אמרי הצבי ב קעה

מפסח אבל מדמי פסח מי אידחי וא"כ לא נעקר ממילא שם פסח מינה שיחול עליו שם שלמים וכ"כ התוס' במס' חולין (דף פ"ד ע"א) ד"ה בעינן בסה"ד וכן הא דקאמר התם (בפ"ב) מדמי פסח מי אידחי וחשובה מפרכסת כחי' כשלא גמר השחיטה איירי דבשחיטה פורתא לא משתרי באכילה כו' ע"ש וכ"כ ג"כ בחידושי הרשב"א שם במס' חולין (דף פ"ד) בד"ה וליפרקינהו שהביא דברי הר"ח ז"ל וכ' וההוא דאיתמר בפ' השוחט בהמה טהורה דהוא שוחט את הפסח ה"ק ודקאמרת כיון דשחט בה פורתא כו' דכל שמפרכסת ולא נגמרה בשחיטה הרי היא כחי' לכל דבריה ומק"ו פריך כו' ע"ש. אבל הכא לא הוקשו התוס' לקושייתם על תחילת השחיטה שיכול לפדותה משום דנהי שיכול לפדות בתחילת השחיטה ומיקרי שחיטה ראויה הואיל דאי בעי פריק לה משום דהניחא אם הי' פריק לה באמת אבל הלא לא פריק לה בתחילת השחיטה ובסוף השחיטה לאו בת פדי' היא וא"כ שפיר פריך הש"ס לר"ש דסובר שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה אמאי חייב דו"ה הלא בחיובא דדו"ה בעינן וטבחו כולו שכל השחיטה תהי' שחיטה ראוי' וא"כ נהי דמחשבת ליה לתחילת השחיטה שחיטה ראוי' הואיל דאז אכתי בת פדי' היא אבל בסוף השחיטה לאו בת פדי' היא אז וא"כ הוה שחיטה שא"ר ומש"ה הוקשו התוס' לקושייתם רק אם נימא דמפרכסת כחי' א"כ גם בגמר השחיטה אכתי בת פדי' היא וקשה דהוה שחיטה ראוי' וע"ז כתבו דלדברי המפרש דלא אמרינן מפרכסת כחי' רק בישראל בטמאה כו' אבל לא ישראל בטהורה א"כ א"ש דהא בסוף השחיטה הוה שחיטה שא"ר ובחיובא דדו"ה בעינן וטבחו כולו באיסורא ושפיר פריך הש"ס דשחיטה שא"ר היא. וכן במ"ש התוס' דשוחט קדשים בחוץ יהני להו פדיון אין ה"נ דדוקא אם נימא דמפרכסת כחי' מהני פדיון גם בגמר השחיטה ולדברי המפרש לא מהני בגמר השחיטה פדיון ובתחילת השחיטה אה"נ דאי הי' פריק לה הי' מהני הפדיון והתוס' הוקשו לקושייתם רק אליבא דר"ל אליבא דרבנן דקדשי מזבח לא הי' בכלל העמדה והערכה הי"ל לומר דיהיו נפדין גם לאחר מיתה וי"ל בזה

(ב) ובעיקר קושית התוס' הנ"ל נלע"ד לתרץ עפי"ד הצל"ח פסחים (על דף ע"ג ע"א) העלה שם דבר חדש דגם בשחיטה אמרינן כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ ומטמא גם טומאת נבילה משום דהוה כמתה מאליה ועיין בנוב"י מהדו"ת (חיו"ד סי' ט) שביאר דבריו ומתרץ קושית בניו הרבנים ז"ל על סברא זו משחוטי חוץ ומחולין בעזרה ומשוחט לעכו"ם. ותורף דבריו ז"ל דהנה שחיטה שא"ר עם כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ הם שני ענינים חלוקים דהרי טריפה הוה שחיטה שא"ר וליכא שום איסור לשחוט ושחיטתה מטהרתה מידי נבילה ועיין חולין (דף פה ע"ב) וא"כ הא דשחיטה שא"ר מטהרת מידי נבילה היינו דוקא היכא דליכא שום איסור בשחיטה ויליף לה מטריפה משא"כ היכא דהתורה אסרה שחיטה זו כגון שחיטת קדשים בחוץ או שחיטת חולין בעזרה דאיכא לאו בשחיטה עצמה בזה לאו משום שחיטה שא"ר אתינן עלה אלא גם משום כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ בשלמא לרבנן שפיר אמרינן בזבחים (דף סט ע"א) אם הועילה שחיטת חוץ לחייבו כרת לא תועיל לו לטהרה מידי נבילה וטעמא דמלתא כיון דהתורה קראתו שחיטה גלי לן קרא בזה דאי עביד מהני וא"כ לכל מילי מחשב שחיטה גם לטהרה מידי נבילה אבל לר"ש דסובר שחיטה שא"ר לא שמה שחיטה וא"כ הרי חזינן דלדידיה בשחוטי חוץ לא מיחשב שחיטה לכל מילי ולא הועיל מה שקראתו התורה שחיטה גבי שחוטי חוץ וא"כ תו גם אינו מטהר מידי נבילה משום כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ עייש"ה בביאור הדבר בארוכה. ולפי"ז נוכל ליישב קושית התוס' הנ"ל שהוקשו דיוכל לפדות ויהיה שחיטה ראויה. דלכאורה קושית התוס' צריכה ביאור הלא בשעת השחיטה הוי שחיטה שא"ר ואיך יוכל אח"כ להיות שחיטה ראויה ע"י פדיון למפרע. אולם באמת ניחא דבאמת גוף השחיטה הוי כדין ורק כיון דשחט הקדשים בחוץ ואסור באכילה משום קדשים ומשום שחוטי חוץ וע"ז הקשו התוס' דאם אח"כ יפדה אותן שוב יהיה מותר באכילה וא"כ שוב הוי ממילא למפרע שחיטה ראויה. וכ"ז הוא אם נימא דהשחיטה בעצמה מקרי שחיטה ומטהרה מידי נבילה. אמנם לדברי הנוב"י הנ"ל ס"ל לר"ש דשחוטי חוץ אינה מטהרת מידי נבילה וכמש"ל וא"כ השחיטה בעצמה פסולה מיד בתחלת השחיטה והטעם כיון דס"ל שחיטה שא"ר לא שמה שחיטה וא"כ שוב לא נוכל לומר דהתורה קראתו שחיטה גבי שחוטי חוץ לכל מילי דהא חזינן לר"ש דשחוטי חוץ לא מקרי שחיטה א"כ שוב אינה מטהרת מידי נבילה וכמ"ש הנוב"י הנ"ל וא"כ השחיטה נעשית באיסור ונעשה מיד נבילה דלאו שם שחיטה עלה ושוב לא מהני אח"כ הפדיה שיהיה מקרי למפרע שחיטה ראויה לענין שלא יהיה נבילה אף כי פדה אח"כ ולא יועיל שוב הפדיה רק להתירה בהנאה אבל לא יהיה מועיל להתירה באכילה הואיל דלאו שם שחיטה עלה כלל משום כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ והוי כמתה מאליה ודוק

[קכד] דף עו ע"ב תוד"ה והלא זריקה מתרת למאן דמוקי לה כשנשפך הדם פריך כו'. והכי איתא הגירסא בספרים אלא א"ר ה"ק רה"מ אין מלקות או"ב נוהג בקדשים כו' ובקונטרס פירש התם דגרס אין מלקות או"ב בקדשים ולא יותר ולא משום דהוי התראת ספק אלא משום דמחוסר זמן היא דשחיטה שא"ר היא וקשה לר"י אי חשיב מחוסר זמן ואסור לשחטו משום או"ב א"כ הוא לוקה משום לא תשחטו כיון דא"ר או"ב נוהג בקדשים וא"א אלא בשחיטה שא"ר בע"כ גזה"כ כך היא שהיא כשחיטה הראויה להתחייב עליה מידי דהוי אשחוטי חוץ כו' ע"ש ועיין במס' חולין (דף פ' ע"ב) בתוד"ה שחיטה שא"ר מ"ש בזה. ולכאורה אינו מובן כלל דברי הר"י בכאן דהא אפילו לגרסת התוס' דגרסינן שם במסכת חולין (דף פא) בעידנא דקא שחיט הוה התראת ספק ג"כ תקשי דנימא דהא מכח מה הוי התראת ספק דנימא דחייב על השחיטה בלבד ואפילו כי לא זרק כלל ואי משום דהוי שחיטה שא"ר נימא דגלי קרא כמו דגלי קרא דחייב בשחוטי חוץ אע"ג דהוה שחיטה שא"ר ור"ש סובר דשחיטה שא"ר לא שמה שחיטה אפ"ה חייבה רחמנא דגלי קרא וה"ה באותו ואת בנו בקדשים גלי ג"כ קרא לחייבו וקושית הר"י לגרסת רש"י תקשי נמי לגרסת התוספות שהוא משום דהוה התראת ספק. וא"ל לגרסת הר"י דגרס משום דהוה התראת ספק אין לוקין דהא דאמרה תורה דאו"ב נוהג בקדשים הוא דוקא כשהראשון היה קדשים והשני חולין דבכה"ג לא הוי בשחיטת השני התראת ספק כלל ובכה"ג לוקה על שחיטת השני אבל היכא דהראשון היה חולין והשני קדשים או אפילו שניהם קדשים לא לקי על השני משום דהוי התראת ספק ולא שייכא לומר דגלי קרא גבי או"ב כמו גבי שחוטי חוץ דאמרינן דמה דאמרה תורה או"ב נוהג בקדשים הוא דוקא כשהראשון קדשים והשני חולין דא"כ גם לגרסת רש"י נוכל לומר כן. ועוד שהרי הש"ס קאמר סתם דלר"ש ליכא מלקות באו"ב בקדשים וע"כ הוה היכא דשניהם קדשים וקרא מיירי בהכי היכא דשניהם קדשים ועלה קאמר רב המנונא לדברי ר"ש דאין מלקות או"ב נוהג בקדשים מיירי דוקא בכה"ג דשניהם קדשים או שהראשון חולין והשני קדשים אבל היכא דהראשון קדשים והשני חולין איכא מלקות דדוקא לסברת ר' אושעיא ולרב המנונא מעיקרא הוה ס"ל אליבא דר"ש דאפי' אי היה הראשון קדשים והשני חולין ג"כ אין או"ב נוהג בקדשים משום דשחיטת קדשים הוי שחיטה שא"ר עיי"ש בחולין בסוגיא שם. אבל למסקנת רבא אליבא דרב המנונא דאין מלקות האו"ב בקדשים הוא דוקא בכה"ג היכא דהשני קדשים וי"ל בזה ועיין בתוס' חולין (דף פ ע"ב) בתוד"ה שחיטה שא"ר ובמהרש"א שם מ"ש בזה וז"ל ואע"ג דגזה"כ היא דלילקי דקמא שמיא גליא אבל אנן לא מלקינן ליה כיון דספק לן שמא לא יזרוק וי"ל בזה

ואחר העיון היטב בזה נלע"ד לפרש קצת כוונת התוס' דבשלמא לגירסתם דגרסי דאין מלקות או"ב בקדשים משום דהוי התראת ספק היינו דס"ל בפירוש דברי רב המנונא אליבא דר"ש דבשחיטה לבדה ליכא חיוב כלל בקדשים משום דסובר ר"ש דשחיטה שא"ר לא שמה שחיטה וא"כ לאו שם שחיטה עלה כלל ורק כי זריק להדם אח"כ אז חל שם שחיטה עלה ואז הוא דאיכא חיוב דאו"ב על השחיטה אבל כל כמה דלא זריק להדם הוה רק כנחירה בעלמא וא"כ ליכא שום חיוב כלל ואולי אף איסורא דאו"ב נמי ליכא בשחיטה לחודא והא דהתורה אמרה דאו"ב נוהג בקדשים הוא דוקא כי זריק אח"כ להדם דאז חל שם שחיטה למפרע על מעשה השחיטה וא"כ אם מחויב מלקות על השחיטה כי זריק אח"כ להדם