אמרי הצבי ב קעז

שפירש דהא דאמרינן משום דכל העומד לפדות כפדוי דמי מיירי בקדם מומן להקדישן הוא דוקא אליבא דמסקנא אבל לפום ההו"א היינו מפרשין דהא דמשני ר"ל בשוחט בע"מ בחוץ היינו בין בקדם הקדישן למומן ובין בקדם מומן להקדישן ויותר נראה לומר דמיירי בקדם הקדישן למומן שהרי אם קדם מומן להקדישן איירי דווקא א"כ קשה דהאיך משכחת בכה"ג קדשים שחייב באחריותן דהא בע"מ מעיקרא לא חל עליו כלל קדושת הגוף אלא הוי כמקדיש עצים ואבנים בלבד דהו"ל קדשי בדק הבית ושמעינן ליה לר"ל במס' חולין (דף קלט) דבקדשי בד"ה אפילו אי אמר הרי עלי אינו חייב באחריות דגניבה משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ועיין בפ"י שנתקשה בזה ונדחק לתרץ כגון דקאמר שור זה לעולה דקי"ל במסכת תמורה דבכה"ג אי הוה בע"מ ימכר ויביא בדמיו עולה ובכה"ג י"ל דמוטל טורח הבאה על הנודר וא"כ שפיר י"ל דחייב באחריות עד שיביא בדמיו עולה ועי"ש בפ"י שמפלפל הרבה בענין זה. וראיתי בתורי"ד כי הקשה ג"כ כעין קושיא שהקשה הפ"י ע"ש בד"ה ר"ש אומר באה"ד פירוש המורה ובבע"מ מעיקרא עסקינן כו' ואי קשיא האיך שייך למימר בבע"מ מעיקרא קדשים שחייב באחריותן כגון שאמר הרי עלי עולה ואח"כ הפריש שור בע"מ ואמר יהא קדוש זה לדמיו שאביא מדמיו עולתי וחלה עליו קדושת דמים וחייב באחריותן שאם יאבד צריך להפריש דמים אחרים לקנות עולתו עכ"ל וא"כ לפום ההו"א הוה ניחא יותר לפרש דברי ר"ל דמשני בשוחט בע"מ בחוץ דמיירי בקדם הקדישן למומן כדי דלא יקשה קושיא הנ"ל ותירוץ זה שמתרצים הוא דוחק קצת ומש"ה היה ר' אלעזר מפרש דברי ר"ל כפשוטו דמיירי בקדם הקדישן למומן ושפיר פריך ר"א והלא פדיה מתרת והכא לא שייך פדייה כלל דהא מיירי בקדם הקדישן למומן וא"כ ליכא פדיה לאחר שחיטה הואיל דבעינן העמדה והערכה אבל לבסוף דמתרץ הש"ס משום כל העומד לפדות ע"כ נצטרך לומר דמיירי רק בקדם מומן להקדישן וכמו שפירש"י ומש"ה לא כתב רש"י תיכף על תירוצו דר"ל דמיירי בקדם מומן להקדישן משום דמתחלה היה ס"ד דמיירי רק בקדם הקדישן למומן בכדי שלא יקשה קושית הפ"י הנ"ל ורק במסקנת הש"ס צרכינן ע"כ לפרש רק בקדם מומן להקדישן וא"כ לפי"ז ל"ק קושית התוספת דדילמא מיירי כשנפדית אחר שחיטה שהרי יכול לפדות לאחר שחיטה לשיטת רש"י דמיירי בקדם מומן להקדישן דהא רש"י ז"ל פירש כן רק למסקנא דמסיק משום דכל העומד לפדות כפדוי דמי אבל לפום ההו"א היינו מפרשים דמיירי רק בקדם הקדישן למומן ושפיר פריך ר' אלעזר וכי שחיטה מתרת והלא פדייה מתרת ודוק

ועפ"י האמור מתורץ ג"כ קושית הפ"י בסוגיין בהא דפריך ר"א וכי שחיטה מתרת והלא פדיה מתרת הקשה הפ"י דאמאי לא מוקי לה כגון שפדאה ואח"כ שחטה וא"ל דא"כ הוי ליה חולין גמורים ומאי טעמא דת"ק דפוטר דמ"מ יש לפטור כיון דבשעת גניבה היתה של הקדש ולא קרינן ביה וגונב מבית האיש וממילא פטור מכפל וכיון דפטור מכפל ממילא לא שייך דו"ה וכתב לתרץ דא"א לאוקמי בהכי כיון דע"כ לר"ש עיקר החיוב דו"ה שמשלם לבעלים היינו משום שהם חייבים באחריות ולמה דמוקמינן לה בבע"מ עיקר האחריות הוא שיבא דמי השור ליד הגזבר וא"כ אס"ד שהגנב פדאה קודם שחיטה א"כ כבר חזר הקרן לבעלים שהרי הגיע דמי הבהמה ליד הגזבר ותו איפטר לי' מאחריותו וא"כ אמאי משלם דו"ה לר"ש כנ"ל נכון כו' אבל לפירש"י דמיירי בבע"מ מעיקרא וא"כ א"א לאוקמי בעולה דא"כ לא מחייב כלל באחריות דגניבה כמ"ש בסמוך וע"כ דאיירי במי שהי' מחויב חטאת והפריש בע"מ לחטאתו וכדכתיבנא בסמוך וא"כ הדרא קושיא לדוכתה אמאי לא מוקי לה כשפדאה ואח"כ שחטה ואפ"ה מחייב ר"ש דו"ה לבעלים דאע"ג שהגיע הממון ליד הגזבר ממש לא חזר הקרן לבעלים שהרי מ"מ הפסידם שהיו יכולין למכרה וליקח בדמים חטאתו שהיה מחויב ועומד ועכשיו צריכין להביא חטאת אחרת ע"ש בפ"י שהניח בצ"ע

ולפי האמור דרש"י ז"ל פירש כן לפום המסקנא דוקא אבל לפום ההו"א שפיר היינו מפרשים דר"ל דמשני בשוחט בע"מ בחוץ מיירי בקדם הקדישן למומן וא"כ גם לרש"י ז"ל נוכל לפרש דמיירי כגון דאמר הרי שור זה עלי עולה וכמ"ש הפ"י לתרץ הקושיא וקצרתי במובן. ועיין בפ"י על תוספת ד"ה והלא פדיי' מתרת מ"ש לתרץ קושית התוס' לשיטתו מ"ש בד"ה בגמ' לר"ל וכי שחיטה מתרת יעויין היטב בדבריו וי"ל הרבה בזה

אולם גוף דברי הפ"י ז"ל אינם מובנים כלל פירוש הדברים כפשוטן במ"ש ליישב הקושיא שהקשה דלוקמי שפדאן הגנב ומתרץ דא"כ הו"ל חזרה קרן לבעלים משום דליכא חיוב על הבעלים אלא להביאן להגזבר והרי כשפדאן הגנב כבר באו ליד הגזבר ומיפטרו הבעלים מאחריות שהיה עליהם וכתב דזה הוא נכון רק אי מוקמינן לסוגיין שהקדישן ואח"כ נמצאת בע"מ וע"כ צריכין לאוקמי כגון דאמר הרי שור זה עלי עולה כו' ע"ש. והנה דברים הללו אינו מובן כלל דהא אם אמר הרי שור זה עלי עולם א"כ הוה עליו חיוב להביא קרבן עולה והאיך כתב אח"כ דהוה עיקר החיוב על הבעלים רק על הדמים עד שיביאן לעזרה ע"ש והלא הוה חיוב עליו להקריב עולה כיון שאמר עלי עולה ויותר נכון הלשון שור זה עולה וקאי הפ"י על הדרך שרצה לומר לעיל בגמ' בד"ה ור"ל אמר שכתב ליישב קושייתו שם שכתב והייתי רוצה לחלק ולומר כגון דקאמר שור זה לעולה דליכא עליו חיוב הקרבה רק חיוב להביאן להגזבר וחייב באחריות מקרי זה. ואולי סובר הפ"י דגם באמר שור זה עלי עולה ג"כ ליכא חיובא עליו להביא קרבן עולה דוקא כיון דדקדק ואמר זה

(ג) ובעיקר הקושיא שהקשה הפ"י דנימא שפדאן הגנב ועל קושיא זו מתרץ תירוצו ולא אדע מדוע לא הקשה דנימא שהבעלים פדאוהו בעודן ביד הגנב דלר"ל בודאי מהני הפקדון דהא יכול להקדישן וה"ה דיכול לפדות ואפילו לר' יוחנן דסובר דאין הנגזל יכול להקדישן מ"מ י"ל דלפדות יכול וכ"כ תוספת במס' קידושין (דף נ"ו) בד"ה מתקיף מ"ש בשם הרר"מ ז"ל. מיהו לר"י ל"ק דהא התם דשרוצה לפדות המעשר שני לטובת הלוקטין שפיר מהני מדין זכיה אבל שיתחייב הגנב דו"ה ע"י זה נראה דאין יכול לפדותן כשהן ביד הגנב אבל לר"ל לשיטתו דסובר דיכול הנגזל להקדישן וא"כ ה"ה דיכול לפדות וא"כ לוקמינן דמיירי שפדאן הבעלים כשהן ביד הגנב ואי משום דא"כ הוי ליה חולין גמורים ומ"ט דת"ק דפוטר דמ"מ יש לפטור כיון דבשעת גניבה היתה של הקדש ולא קרינן ביה וגונב מבית האיש וממילא פטור מכפל וכיון דפטור מכפל ממילא לא שייך דו"ה וכמ"ש הפ"י דבשלמא אם היינו אומרים דנעשה בשעת טביחה גנב מחדש א"כ היה נוכל לומר שפיר דא"כ מ"ט דת"ק דפוטר נימא דנעשה אח"כ גנב מחדש בשעת טביחה. אבל הפ"י ע"כ דס"ל דלא נעשה אח"כ גנב בשעת טביחה א"כ הוה לי' להקשות כן ולא שייכא תו תירוצו של הפ"י בזה ולכאורה י"ל בזה

אולם י"ל בזה עפ"י מ"ש לעיל בר"פ מרובה על (דף ס"ב ע"ב) [או"ד אק"ב] ליישב קושיית התוס' שם בד"ה רעהו שהקשו דהכא ממעטינן הקדש מקרא דרעהו ולקמן (דף ע"ו) ממעטינן הקדש מקרא דוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש וכתבתי ליישב בתירוץ השני שם עפי"ד המוהריט"א במס' בכורות (פ"ק אות חי"ת) שהעיר לשיטת הראשונים הסוברים דכל שההקדש ביד בעלים יכולים לכתחלה לפדות שוה מנה בפרוטה ובב"ק (ע"ו) אמרינן דת"ק ס"ל דגונב הקדש מבית בעלים פטור מ"ט וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ור"ש אומר קדשים שחייב באחריותן חייב אבל ת"ק ס"ל דפטור אפילו בקדשים שחייב באחריותן וסתם אחריות הוא דאמר הרי עלי ועדיין הוא ביד הבעלים ואמאי לימא קרא דמבית האיש בא למעט הקדש שכבר יצא מרשות בעלים ליד הגזבר אבל בהקדש שעדיין הוא ביד הבעלים שפיר הגנב חייב בכפל ודו"ה והמוהריט"א האריך בזה וכתבתי ליישב בזה קושית התוס' דצרכינן תרי קראי למעט הקדש חדא כשיצא כבר מרשות בעלים ואידך קרא צרכינן להיכא דעדיין הוא ביד הבעלים וע"ש מ"ש בזה. ומעתה י"ל בזה דאם גנבו כשהוא הקדש קודם פדיון ואח"כ פדאו הבעלים להשור מן ההקדש ג"כ אינו מחויב בדו"ה אם שחטו אח"כ משום דבשעת גניבה לא היה ראוי אז להיות מחויב כפל ודו"ה אם היה שחטו אז וא"כ הואיל דאזלינן השתא בתר האי סברא דלא נעשה אח"כ גנב מחדש ועיקר החיוב הוא על שעת גניבה ואז לא היה מחויב כפל ולא היה בכלל חיובא דדו"ה ופוטר ת"ק גם בקדשים שחייב באחריותן אפילו כי פדאן הבעלים כשהם ביד הגנב אפילו לר"ל דס"ל