אמרי הצבי ב קעב

להאי פירושא הנ"ל על דברי ראבד"ר אבל על תירוצא של ראב"י דמתרץ שם דכ"ע דהגל"מ כמ"ד והכא בפלוגתא דר"י ור"ש קמיפלגי מ"ד לא מעל כר"י ומ"ד מעל כר"ש ומפרש הבעה"מ שם דמ"ד לא מעל כר"י דס"ל חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה הילכך האי חמץ לא השתא חזי ולא לקמי' חזי ולאו בר דמים הוא ולית ביה מעילה וי"א ס"ל כר"ש דאמר חמץ לאחה"פ מותר בהנאה הילכך אע"ג דהשתא לא חזי כיון דלקמי' חזי בר דמים הוא ובר מעילה הוא עכ"ל הבעה"מ וא"כ חזינן דראב"י הוכרח לומר דכ"ע ס"ל דהגל"מ כמ"ד ומש"ה לר"ש דסובר דלאחה"פ מותר בהנאה ומש"ה מעל ולר"י דסובר דלאחה"פ אסור בהנאה לא מעל אבל למ"ד דהגל"מ לכמ"ד לכ"ע לא מעל אף לר"ש דסובר דמותר לאחה"פ בהנאה וא"כ שפיר שמעינן דאם עתה אינו שוה מידי ורק לקמי' חזי תליא בפלוגתא אי גל"מ כמ"ד או לאו כמ"ד ונפשטא שפיר הספק של הקצה"ח. אולם מה שפירש הבעה"מ בתירוצא דר"א ברד"ר כן ולא פי' כפירש"י צריך טעמא בזה. וראיתי עוד בקצה"ח שכ' עוד ע"ד הבעה"מ וז"ל אלא דלא ירדנו לכוונה בהא דתני מעל ומה ענין מעילה לזה כיון דההפסד הוא לבעלים שהקדישו באחריות ולישנא דמעל משמע קרן וחומש ואשם דהוא להקדש עכ"ל ולעד"נ דנוכל לומר דבכל קדשים שחייב באחריותן ונאבדו והפרישו הבעלים אחרים תחתיהן לא פקע שם הקדש מן הראשון כמו בחטאת שנאבדה והפריש אחרים תחתיהם דאם נמצא אח"כ הו"ל חטאת המתה וה"ה בכל הקדש הדין כן ועיין חולין קל"ט ע"א כל הסוגיא שם ומש"ה שפיר מעל וא"כ איכא על האוכל תרי חיובים חיוב לשלם לההקדש קרן וחומש ואשם וחיובא לשלם להבעלים שהפסידוהו ממון שצריך ליתן אחר וכן מורה ג"כ לשון הבעה"מ שכתב וה"נ באוכל חמץ של הקדש שהבעלים חייבין באחריותו שהוא גורם לבעלים תשלומי ממון הילכך בר דמים ובר מעילה הוא מהשתא כו' יעוש"ה וז"ב לע"ד. ויש לי עוד לפלפל בדברי הפ"י פסחים (כ"ט) בד"ה בגמ' והכא בהא קמיפלגי ובמ"ש בתחלת דבריו שלא יסתרו דבריו למ"ש בב"ק (ס"ו ע"ב) הבאתיו כאן בסוגיין וקצרתי במובן

(קכ) שם אלא הב"ע בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דאמר קק"ל ממון בעלים הוא וברשותי' קיימא כו' כל הסוגי'. וראיתי ביה"ת שהקשה על הא דמשני הש"ס דאתיא כריה"ג דכיון דמוקי לה בקק"ל א"כ לא איצטרך לאוקמא תו כריה"ג דאף לרבנן דריה"ג נמי א"ש דהרי מבואר בש"ס דזבחים דעורות קק"ל לבעלים והנה מבואר בש"ס לקמן (דף ע"ח ע"ב) דלת"ק דרבי אם מכרה חוץ מגיזותי' אינו משלם תשלומי דו"ה מטעם דלא בעינן דוקא דבר הניתר עמו בשחיטה עיי"ש וא"כ דבהקדש זה שייר עורות לבעלים ואיכא שיור במכירה זו וא"כ אף לרבנן דריה"ג פטור כאן מדו"ה על המכירה להקדש ואמאי צריכין לדחוקי דוקא אליבא דריה"ג והיא קושי' גדולה ונפלאה בעיני עכ"ל היה"ת. ולע"ד לא אדע התחלה לקושיא זו כלל דהא לרבנן דפליגי על ריה"ג וסברי דעל קדשים קלים ליכא שבועה כלל הכי יסברו דהבשר לא הוי של הבעלים הלא בודאי לא יפלגו ע"ז ורק דסברי דמחיים לא הוי של הבעלים כלל ואחר שחיטה זכו הבעלים בהבשר משלחן גבוה שהרי שיטת רש"י בב"ק לעיל (דף י"ב) בד"ה אבל דגם לריה"ג דלאחר שחיטה מודה דמשלחן גבוה זכו דגם הבעלים בהבשר קא זכו משלחן גבוה והתוס' דסברי שם בד"ה ומחיים דדוקא כהנים הוא דזכו בחזה ושוק משלחן גבוה אבל הבעלים בהבשר לא אמרינן דמשלחן גבוה זכו וכ"ז הוא לריה"ג אבל לרבנן בודאי דכי זכו בעלים בהבשר משלחן גבוה קא זכו וא"כ אמרינן גם על העור כן דכי זכו הבעלים בהעור לאחר שחיטה משלחן גבוה זכו כמו דזכו הכהנים בעורות קדשי קדשים דודאי אמרינן דמחיים לא הי' להם שום זכות בהעור ורק לאחר שחיטה זכו בהעור כמו כן בקק"ל זכו הבעלים בהעור לאחר שחיטה אבל מחיים לא הי' שלהם כלל ונהי דלא נוכל לומר ממש לשון זה דמשלחן גבוה זכו על העור דא"כ הכי נימא דאם יקדש אשה בהעור לא תהי' מקודשת כמו בכהן שקידש בחלקו בין בק"ק בין בקק"ל מ"מ אמרינן דאין לכהנים זכות בהעורות כלל ורק לאחר הקרבה הוה העור שלהם ואז הוא דזכו בהעור כדין שאר מת"כ ה"ה הבעלים בעורות של קק"ל ג"כ לרבנן אין להם שום זכות בהעור מחיים ורק לאחר שחיטה זכו בהבשר והעור וז"פ. וע"כ צ"ל כן דאל"כ רק דהעור הוא של הבעלים מחיים גם לרבנן הלא עיקר דרשא דריה"ג הוא מקרא דומעלה מעל דדרשינן ב"ד וכחש בעמיתו וניחוש שאם הפקיד בהמת קק"ל לחבירו וכפר בה ונשבע חייב קרן וכחש ואשם ולרבנן פטור בכה"ג מקרן וחומש ואשם הואיל דסברי קדשים קלים ממון גבוה הם ואם נימא דהעור הוא לבעלים מחיים א"כ הלא גם לרבנן איכא קרן וחומש ואשם על העור שהרי כפר בהעור שהוא בודאי ממון בעלים גם לרבנן אע"כ דלרבנן דפליגי על ריה"ג אמרינן דקק"ל ממון גבוה הוא ואע"ג דהעור הוא של הבעלים הנ"מ לאחר שחיטה והקרבה אבל מחיים לא הוי העור של הבעלים והעור הוא כמו הבשר דמחיים לא הוי של הבעלים כלל ורק לאחר שחיטה הוא דזכו בהן הבעלים ודוק. ויש להביא עוד קצת ראיה לזה מהא דב"ק (דף י"ג ע"א) א"ר אבא שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן פשיטא אימורין לגבוה סלקי ל"צ לגובה מבשרן כנגד אימורים כו' כל הסוגי' ור"א ע"כ כריה"ג קאמר לדיני' דס"ל דקק"ל ממון בעלים הוא ועיין בלח"מ (בפ"ח מהל' נזקי ממון ה"א) מ"ש בזה ואם נימא דלרבנן דפליגי על ריה"ג מ"מ בהעור בודאי דאית להבעלים זכי' בו אף מחיים א"כ הי' יכול ר"א לנקוט לדיניה אפילו לרבנן ולומר שלמים שהזיקו גובה מהעור ואינו גובה מהבשר והאימורים ויהי' הפי' ג"כ כמו דמסיק הש"ס אע"כ דלרבנן דסברי דקק"ל ממון גבוה גם העור בכלל ושהוא ג"כ ממון גבוה ורק לאחר שחיטה והקרבה קא זכי להו רחמנא לבעלים בהעור והבשר וכמש"ל. אם לא שנאמר דר"א סובר באמת להלכה כריה"ג ואם הי' נקיט גובה מהעור היינו יכולין לומר דסובר להלכה כרבנן ולא כריה"ג ומש"ה נקיט לה דגובה מבשרן ולאשמעינן הלכה כריה"ג וא"כ אין ראי' מכאן למה שכתבתי וי"ל בזה

והנה ראיתי במפרשי הים על היה"ת שם שהאריכו בפלפול ליישב הקושיא הנ"ל ע"ש שהביאו שחכם אחד רצה לפטפט על פלפולם ולומר דגם העור משלחן גבוה קא זכי וכתבו עליו והוא דברי בורות ואין צריך ראיה לסתור זה והראיה שהביא דהרי חזינן בפסולי המוקדשין שמתו עורן אסור בהנאה וכתבו ע"ז דגם זה הבל ורעות רוח דשם אין הטעם משום שהעור קדוש דבאמת אין העור קדוש כלל רק כיון דגוף הבשר נאסר בהנאה אף העור אסור בהנאה כמו שער וכל מילי דשייך לגוף יעו"ש מ"ש לתרץ קושית היה"ת הנ"ל. ולע"ד הדבר ברור דלרבנן הוה הדין כן דמחיים העור הוא ג"כ קדשים ואין לבעלים שום זכי' בהעור מחיים ורק לאחר שחיטה אז זכו הבעלים בהעור וכמש"ל דאל"כ אכתי הי' שייך קרן וחומש ואשם בקק"ל גם לרבנן על העור. וי"ל עוד בזה במ"ש החכם הנ"ל הראי' מפסוהמ"ק שמתו דהא גם ריה"ג סובר כן דאסורין בהנאה וא"כ הלא לדידי' ממון בעלים הם מחיים ויש לפלפל הרבה בזה. וי"ל עוד בזבחים (דף ק"ג ע"א) בהא דקאמר הש"ס ואפילו לר"י דאמר אדם חולק הקדישו הנ"מ בשר אבל עור תפיס ופירש"י דמודה הוא שהעור נתפס לבדה"ב כשאר נכסים שלו עכ"ל ואם נימא דר"י סובר כרבנן ולא כריה"ג א"כ הלא כשהקדיש והוא מחיים עדיין אז לא הוי העור שלו לפמש"ל. ואולי סובר ר"י כריה"ג או י"ל דסובר כרבנן ורק הואיל דיהי' לו זכות בהעור תו חל ההקדש על העור שיהי' לבדה"ב. ועיין עוד שם (ע"ב) קק"ל לבעלים רצו מפשיטין אותן רצו אוכלין אותן ע"ג עורן כו' ע"ש הרי נראה דחלה קדושת הבשר על העור ג"כ דיכול להיות העור נאכל עם הבשר וא"כ אמרינן ג"כ דדינו כבשר גם לענין זה דאמרינן בי' דבעלים דזוכים בעור הוא ג"כ משלחן גבוה קא זכו וצ"ע כעת

(קכא) שם אמרי נהי דסבר ר"ש מה לי מכרו להדיוט מ"ל מכרו לשמים איפכא מיבעי' ליה כו' ופירש"י בד"ה אמרי וז"ל דקס"ד משום טביחה לא מתחייב לי' ר"ש דאפילו הפרישו לשם נדר המוטל עליו אחריות נפיק מרשות מרייהו קמא ונעשה זה שומר להקדש כו' ע"ש וכתב המוהרש"ל וז"ל נ"ל לגרוס ואפילו ולפי"ז מיושב שפיר לישנא דקס"ד ופירש"י דהא לפי המסקנא מחייב ר"ש בטביחה כגון בגונב קדשים וא"כ מסיק רש"י ואפילו אם הפרישו כו' וחוזר על דעת המקשן דאפילו אם הקדישו הגנב באחריות כו' עכ"ל ולא זכיתי להבין דברי קדשו דהיאך מצינן זה דלהמסקנא מחייב ר"ש אם הקדישן הגנב באחריות ואח"כ טבח דיהי' חייב הגנב דו"ה ובמסקנא אמרינן דר"ש קאי על גונב קדשים