אמרי הצבי ב קעו

תליא בפלוגתא אי התראת ספק שמה התראה או לא ולא קשה דנימא דגלי רחמנא לחייבו מלקות על השחיטה לבדה כמו דחייבה תורה על שחוטי חוץ אע"ג דלאו שחיטה ראויה היא דשאני התם גבי שחיטת חוץ דעבר על הל"ת בשעת השחיטה ואע"ג דהוה שחיטה שא"ר אמרינן דגלי רחמנא דחייב על שחוטי חוץ אבל הכא גבי או"ב נהי דגלי רחמנא דאו"ב שייך בקדשים מ"מ זה דוקא כי זריק אח"כ להדם אבל אי לא זריק להדם אח"כ לא עבר בשחיטתו כלל על ל"ת דאו"ב ורבנן דסברי דשחיטה שא"ר שמה שחיטה הוה האיסור תיכף בשחיטה. וכל זה נוכל לפרש אליבא גרסת התוס' ולא תקשי ג"כ דנימא דגלי רחמנא כאן לחייבו אפילו על התראת ספק זה אינו דלמ"ד התראת ספק לא שמה התראה כללא היא בכה"ת כולה ואמרינן דהא דאסרה התורה או"ב בקדשים הוא רק לאיסור מלקות אבל לא לחיוב מלקות כן הוא לגרסת התוס' אליבא דרבא משמיה דרב המנונא אליבא דר"ש אבל לגרסת רש"י דגרס משום מחוסר זמן והוה שחיטה שא"ר ולר"ש פטור ממלקות שפיר הקשו התוס' דלחייב עלה מלקות כמו דאמרינן דחייב על שחוטי חוץ דהא עיקר האיסור הוא בשחיטה ודוק

[קכה] שם תוד"ה והלא זריקה בסה"ד וא"ת ואמאי צריך בפ"ב דזבחים (דף קיג) למעוטי רובע ונרבע דלא מחייב משום שחוטי חוץ מדכתיב ואל פתח כו' תיפוק ליה דשחיטה שא"ר היא מחמת איסור אחר כו' והניח בקושיא ועיין בפ"י מ"ש בזה. ולא זכיתי להבין גוף התחלת קושייתם ז"ל שהרי במס' תמורה (דף כח ע"א) קאמר הש"ס ורובע ונרבע מנ"ל דאסירי לגבוה דת"ר מן הבהמה להוציא רובע ונרבע והלא דין הוא כו' טול לך מה שהבאתה הרי שנתעבדה בהן עבירה בשני עדים נעבדה בהן עבירה ע"פ ע"א או עפ"י הבעלים מנין אר"ש אני דן ומה בע"מ שאין התראת שני עדים פוסלתו מאכילה הודאת ע"א פוסלתו מהקרבה ברובע ונרבע שהודאת שני עדים פוסלתו מאכילה אינו דין שהודאת ע"א פוסלתו מהקרבה ת"ל מן הבהמה להוציא רובע ונרבע כו' ועיין ברש"י ד"ה פוסלתו מאכילה שהרי בסקילה הוא עכ"ל ומבואר דעיקר מה דאסור באכילה הוא משום דמחויב סקילה הא אי לא היה חיוב סקילה היה מותר באכילה להדיוט וגם לגבוה היה מותר אי לאו קרא יתירא מן הבהמה ובתוספות שם ד"ה טול וא"ת למה לי ק"ו לרובע ונרבע עפ"י שני עדים תיפוק ליה ממשקה ישראל כו' והאי הרי הוא אסור בהנאה וי"ל דאצטריך היכא דשחטו והקריבו קודם שנגמר דינו דמותר בהנאה הוא כדאיתא בב"ק (דף מא) כו' יעו"ש ומורה לשון התוס' ג"כ דהיכא דלא דנו הב"ד עדיין חיוב מיתה דהיינו שלא גמרו הדין עדיין ושחטו מותר באכילה ג"כ ואף שהתוס' נקטו בלשונם לענין הנאה דוקא מ"מ פשיטא לכאורה דגם באכילה מותר דמכח מה יהא אסור באכילה ועיין מס' חולין (דף קט"ו ע"א) בתוד"ה חורש באה"ד וא"ת ל"ל קרא דאלה הא מדאיצטריך קרא בפרק כל האסורין מן הבהמה להוציא רובע ונרבע מכלל דשאר קדשים שנעבדה בהן עבירה לא אסירי מכל שתיעבתי וכ"ת דלא אתא מן הבהמה אלא לאשמעינן מכלל דלהדיוט שרי ולא מיתסר מכל שתיעבתי כו' מורה ג"כ דכל דלא גמרו הדין לא נאסר להדיוט ע"ש. מיהו י"ל דהאי קרא דמן הבהמה דאתיא למעוטי רובע ונרבע מסיק הש"ס דאתא קרא רק לנרבע בעד אחד או ע"פ הבעלים ולא לנרבע ע"פ שני עדים. וא"כ נוכל לומר דתוס' ס"ל דבנרבע עפ"י שני עדים אסור באכילה אפילו כי לא נגמר הדין עדיין מיהו בנרבע ע"פ ע"א או ע"פ הבעלים בודאי דלא נאסרו באכילה כלל ועיין מס' קדושין (נ"ז ע"ב) תוד"ה הרי רובע וי"ל בזה

ועיין שו"ת ב"ח (סימן קיא) שכתב דבנרבע עפ"י שני עדים סנהדרין אבל בזה"ז לא נאסרה ומותר לשחטה אפילו לכתחלה אסורה באכילה אפילו כי שחטה. מיהו דוקא כי איכא דדוקא כי יכולין לדונה בסנהדרין הוא דאסור לכתחלה לשחטה שלא לבטל המ"ע ורק אם שחטו מותר אבל בזה"ז דינו כנרבע על פי הבעלים וע"פ ע"א יעו"ש שהאריך בזה

וראיתי בטו"ז יו"ד (סימן קנג סק"א) שכתב דלכאורה משמע מהש"ס דמס' תמורה (כ"ח) שהעדאת שני עדים פוסלתו מאכילה ברובע ונרבע אבל באמת אדרבא משם ראיה להיתר דהטעם דאסור באכילה כשיש ב' עדים הוא מטעם שפירש"י שם שהרי הוא בסקילה וזה דוקא שנגמר דינו לסקילה אבל אם שחטו קודם שנגמר דינו מותר באכילה יעו"ש. אבל עכ"פ בנרבע עפ"י עד אחד או עפ"י הבעלים בודאי מותר באכילה וקרא דמן הבהמה אתא למעט רובע ונרבע עפ"י ע"א או עפ"י הבעלים דאסור להקרבה. וא"כ אינו מובן לי כלל קושית התוס' כאן דהא נוכל לומר דשפיר קאמר הש"ס בזבחים (קיג) דקרא דואל פתח אתא למעוטי רובע ונרבע ששחטן בחוץ דפטור מכרת דשחוטי חוץ הואיל דאינו ראוי לבא בפנים והיינו רובע ונרבע עפ"י ע"א או עפ"י הבעלים דלא נאסרה כלל באכילה והוי שפיר שחיטה ראויה מכח איסור רובע ונרבע ורק משום שחוטי חוץ הוי שחיטה שא"ר ובזה חייבה רחמנא אבל מכח איסור רובע הוה שפיר שחיטה ראויה ומכ"ש אם נימא דבנרבע ע"פ שני עדים ג"כ אינה אסורה באכילה כל זמן שלא נגמר דינה למיתה א"כ גם ברובע ונרבע בשני עדים ורק שלא נגמר הדין עדיין ג"כ א"ש דליכא איסור אחר כלל ולכאורה י"ל בזה

ודוחק לומר דכוונת התוספת בקושיתם הנ"ל הוא דוקא אליבא דר"ש ור"ש אית ליה שם במס' תמורה (כ"ח) דקאמר שם בברייתא אר"ש אני דן ומה בע"מ כו' אינו דין שהודאת ע"א פוסלתו מהקרבה ולר"ש יהיה אסור באכילה גם בנרבע ע"פ ע"א או ע"פ הבעלים אולם באמת ז"א דמה"ת נימא כן לר"ש דעפ"י ע"א או עפ"י הבעלים יהיה אסור באכילה וי"ל עוד בזה

[קכו] (א) תוד"ה והלא פדיה מתרת. תימה מה פריך דלמא כשנפדית איירי שהרי יכול לפדות אחר שחיטה לפי' הקונטרס דאיירי בבעל מום מעיקרא וכיון דלבסוף נפדה הוי שחיטה ראויה כו'. ולכאורה היה נראה לומר דלשיטת רש"י ז"ל ל"ק שהרי בהא דתהי בה ר"א לר"י שחיטה מתרת והלא זריקה מתרת פרש"י כלומר דייק לה ר"א ופריך לרבין אליבא דר"י וכי שחיטתו מתרת והלא זריקה מתרת ובשעת טביחה שחיטה שא"ר היא ולפירש"י הנ"ל תהי ר"א בין לר"ד אליבא דר' יוחנן ובין לר' אבין אליבא דר"י והתוס' בד"ה והלא זריקה כתבו למאן דמוקי לה כשנשפך הדם פריך דאי למ"ד שלא לשם בעליהן כיון דנשחט ונזרק בהכשר שחיטה ראויה היא בלא טעם כל העומד לזרוק כזרוק דמי כו' ומבואר מתוס' דהקושיא של ר"א לא היה רק על ר"ד משמיה דר"י דמיירי בנשפך הדם אבל לרבין אליבא דר"י ל"ק משום דגם להס"ד דלא ידע עדיין מסברא זו דכל העומד לזרוק כזרוק דמי מ"מ כי זריק להדם לבסוף ממילא אגלאי מלתא דהשחיטה היתה ראויה ורש"י ז"ל לא ניחא ליה בפירוש זה משום דסובר דלפום הסברא דלא אמרינן כל העומד לזרוק כזרוק דמי א"כ אף כי זריק להדם לבסוף ג"כ שחיטה שא"ר מקרי וא"כ לא נוכל לחייבו דו"ה על השחיטה הואיל דבשעת שחיטה היה שא"ר וקשה גם לרבין אליבא דר"י ומסיק הש"ס הטעם משום דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וא"כ תיכף בשעת שחיטה היה שחיטה ראויה וא"כ רש"י לשיטתו ל"ק קושית התוס' הנ"ל בהא דפריך הש"ס והלא פדיה מתרת דמאי פריך דלמא כשנפדית איירי והיינו שנפדית לאחר שחיטה דהא לפום הס"ד דלא אמרינן כל העומד לפדות כפדוי דמי א"כ מה מהני שפדאו לאחר שחיטה הלא בשעת שחיטה היה שחיטה שא"ר והתוספת דס"ל דהקושיא של ר"א לא היה רק על ר"ד משמיה דר"י אבל לרבין משמיה דר' יוחנן ל"ק משום כיון דנשחק ונזרק בהכשר שחיטה ראויה היא א"כ גם כי נפדה לבסוף ג"כ היל"ל דהוה שחיטה ראויה למפרע ולחייב דו"ה וי"ל בזה

(ב) או נוכל לומר באופן אחר ליישב קושית התוס' הנ"ל משום דלכאורה י"ל בהא דכתב רש"י ז"ל בד"ה וכל העומד לפדות דמיירי בבע"מ מעיקרא דמהני פדיון לאחר שחיטה ג"כ אבל בקדם הקדישן למומן לא מהני כלל פדיון. ולכאורה מדוע כתב רש"י ז"ל זה לקמן בהא דמתרץ הש"ס דכל העומד לפדות תיכף בתירוצא דר"ל דמיירי בשוחט בע"מ בחוץ הו"ל לרש"י לפרש דמיירי בקדם מומן להקדישן ואמאי נטר רש"י ז"ל בדבר זה על התירוץ של הש"ס משום דכל העומד כו' ושם פירש"י דבר זה. ולכאורה י"ל בזה. אשר ע"כ לולא דמסתפינא היה נלע"ד לומר דרש"י ז"ל