אמרי הצבי ב יז

פה ע"א אות ו. ביאור הא דעלו צמחים במכה. [אק"א] ישוב לדברי הרמב"ם (בפ"ב מחובל ומזיק הי"ט) שסובר דבעלו בו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו. ומבואר סוגית הש"ס כאן. [אק"ב] ביאור דברי הירושלמי בפרקין (ה"ב) ובדברי המגדל עוז ברמב"ם (שם)

פה ע"ב אות ז. בענין אהדקיה באנדרונא. [אק"א] פלפול בדברי הרא"ש (סס"ג) שכתב דאם היה בחצר וסגרו דפטור. וישוב לקושית הקצה"ח (סי' שס"ג) על הנ"י והב"ח הסוברים דאם סגר שור של חבירו ובטלו ממלאכתו חייב הלא באדם דאזיק שור ליכא חיובא דשבת. סברא דדוקא כשהזיק בגוף השור הוא דפטור משבת. וישוב לקושית המרדכי פ' הגוזל עצים (סי' קי"ד) אמאי במכה בהמת חבירו פטור מדמי רפואתה. [אק"ב] הערה דלמה חייבה התורה בשבת הלא הוא נכלל בכלל נזק. ומבאר דאם נישום השבת בפ"ע עולה יותר ומתרץ מה שיש להקשות בהא דלעיל (בדף כ"ו) דשור שהזיק פטור משבת והלא הוא בכלל נזק ושור חייב בנזק. ומבאר דיש שני מיני שבת. א' הנכלל בכלל הנזק וזה גם אדם דאזיק שור או שור דאזיק אדם חייב ורק באדם דאזיק אדם ניתוסף עוד שבת בפ"ע לבד זה הנכלל בהנזק. [אק"ג] מבאר פלוגתת הראשונים בטוח"מ (סי' ש"ז) בהא דשבת בבהמה

פה ע"ב אות ח. ביאור מאמר הש"ס ת"ר שבת רואין אותו כאל הוא שומר קישואין כו'

פה ע"ב אות ט. בדיני חר"ש. [אק"א] בדברי הרמב"ם שהשמיט לדינא דהאומר דמי חרש עלי חייב. [אק"ב] הערה על הא דחרשו נותן לו דמי כולו ממס' גיטין (מ"ב ע"ב). ובענין שור שנגח עבד חרש אי חייב בשלשים שקל ואם הרגו אדם אי חייב מיתה. וביאור הדבר דלא יקשה מגיטין הנ"ל. [אק"ג] ישוב לקושית התוס' דבכאן משמע דחרש לא שוה כלום ובערכין תנן חש"ו נדרין ונערכין. עפי"ד רש"י דנחבל נישום כע"ע ומשום דהיה יכול למכור א"ע וכיון דחרש לא מהני מכירתו א"כ אפסדיה לגמרי ומשום הכי נותן לו דמי כולו. והוכחה דעבד חרש יש לו קנס מגיטין (מ"ג). [אק"ד] בהא דמשמע מדברי התוד"ה נהי דחבל בחרש פטור מנזק. וסברא לשיטת הרא"ש דבחבלה נישום כע"כ ה"ה בחבל בחרש ג"כ הדין כן. ומבאר דגם לשיטת רש"י צריך לשלם לחרש מה שהיה יכול להרויח בכל יום. [אק"ה] פלפול בש"ס בכורות (ל"ז ע"א) אי חו"ש מקרי מום לגבי כהן. והערה בדברי הרמב"ם דחו"ש מקרי מום גמור. סברא לפי המבואר דבדיעבד עבודת חו"ש כשר א"כ מקרי בר זביחה ג"כ. ויהיה ראיה לדעת המוהר"ל דחו"ש בני מצות נינהו

פה ע"ב אות י. ביאור דברי התוד"ה נהי אי חובל בחרש חייב בנזק. ובדברי רש"י ד"ה נ"מ שפירש דמש"ה בחירשו לבסוף אינו נותן לו דמי ריפוי משום דלא נתרפא בינתיים

פו ע"א אות יא. מסתפק לאביי דסובר בקוטע יד ע"ע של חבירו דנותן שבת גדולה לעבד. היאך יהיה הדין אם רבו בעצמו חבל בו אי יכול להחזיק בהמעות עד לאחר שש

פו ע"א אות יב. בענין נתכוין להרוג לזה והרג לזה. [אק"א] בדברי הגאון המובא בשמ"ק שסובר דדעת ר שמעון דס"ל בהדיא דנתכוין לבייש את זה ובייש את זה פטור. [אק"ב ג' ד'] ישוב לקושית הלח"מ (בפ"א מהל' חובל הי"ד) על הרמב"ם דפוסק כר"ש דנתכוין להרוג לזה והרג את זה פטור. וגבי בושת כה"ג פוסק דחייב. וגם (בפ"י מה' נ"מ) פוסק בבהמה שנתכוונה להרוג לבהמה והרגה אדם פטורה ובנתכוונה לאדם אחר חייבת. מפלפל בזה עפי"ד המג"ע והכ"מ (בפ"ד מה' רוצח ה"א) דמפרשי בדעת הרמב"ם דפוסק כתדב"ח. ומבאר פלוגתת ר"ש ותדב"ח בנתכוין להרוג לזה והרג לזה אי חייב בתשלומין עכ"פ די"ל דפליגי אי עכ"פ איסור איכא. [אק"ה] מבאר עפי"ז הש"ס דב"ק והעלה לתדב"ח דסובר דעכ"פ איסורא איכא א"כ בשור שנתכוין להרוג לאדם זה והרג לזה חייב מיתה. [אק"ו ז'] ישוב לדברי הרמב"ם (בפ"ד מה' חובל ה"ו) מקושית הראב"ד שם. והעלה בנתכוין להרוג לראובן והרג ללאה דנהי דמדמי גופה פטור מ"מ בדמי ולדות חייב לשלם לבעלה משום דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה. ומבאר דבסברא זו פליגי אביי ורבא וראב"א לעיל (דף מ"ב). [אק"ח ט' י' יא יב] פלפול גדול ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל עפי"ד הכ"מ (בפ"ד מהל' רוצח). וביאור דברי הכ"מ שם עפי"ד השמ"ק כתובות (ט"ו) שחילק בין התראת ספק לבין ס"נ להקל. ומבאר פלוגתת ר"ש ורבנן בסנהדרין (ע"ט) דפליגי אי ה"ס שמה התראה ופלפול עפ"י הש"ס חולין (פ"א) והערה להסוברים ה"ס ל"ש התראה ל"ל הקרא דוארב לו. ישוב לזה עפי"ד התוס' לעיל (דף מ"ד ע"ב) ד"ה כל קבוע

פו ע"ב אות יג. קושיא להסוברים דהולך ערום לאו בר בושת הוא מלקמן (דף צ') ישוב לזה וחילוק דהיכא דאדם עושה עצמו בושה ועדיין הוא עומד בה ובא אחר והוסיף לביישו אז פטור אבל היכא דמעשה הבושה שלו כבר נסתלק ובא אחר וביישו אז חייב

פו ע"ב אות יד. בדיני סומא. [אק"א] הערה על הא דהשמיטו הראשונים לדינא דהמבייש את הסימא וסומא שבייש. [אק"ב] בדברי הר"ת המובא בהשמ"ק דהא דר"ח גדול המצווה ועושה כו' היינו בשבע מצות דב"נ. [אק"ג ד' ה'] פלפול בענין סומא דפטור ממצות אם גם מל"ת פטור. ואם יש לחלק בין מצות דב"נ לבין שאר מצות. ובדברי הפרימ"ג בפתיחה כוללת בשלח סומא לקדש אשה ובא אחר וקידשה אי יש לחוש לקידושי שני. וגם אם סומא לסומא יש שליח

פז ע"א אות טו. בענין חובל בחבירו ביוה"כ. [אק"א] ישוב לדברי המקצעות דפוסק דחובל בחבירו ביוה"כ פטור מתשלומין ובש"ס מבואר בהדיא דחייב. והערה דחובל בחבירו ביו"ט ליפטר מתשלומין דהא אין לוקה ומשלם. סברא כיון דלעולם איכא מלקות בחבלה משום פן יוסיף ואפ"ה חייבה התורה תו אמרינן דגם איכא עוד לאו דיו"ט ג"כ אינו פיטר מתשלומין. ומבאר הדבר. [אק"ב] מבאר דהמקצעות סובר כהסוברים ברש"י פסחים (כ"ט ע"א) דגם לרנבה"ק חייבי כריתות שוגגין חייבין בתשלומין ובענין אי חובל ביוה"כ ג"כ אמרינן ממונא משלם מלקי לא לקי ככל חובל בחבירו. [אק"ג] מבאר השיטות בזה וצ"ע על על הרי"ו דסובר דלוקה משום יוה"כ ומשלם ממון והלא הוי שתי רשעיות

פז ע"ב אות טז. בענין שבח נעורים. [אק"א] ביאור דברי רש"י והתוס' בסוגיין ובכתובות (מ"ג ע"ב) איזהו חבלה דבת שייך לאב. [אק"ב] בדברי הרי"ף והרמב"ם (בפ"ד מהל' חובל הי"ד) בזה. [אק"ג] פלפול ליישב קושית היה"ת על תוד"ה א"ל דס"ל לרב ור"ל דלא זכתה ליה התורה לאב אלא קידושין ולא נזק קידושין א"כ מנ"ל לרב ור"ל דהפגם שייך לאביה

פח ע"א אות יז. בדברי רש"י שהביא ראיה ממכות (ח) דישראל המעיד בעבד לחייבו מיתה והוזם דנהרג. ובדברי התוס' דגם בעבד בעינן עשאי"ל. וחילוק בין חילול שבת לבין הורג נפש

פח ע"א אות יח. איזה ענינים בדיני עבד. [אק"א] אי מחויב ליתן צדקה לעבד. וחילוק בין דבר רב לבין דבר מעט. [אק"ב] מוכח מדברי התוס' כאן שכתבו דבעבד ל"ש ריבית ואונאה משום דאין קנין לעבד בלא רבו דס"ל כשיטת הלחם רב (סי' רכ"א) דגם מה שקנה עבד