אמרי הצבי ב קעד

רשאין לפדות בלא מום עכ"ל והרי כתבו התוס' דמה"ת אינן נפדין לפי שלא הי' בהם מום והמיתה עצמה לא חשיב מום לפדות עלי' משום דלא הי' מחיים וכמ"ש התוס' כאן בב"ק וא"כ לשיטתם שפיר נוכל לומר דמ"ש דדוחק לומר דהוא מדרבנן כו' הוא משום האי טעמא אולם בשמ"ק כאן בד"ה שחיטה הביא דברי התוס' דכאן ואין לומר דמדרבנן הוא דאין נפדין כו' דמסתבר דמדאורייתא הוא דאין להם תקנה דלא משתמיט בשום מקום דליהוי איסורייהו דרבנן כו' עכ"ל ונוכל לומר הטעם דלא מפרש כמו שפירשתי משום דהא התוס' לא נחתו עדיין לסברא זו שכתבו בתירוצם וי"ל בזה

(ב) אלא שבגוף תירוץ התוס' דכאן שכתבו על קושייתם דמום שהוא מחיים חשיב מום לפדות על ידו אבל מום דלאחר מיתה לא חשיב מום כדתניא בסוף תמורה (ל"ג ע"א) בהדיא מתו תמימים יקברו כו' ואע"ג דלא בעי העמדה והערכה אפ"ה תמימים יקברו והיינו דהתוס' אזלי לשיטתם שכתבו שם במס' תמורה (ל"ג) בד"ה ותמימים דהוא מה"ת והנה ז"נ לתרץ על אם מתו אבל לכאורה לא הועילו בתירוצם על קדשים שנשחטו בחוץ דאכתי תיקשי קושייתם דהא הו"ל מום מחיים דבתחילת השחיטה הו"ל מום וכדאיתא במס' חולין (דף למ"ד) והתוס' בעצמם הביאו כאן הא דחולין שם וא"כ הול"ל לר"ל אליבא דרבנן דקדשים שנשחטו בחוץ יש להם פדיון משום דבתחילת השחיטה הו"ל מום מחיים ולכאורה צע"ג להבין דברי התוס' בזה ולפמ"ש דלשיטת רש"י דהוא מדרבנן א"ש הכל. ואין להקשות לשיטת רש"י הנ"ל מהא דחולין (דף למ"ד) דקאמר הש"ס א"ל אביי נהי דאדחי לי' מפסח מדמי פסח מי אדחי ופירש"י ראוי הוא למכור קודם גמר שחיטה ולצאת לחולין שאין לך מום קבוע גדול מזה ודמיו לפסח כו' ע"ש והרי מבואר דחשבינן למקצת השחיטה למום גמור וא"כ הול"ל כן. אולם באמת זה ל"ק כלל דהא באמת מה"ת חשיב ליה שפיר מום קבוע והתם בחולין דע"י מה דאמרינן דהוה זה מום אידחי ליה מפסח וראוי הוא לפדות ויהי' הקרבן כשר לשם שלמים ויהי' עובר על הלאו דלא תשחט על חמץ בזה שפיר מחויב מה"ת על הלאו דלא תשחט על חמץ ול עבדו רבנן מעלה שלא לפדות ע"י מום זה אבל באם שחט קדשים בחוץ שפיר גזרו רבנן דלא לפדות על מום זה שעשה בידים וי"ל עוד בזה

(ג) והנה זה איזה שנים עמדתי ע"ד התוס' דכאן אשר מבואר מדבריהם דס"ל דמקצת השחיטה לא חשיב מום דאל"כ היל"ל דבשוחט קדשים בחוץ יהי' יכול לפדות אח"כ לר"ל אליבא דרבנן דהא מום זה נעשה מחיים ומלבד מה שי"ל מדברי הש"ס דחולין הנ"ל דנראה להיפוך כמש"ל אלא שהקשיתי שם [בענין האווזות ששהו ג"י בלא מליחה] דבחולין (דף כ"ח) בתוד"ה אתא כתבו שם בסה"ד לענין קדשים וז"ל דאי אפשר להפריד העור ולבדוק דאין מום גדול מזה וכ"כ ג"כ בחידושי הר"ן על חולין (דף י"א) דילמא במקום נקב קא שחיט וא"ת ודילמא דקרע ליה לעור ובדק וי"ל דלא חייש להך דחוי' רחוקה משום שחיטה דקדשים דא"א דהי"ל בעל מום ע"ש והרי מבואר דאפילו קריעת העור בלבד הוה מומא מכ"ש דמקצת השחיטה בסימנים פשיטא דהי"ל מומא ודברי התוס' נראין כסותרין לכאורה ושם העירותי עוד בענין זה כי לא מובא להלכה דין זה דקריעת העור ליהוי מומא וי"ל בזה. והנה כעת עיינתי עוד בדברי התוס' דחולין (דף כ"ח) הנ"ל דלכאורה י"ל בהא דקאמר הש"ס בחולין (דף מ"ם ע"ב) הב"ע כגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהו וגמרו דכולהו בהדי הדדי קאתיין כו' ולכאורה לשיטת התוס' הנ"ל קשה דהא כשהי' חצי קנה פגום הי"ל בודאי בע"מ ואינו ראוי לבוא בפנים ולא מחייב אשחוטי חוץ כדאיתא במס' זבחים (דף קי"ב) בר"פ פרת חטאת במתני' שם בעלי מומין בין בע"מ קבועין בין בע"מ עוברין שהקריבן בחוץ פטור ועיין ברמב"ם (פי"ח מהל' מעה"ק ה"ו) ועיין במלמ"ל (בפי"ט שם ה"א) מ"ש שם אולם באמת ל"ק דהא מיירי בחטאת העוף דלא פסיל מום בעוף אלא דוקא מחוסר אבר ועיין בזבחים (דף ל"ה ע"ב) בתוד"ה אלא מ"ש בזה

ולפי"ז נוכל ליישב קושית התוס' במס' חולין (דף כ"ט ע"ב) בד"ה כגון ששחט באה"ד וז"ל וא"ת ובסוף פירקין (דף מ"א) גבי הא דתניא השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב שלשה חטאות ומוקי לה בחטאת העוף שהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש דאתו כולהו בהדדי ולהכי נקיט חטאת ולא נקיט זבח שבשאר זבח מכי שחט סימן אחד לע"ז אסרה ותו לא מחייב משום שחוטי חוץ והשתא אכתי כיון דבבהמה נמי מחייב בסימן אחד משום שחוטי חוץ לישמעינן זבח ובחצי קנה פגום ואע"ג דסי' אחד לא מחייב משום שבת שלא תיקן כלום מה בכך מ"מ כשיגמור סימן שני מיהו לחייב משום שבת וע"ש מה שתירצו בזה. אבל לפי האמור יתיישב שפיר קושית התוס' הנ"ל דהא ע"כ מוכרח הש"ס לנקוט דוקא חטאת ולא זבח משום דע"כ מיירי דוקא בחטאת העוף דלא פסל ביה מומא אם אינו מחוסר אבר ואי הוי נקיט זבח דהי' מיירי בבהמה והי' מיירי בחצי קנה פגום א"כ לא הי' חייב על שחוטי חוץ דהא הוה אינו ראוי להתקבל בפנים משום דחצי קנה פגום הוה מום דהשתא קריעת העור הוה מום מכ"ש בחצי קנה פגום וע"כ צ"ל דהתוס' דמס' חולין (כ"ט) הנ"ל שהוקשו כן ס"ל דאפילו חצי קנה פגום לא הוה מום וכסברת התוס' בב"ק בסוגיין וא"כ קשה מהא דחולין (דף למ"ד ע"א) כמש"ל

(ד) אח"כ ראיתי בגליון הש"ס מהגאון חותני בעל פ"ש שציין ע"ד התוס' דכאן הנ"ל וז"ל עיין חולין (כ"ט ע"א) תוס' ד"ה כי אתא וכו"פ (סי' כ"ב סק"ג) עכ"ל. והנה מ"ש לעיין בחולין (כ"ט) תוס' ד"ה כי אתא ט"ס יש בזה וכוונתו על דברי התוס' חולין (כ"ח ע"א) ד"ה אתא וכבר זכיתי בו הרבה קודם שראיתי הגליון הנ"ל כמש"ל אולם מ"ש הכו"פ (סי' כ"ב סק"ג) אינו מובן כלל הכוונה בזה ועיינתי עוד בזה וראיתי כי לפמש"ל דבר גדול רימז בכאן וט"ס יש וצ"ל כו"פ (סי' כ"א סק"ג) במ"ש הכו"פ להביא ראי' לשיטת המוהרש"ל שהובא בש"כ סק"ב דאם רוב הקנה נשחט ועור החיצון של הוושט כולו נשחט והוא שחט אף קצת מעור הפנים של הוושט מ"מ לא הוי רובא וכ' הכו"פ להביא ראי' לזה מסוגית הש"ס בחולין (מ"ם) דמשני בחצי קנה פגום והש"ס טרח למצוא דרך אף בבהמה והא משכחת כגון שחצי קנה ורוב עור מן עור החיצון של וושט פגום וכשר דבעינן עד שינקבו שניהם והוא תפס בקנה ובוושט כאחד וחתך חתך כל דהו עד שע"י החתך ההוא נשלם רוב מקנה ורוב מוושט והרי מעשה דע"ז וש"ח באין כאחד כי בפגימת הקנה וקרום עליון דוושט לא נעשה טריפה כלל ולא נעבד בהו מעשה וע"כ צ"ל כדעת מוהרש"ל דכה"ג לא הוי רובא עד דשחט כולו ואין באין כאחד עכ"ד הכו"פ ומעתה לפי האמור לעיל אין ראי' כלל דהא בבהמה לא מצי מיירי בכה"ג דהא הוי מום ולא מיחייב אשחוטי חוץ וכמ"ש ליישב קושית התוס' בחולין (כ"ט ע"ב) ד"ה כגון ודוק היטב

(קכג) (א) שם בתוד"ה שחיטה באה"ד וז"ל ומיהו לדברי המפרש דלא חשיב המפרכסת כחי' אלא כגון ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה דלאו שחיטה היא כו' אבל היכא דשחטה כתיקונה לא חשיב מפרכסת כחי' מתיישב כאן דשחיטת חוץ לאו בת פדי' היא כו' ע"ש ולא זכיתי להבין התירוץ של התוס' בזה אפילו לדברי המפרש שהרי נהי דבגמר להשחיטה ועודה מפרכסת לא חשיב כחי' מ"מ בתחילת השחיטה בודאי דחשיב כחי' ויכול לפדותה וכדאיתא שם במס' חולין (דף למ"ד) דקאמר הש"ס נהי דאידחי ליה מפסח מדמי פסח מי אידחי וכ"ת בעי העמדה והערכה והתנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין הוא מפרכסת הרי היא כחי' לכל דברי' ועיין ברש"י ותוס' שם ולכאורה אינו מובן מה דמייתי הש"ס שם הראיה מהא דשחט בה שנים דהא התם איירי הש"ס דבתחילת השחיטה תיכף אידחי מפסח ולא אידחי מדמי פסח ולא הוצרך כלל להא דמפרכסת כחי' ורק כוונת הש"ס הוא הואיל דחזינן דאפילו מפרכסת שהיא כחי' מכ"ש בתחילת השחיטה דודאי בת פדי' היא דעדיף ממפרכסת ואפילו אם היינו אומרים דמפרכסת לא חשיבא כחי' אפ"ה בתחילת השחיטה בת פדי' היא וא"כ תיקשי דהא בתחילת השחיטה בת פדי' ואפילו למ"ד דלא אמרינן מפרכסת כחי' וא"כ אכתי תיקשי דאמאי חשיב ליה שחיטה שא"ר. ולכאורה דבריהם הקדושים צריכים ביאור אולם לאחר העיון נראה בכוונת דבריהם דעיקר קושייתם הי' רק על אם נימא דגם בגמר שחיטה חשיב כחי' ובר העמדה והערכה היא אבל על תחילת השחיטה לא קשי' להו כלל והוא דנהי דהש"ס שם בחולין קאמר כן על תחילת השחיטה והיינו הואיל דכי שחיט פורתא דאידחי לה