי' לר"ל צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני או לא ורק מדרבנן מהני חיבת הקודש גם לענין טומאה למנות בו ראשון ושני יעו"ש וא"כ שפיר הוצרך בכאן לומר הטעם דפרה מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר ומהני גם מה"ת. והנראה דכוונתם הוא דא"כ נפשוט מכאן מדהוצרך לומר הטעם הואיל דהיתה לה שעת הכושר א"כ מוכח דחיבת הקודש מהני מה"ת רק לפסול אבל לא לענין טומאה למנות בו ראשון ושני דאל"כ ל"ל הטעם משום דהיתה לה שעת הכושר תיפוק ליה משום חיבת הקודש ודוק

שם באה"ד ומיהו שעיר המשתלח קשה לר"י שיטמא מחיים טומאת אוכלין כו' אבל לא מהני לשאין אוכל כמו בע"ח ליחשב כאוכל אע"ג דהוה מהני על האוכל כגון נותר ופרה ליחשב כעפרא כו' פירוש דבריהם ז"ל נהי דלאפוקי מטומאה אמרינן כל העומד כו' אבל להכניסו לטומאה לא אמרינן אלא בדבר האסור שיהי' כמותר אבל אם לא הוי אוכל שיהי' כאוכל לא אמרינן וכ"כ הפ"י וכתב עוד דמשם גופא ראי' דמקשה התם פרה אמאי מטמא ונימא כל העומד לשרוף כשרוף דמי ומאי קושיא ואימא לאידך גיסא כל העומד לפדות כפדוי דמי כדאמרינן הכא וא"כ לא הוי עפרא אלא ודאי דכל העומד לפדות גופא לא אמרינן אלא שיהי' אסור כמותר אבל לא לשווי' אוכל כיון דעכשיו אינו אוכל דמסתמא לשריפה קאי עכ"ל הפ"י. ודבריו נפלאו ממני שהרי ע"כ לא אמרינן דראוי לפדות הוא דוקא קודם הזאה אבל לאחר הזאה לא מהני כלל פדיון ומש"ה הוכרח לומר הטעם דפרה מטמא טומאת אוכלין משום דהיו לה שעת הכושר וכמ"ש התוספות בריש דבריהם והתם במנחות (דף ק"ב ע"ב) דפריך הש"ס דפרה אמאי מטמא טומאת אוכלין נימא כל העומד לשרוף הוא דוקא לאחר הזאה ועוד דע"כ לאחר הזאה מיירי שם במנחות דאי קודם הזאה א"כ מחוסר שני מעשיות ובכה"ג לא אמרינן כל העומד להעשות כעשוי דמי וכמ"ש התוספות לעיל וא"כ ראיות הפ"י אינו מובן לי כלל וי"ל בזה

[קכח] שם בתוד"ה פרה מטמא טומאת אוכלין הקשה בקונטרס כו' ונראה שחזר בו משיטתו שהי' רגיל לפרש בכ"מ דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מה"ת שהרי פירש בהדיא דלא מקבל האי בצק טומאה דלית בה שיעורא כו' עכ"ל ועיין במסכת שבת (דף צ"א ע"א) בתוספות ד"ה אי לענין טומאה כתבו ג"כ דרש"י חזר בו ע"ש

ולעד"נ דרש"י הוציא כן מהתוספתא עיין במס' חולין (קכ"ח ע"ב) ת"ר החותך כזית בשר מאבר מן החי חתכו ואח"כ חושב עליו טהור כו' ופירש"י בד"ה החותך וז"ל בתוספתא ל"ג כזית אלא החותך בשר מאבמה"ח וכגון דאיכא כביצה עכ"ל ונראה טעמו משום דאם הי' פחות מכביצה לא נטמא הבשר כלל משום דפחות מכביצה לא מקבל טומאה כלל ודוק

[קכט] דף ע"ח ע"א א"ל ר"א כי איתמר דרבא לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא כו' ובתוספות ד"ה לטמא באה"ד והך דשמעתין דמוקי רבא לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא מיירי נמי שדומה קצת לאמו כההיא דר' יהושע כו'. ולכאורה י"ל דלשיטת התוס' דר' יהושע סובר כר"ש דגמל הנולד מן הפרה ושור אסור א"כ מאי דוחקא דהש"ס למינקט כי איתמר דרבא לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ולפרש דמיירי שדומה קצת לאמו עדיפא הו"ל לומר דאיתמר דרבא לטמא שנולד משני טהורין ומוכח לכאורה כשיטת רש"י דר' יהושע פליג על ר"ש ומתיר גמל הנולד משני טהורין א"כ הוכרח הש"ס לינקוט דאיתמר דרבא לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא וכמו שפירש"י ולכאורה י"ל בזה

וליישב קצת י"ל בזה עפ"י מ"ש התוס' בבכורות (דף כ"ד ע"א) ד"ה ראה דאף דסובר ר"ש דגמל הנולד משני טהורין אסור דוקא גמל אבל חזיר ושאר טמאים הנולדים משני טהורים מותר באכילה א"כ לא הוה מצי למינקט לטמא שנולד משני טהורין דהא מותרין באכילה גם לר"ש ורק גמל אסור באכילה ואף דהוה מצי למינקט גמל הנולד מן הטהורין מ"מ נקיט סתמא אף דלמסקנת הש"ס איירי ע"כ דאיעבר מקלוט וע"כ שהקלוט הי' גמל דאל"כ גם הקלוט לא הי' נאסר מ"מ נקיט לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא לומר על כל הטמאים שנולדים עכשיו ואכתי צ"ע בזה

ובגוף דין זה שכתבו התוס' שם בבכורות (כ"ד) הרבה ראשונים לא סברו כן ועיין במוהרי"ט אלגזי פ"ק דבכורות (על דף ה') הביא דברי התוס' הנ"ל והרבה ראשונים החולקים ולפי האמור הי' נוכל לומר דגם רש"י ז"ל חולק על תוס' בזה ומש"ה הי' מפרש דר' יהושע לא ס"ל כר"ש דאל"כ הי' ליה למינקט לטמא שנולד משני טהורין וכמ"ש קצרתי

[קל] שם ע"ב בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב מי מצי פטר גנב נפשי' בכבש לרבנן בעולת עוף לראב"ע כו'. ולכאורה י"ל מדוע נקיט רבא דוקא עולה דכולה כליל הו"ל למינקט סתמא דהא גם בחטאת אם הפריש פרה לחטאת וגנבה הגנב אם חייב הגנב להחזיר פרה דווקא או דמצי פטר נפשי' בכבשה דהא גם בחטאת אין להבעלים שום הנאה בהבשר דהא הבשר הוא לכהנים

ועוד י"ל אמאי לא נקט גם בשלמים כן מיהו י"ל דבשלמים הוה הבשר להבעלים ופשיטא דצריך להביא פרה לזבחי שלמים דוקא ולא מצי הגנב פטר נפשי' בכבשה. אלא דאכתי י"ל לשיטת רש"י לעיל בב"ק (דף י"ב ע"ב) בד"ה אבל לאחר שחיטה כי זכו בין הכהנים בחזה ושוק בין בעלים בשאר הבשר משולחן גבוה זכו עכ"ל וא"כ י"ל דגם בשלמים שייך איבעיא זו דהא קודם שחיטה עדיין לא זכו הבעלים בהבשר ורק לאחר שחיטה הוא דזכו בבשר וא"כ יש סברא לומר דמצי הגנב פטר נפשי' בכבשה ג"כ דהא עדיין לא הי' הבשר של הבעלים בשעת גניבה לרבנן דפליגי על ריה"ג וס"ל דקדשים קלים לא הוי ממון בעלים

אולם י"ל דהוה גורם לממון והכא קא אזלינן בסוגיא אליבא דר"ש דסובר גורם לממון כממון דמי ומקרי תו כממון