אמרי הצבי ב קעג

שחייבין הבעלים באחריותן מחיוב הגנב דו"ה אבל אם הגנב הקדישן קדשים שחייב באחריותן ואח"כ טבחן פטור שפיר מדו"ה משום דבשעה שהקדישן הגנב אם הי' אחר יאוש נפיק ליה מרשות מרי' קמא ותו לא מחייב אטביחה כלל ואם הי' קודם יאוש לא חל ההקדש כלל ואין חילוק בין אם הקדישן הגנב קדשים שחייב באחריותן או קדשים שאינו חייב באחריותן ותדע דאל"כ אלא כדברי המוהרש"ל ז"ל למה הוצרך הש"ס לשנויי דר"ש אמילתא אחריתי קאי הו"ל לשנויי דלעולם מיירי שגנב חולין והגנב הקדישן ורק דיש חילוק דאם הקדישן קדשים שחייב באחריותן חייב אטביחה דו"ה ואם הקדישן קדשים שאינו חייב באחריותן וטבחן פטור משום דבהקדש כבר נפיק מרשות מרי' קמא ועל ההקדש לא מחייב דו"ה דלא אמרינן מ"ל מכרו להדיוט מ"ל מכרו לשמים אע"כ דסברא זו דבהקדש כבר נפיק מרשות מרי' אפילו אם הקדישן קדשים שחייב באחריות הוא אמת גם אליבא דמסקנא וכן מבואר בהדיא בפירש"י בד"ה אמילתא אחריתי קאי דהיכא דאקדיש גנב בין לנדר בין לנדבה לא מחייב ליה ר"ש לאו אשעתא דהקדש משום דעדיין שמו עליו נדבתו של פלוני ולא אטביחה דהא מרשות מרי' קמא נפיק אלא אגונב הקדש כו' ע"ש והרי מבואר ברש"י ז"ל גם להמסקנא כן ודלא כהמוהרש"ל ז"ל וצ"ע כעת

אולם באמת סברת המוהרש"ל ז"ל היא נכונה בעצם במ"ש דלפי מה דמסיק הש"ס דר"ש קאי על גונב קדשים מבית בעלים אם היו קדשים שחייב באחריותן דמחייב ליה ר"ש לגנב דו"ה על הטביחה משום דהואיל דהבעלים היו חייבין באחריותן א"כ אמרינן דגל"מ כמ"ד ומיחשב כאילו עדיין הוא של הבעלים וסובר המוהרש"ל דכמו דאמרינן דעדיין הוא של הבעלים משום דגל"מ כמ"ד ה"ה באם הקדישן הגנב קדשים שחייב באחריותן ג"כ הו"ל כאילו עדיין הוא של הגנב וכאילו לא יצא כלל מרשות הבעלים המקדישן דהיינו שלא יצא כלל מרשות הגנב ואם הגנב טבח אחר ההקדש מחויב דו"ה וסברתו היא נכונה מאד בסברא ובטעמא. אלא דכבר הוכחתי מסוגית הש"ס דלא אמרינן כן מדלא משני הש"ס כן דמיירי בגונב חולין והקדישן הגנב ואח"כ טבחן וגם מדברי רש"י בד"ה אמילתא אחריתי מבואר להיפוך וכמש"ל ובאמת קשה מדוע לא נימא דלר"ש דסובר גל"מ כמ"ד אם הקדישן הבעלים קדשים שחייב באחריותן ואח"כ טבחן הגנב דיתחייב הגנב דו"ה על הטביחה. והנראה בזה עפ"י מ"ש הקצה"ח (בסי' שפ"ו סק"ז) הבאתיו לעיל בפירקין [אוקי"ט] דהא דלר"ש אמרינן גל"מ כמ"ד הוא דוקא כי ליתי' בעיני' אבל כ"ז דאיתא בעיני' כ"ע מודו דלא הוי כממונו וכן מוכח מדברי רש"י פסחים (דף וי"ו) ע"ש א"כ נוכל להבין החילוק הזה דבשלמא בגונב קדשים שהבעלים חייבין באחריותן דנהי דכ"ז שהוא בבית הבעלים והוא בעיני' לא הוי כממונו מ"מ כי גנבן הגנב ולקחן לרשותו תו הוה כליתי' בעיני' א"כ הוה כאילו גנבו אז מבית הבעלים דאז הוה כממונו של הבעלים דגל"מ כמ"ד והוה כאילו נעשה עתה גנב מחדש וכמש"ל שם בביאור הדברים וא"כ חייב הגנב בדו"ה אם טבחן אבל בגונב חולין והגנב הקדישן קדשים שחייב באחריותן א"כ אפילו למ"ד גול"מ כמ"ד מ"מ כשהוא עדיין בעיני' לא הוי כממונו עדיין וא"כ נפיק ליה אז מרשות הבעלים דהיינו מרשות הגנב כבר נפיק ליה בהקדישו ואף כי שחט ליה אח"כ מ"מ תו לא דמרי' קטבח דהא כבר נפיק ליה מרשות הגנב בשעה שהקדישו ובשחיטתו דקשחיט ליה נהי דאז מיקרי תו כשלו הואיל דהוה גול"מ דהא הגנב חייב באחריותו ונימא דהוה כאילו לא יצא כלל מרשות הגנב ז"א דהא אימת נתחייב ליתן בהמה אחרת בשעה שהתחיל לשחוט ולא הוי כל השחיטה באיסור דחיוב דו"ה דבשלמא בגונב קדשים שחייבין הבעלים באחריותן משעה שמשכן הגנב לרשותו כבר נתחייבו הבעלים ליתן בהמה אחרת מש"ה מחויב הגנב לשלם כפל ודו"ה כי שחט לה דהא הרי קיימא הבהמה בחצירו של הגנב אבל אם הגנב הקדישן קדשים שחייב באחריותן לא בא עליו החיוב ליתן בהמה אחרת רק כי התחיל כבר לשחוט ואינה ראויה עוד להקרבה ועד אותה שעה לא נתחייב עדיין ליתן אחרת ולא מיקרי עדיין של הגנב דהא כ"ז דאיתי' בעיני' לא הוי כממונו ומיקרי כבר יצא מרשות הגנב לרשות הקדש ומש"ה פטור מדו"ה גם אליבא דר"ש דסובר גול"מ כמ"ד ובזה מיושב הכל שפיר. אולם לעיל שם הבאתי שהקצה"ח בעצמו הקשה דמכ"ד מבואר ההיפוך וכתבתי שם לבאר דלמ"ד גול"מ כמ"ד אפילו כי איתי' עדיין בעיני' ג"כ מיקרי שלו וא"כ קשה קושי' הנ"ל

ואחר העיון נלע"ד דגם לפמ"ש א"ש ג"כ דהנה עיקר הסברא שכתבתי הוא דמש"ה כי איתי' בעיניה ג"כ הוה כשלו הוא משום דהואיל דהבהמה הי' של המקדיש מעיקרא וקודם שהקדישו הי' שלו מש"ה סובר ר"ש דאם הקדישה קדשים שחייב באחריותן דהואיל דגול"מ כמ"ד א"כ עדיין אגיד גבי' שהרי מעיקרא הי' הבהמה לגמרי שלו משא"כ בקיבל אחריות על בהמת חבירו דבודאי לא מיקרי כממונו רק כי נאבדה וליתא בעיני' אבל כ"ז דעדיין הוא בעיניה לא מיקרי ממונו והארכתי לעיל בביאור הדברים וא"כ י"ל באם הגנב הקדישה דמכח מה חל ההקדש אף שהקדישה לאחר יאוש הא יאוש כדי ל"ק ורק הא דחל ההקדש הוא משום דאיכא יאוש ושינוי השם וכמ"ש הרשב"א בחידושי ב"ק פרק מרובה (על דף ס"ז ע"א) בהא דאמרינן הקדישן הקדש מעיקרא חולין והשתא הקדש שהקשה דהיאך חל ההקדש כיון שהקדיש דבר שאינו שלו וכתב משום דאיכא שינוי השם קנאו הגזלן דהקדישו וקנייתו באין כאחת ע"ש והוא כסברת ה"ה (בפ"ה מהל' אישות) וכבר ביארו בזה המפרשים היש"ש (בפרק מרובה סי' זיי"ן) והקצה"ח (בסי' שנ"ג סק"א) וא"כ י"ל דבכה"ג אם הגנב הקדיש קדשים שחייב באחריותן בודאי דאמרינן דכ"ז שהוא בעיני' לא הוי כשלו אפילו למ"ד דהגל"מ כמ"ד משום דלא הי' מעיקרא שלו כלל ורק בשעה שהקדישו אז הוא דנעשה שלו והקדישו וקנייתו באין כאחד א"כ עיקר הדבר דאמרינן דנעשה שלו הוא מכח ההקדש א"כ הרי הוא של ההקדש כ"ז דאיתא בעיני' ולא מיקרי שלו אלא כי ליתי' בעיני' אח"כ אז מיקרי של למ"ד דהגל"מ כמ"ד וא"כ א"ש הא דאמרינן דבגונב קדשים שחייבין הבעלים באחריותן חייב דו"ה לר"ש משום דהקדשים היו עדיין ברשות הבעלים אבל בגונב חולין והבעלים הקדישן ואח"כ טבחן שפיר פטור מדו"ה משום דכשהקדישן הגנב כבר נפיק להו מרשות הבעלים דהיינו מרשות הגנב וכמש"ל ודוק היטב בזה

[קכב] (א) שם מכדי שמעינן לים לר"ש דאמר שחיטה שא"ר לא שמי' שחיטה כו' ובתוד"ה שחיטה שא"ר היא וא"ת ואמאי חשיב לה שחיטה שא"ר הא יכול לפדות בשעת פירכוס כו' עד אבל מ"מ קשה לר"ל אליבא דרבנן דקדשי מזבח לא הוי בכלל העמדה והערכה כדאמר התם דלא לישתמיט בשום מקום לשום תנא שיהיו נפדין כו' וי"ל דמום שהוא מחיים חשיב מום לפדות על ידו אבל מום דלאחר מיתה לא חשיב מום כדתניא בסוף תמורה שם כו' עכ"ל. והנה במה שהוקשו התוס' דלר"ל אליבא דרבנן דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה היל"ל דאם שחט קדשים בחוץ יפדו משום דבתחילת השחיטה הוה לה מום וכדאיתא בחולין (דף למ"ד ע"א) כתבו וז"ל ודוחק לומר דהוא מדרבנן אינן נפדין משום שעשה המום בידים כשאר מטיל מום שאין נשחט וניתר ע"י אותו המום. ולכאורה י"ל דהא חזינן דאסרו רבנן אם הטיל מום בידים ושחט על אותו מום אע"ג דהוא רק מטעם קנסא וכדאיתא במס' בכורות (ל"ד) דהוא רק משום דקנסו רבנן אלמא אע"ג דאיכא הפסד קדשים אפ"ה אסרו רבנן ואמאי כתבו התוס' דדוחק לומר דרבנן אסרו שלא לפדות משום דעשה המום בידים. ונראה דהכוונה הוא דבשלמא גבי בכור דהוא ממון כהן עבדו רבנן מעלה לאסור ושיהי' הדין יקבר אבל בקדשים בחוץ שהוא ממון גבוה לא הו"ל לרבנן לגזור ושיהיה הדין שיקברו ועיין בכורות (ל"א) ר"פ כל פסוהמ"ק הנאתן להקדש ונמכרין באטליז אלמא דחשו רבנן להפסד הקדש ועיין בתוס' שם ד"ה חוץ מן הבכור מ"ש בזה וא"כ מש"ה לא הי"ל לרבנן לגזור שלא יפדו לאחר שחיטה ועיין בתמורה (דף ל"ג ע"א) מיתיבי מתו תמימין יקברו ובע"מ יפדו בד"א כו' וכתב רש"י בד"ה מתו תמימים יקברו אפילו הנך דליתנהו בכלל העמדה והערכה היכא דמתו תמימים עבוד רבנן מעלה דיקברו הואיל והוי חזי להקרבה עכ"ל וא"כ לשיטת רש"י דבתמימים שמתו דלר"ל דהוה הדין דיקברו אע"ג דמה"ת ראויין לפדות הרי דלא חשו בזה להפסד קדשים וה"ה דגזרו ג"כ על מום הנעשה בידים ול"ק קושית התוס' הנ"ל לשיטת רש"י מיהו התוס' שם בד"ה תמימים כתבו השתא ס"ד משום דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה ותמימים יקברו דאין בהם מום ואין