אמרי הצבי ב קסח

מדין נדר והוציאו כן משו"ת מוהרי"ט והנוב"י מהדו"ת דחי לה כי לא נוכל לומר מדין נדר והמוהרי"ט כתבו רק בלשון ואין לומר ועיין בנוב"י שם חאה"ע (סי' כ"ג) ועיקר הטעם הוא הואיל דאדם נאמן על עצמו והוא אסור לו באותו איסור הכתוב בתורה דהיינו מכח מה שהוא אומר שאסור עליו והאריכו בזה. וא"כ ממנ"פ אם נימא דהוא מדין נדר א"כ הוה עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אלא די"ל דאיתא בשאלה וקיל לה ונדחה עול"ת מפני העשה. אלא דבאמת עיקר הטעם הוא מפני הודאתו ואדם נאמן על עצמו וא"כ הכא במוש"ר דהוה כמו סוטה ואיכא עליו עשה ול"ת ואינן נדחין כלל מפני העשה. אם לא שנימא דלא הוה ממש כמו סוטה שיהי' בה לאו ועשה וי"ל בזה

[קיז] דף ע"ה ע"ב אר"א ברדר"א לא דכ"ע הודאה דטביחה לאו הודאה היא אלא בעדות שאאי"ל קמיפלגי כגון דאתו סהדי ואמרי ליה גנבת ואמר להו גנבתי וטבחתי ומכרתי מיהו לא בפניכם גנבתי כו' כל הסוגיא ועיין במס' מכות (דף ה' ע"א) בהא דא"ר באו שנים ואמרו בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש ובאו שנים ואמרו עמנו הייתם כו' ולא עוד אלא אפילו אמרו ע"ש הרג פלוני את הנפש נהרגין דבעידנא דקמסהדי גברא לאו בר קטלא הוא כו' ופירש"י בד"ה מ"ט כשבאו יום שלישי בשבת להעיד עליו אכתי גברא לאו בר קטלא שלא הועד עליו בב"ד ואילו הוה אתי ומודה הוה מיפטר נמצא שהם היו מחייבין מיתה את מי שאינו ראוי למות עכ"ל והתוס' שם בד"ה דבעידנא הוקשו עפירש"י דזה לא מצינו דא"כ כל חייבי מיתות ב"ד יכול להודות וליפטר ע"ש ועפ"י סוגיא דידן הי' נלע"ד ליישב קצת שיטת רש"י ז"ל וכן מצאתי כתוב בפ"י על מס' מכות (שם דף ה') שהרי בסוגי' דידן כאן מבואר דאם אומר לא בפניכם גנבתי אנא בפני פלוני ופלוני דסברי רבנן דהוה עדות שאאי"ל ולא שמה עדות ופירש"י דאינו יכול להזימן דהא הודה תחילה ועל פיו באו להעיד כו' וסומכוס סובר דבכה"ג לא מיקרי עדות שאאי"ל וכ"ש דהוה עדות נמצא לפי"ז שפיר מתפרש טעמא דרבא בהכי משום דס"ל כרבנן וא"כ שפיר קאמר רבא דבעידנא דקמסהדי גברא לאו בר קטלא הוא שהרי יכול להודות ולומר האמת שהרג מיהו לאו בפניהם אלא בפני פלוני ופלוני והיינו בפני אותן עידי הזמה גופייהו שבא עכשיו וא"כ הוי לגמרי עדות שאאי"ל ומש"ה א"ש פירש"י שאם יודה יפטור והיינו שיודה בכה"ג בפני פלוני ופלוני הרגתי וע"ש בפ"י שהאריך בזה וסיים ואף שאפשר דרש"י לא נתכוין לכך מ"מ זכיתי ליישב דבריו עפ"י סוגי' ערוכה הואיל ונפיק מפומי' דרש"י ז"ל עכ"ל הפ"י. והנה אם כי שמח אנכי שזכיתי לכוון לדברי הפ"י ז"ל אולם כד עיינתי עוד בזה נלע"ד כי דברי הפ"י אינם מוכרחין כ"כ והוא כי אף לפום סוגיא דידן דבכה"ג הוה עדות שאאי"ל זה דוקא בממון ובקנס דמהני מחילה או הודאת הבעל דבר וא"כ שפיר קאמרי רבנן דבכה"ג כי הגנב אומר גנבתי בפני פלוני ופלוני ואח"כ אתו הני סהדי גופייהו והעידו כדבריו שבפניהם גנב העדים הללו אינם יכולים להעשות זוממים שנעשה בהם כאשר זמם וישלמו להגנב מה שרצו להפסידו בעדותן שהרי הוא בעצמו אמר כן שהעדים הללו ראו שגנב וא"כ לדבריו העדים המזימים אותם הם שקר וא"כ אינם צריכים העדים הניזומים לשלם להגנב כלל משום שהוא בעצמו הודה שכדברי העדים כן הוא אבל בודאי דהעדים הניזומים הללו נעשו פסולים לעדות כדין עדים זוממים דעלמא ולא מהני הודאתו של הגנב שלא לפוסלם וא"כ מכ"ש לגבי חיוב מיתה אם הודה שחילל שבת או שהרג הנפש בפני פלוני ופלוני ואח"כ העידו העדים הללו שהרג הנפש או חילל שבת וא"כ שפיר נהרג על פיהם דהא אם יוזמו העדים בודאי דיהיו נהרגים דמה אמרת הלא הוא בעצמו הודה שכן הוא שהרג הנפש בפניהם וא"כ יהני הודאתו לפוטרם להעדים אם יהיו ניזומים אח"כ בודאי דז"א הואיל דהחיוב הוא לשמים דבשלמא אם הי' לענין תשלומין ממון או קנס דמהני הודאתו של הבע"ד אבל לא בענין חיוב מיתה ורק אם נימא דפטור מטעם מודה בקנס והיינו אפילו כי אתו עדים אח"כ ג"כ פטור א"כ גם העדים אינן נהרגין כלל אף כשיוזמו כיון דלא מהני עדותן להרגו כיון שכבר הודה אבל אם אין אנו דנין מכח מודה בקנס פטור רק מכח דהוה עדות שאאי"ל בזה אנו אומרים אדרבה דלא מהני כלל הודאתו לפטור העדים ורק אם יוזמו העדים יהיו נהרגים אף כי הוא אמר תחילה בפני פלוני ופלוני הרגתי וא"כ הוה שפיר עדות שאתה יכול להזימה וגם הוא נהרג בעדותם אם לא הוזמו אף שהודה מעצמו תחילה שבפני פלוני ופלוני הרג וז"ב לע"ד בסברא ובטעמא ודברי הפ"י צ"ע ודוק:

[קיח] דף ע"ו ע"א אמרי בשלמא אטביחה לא מחייב דכי קא טבח דהקדש קא טבח לאו דמרי' קא טבח אלא אהקדש ליחייב מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים כו' ופירש"י בד"ה כי קא טבח וז"ל דהא בלאחר יאוש קיימינן דאי לפני יאוש לא קדשה וכיון דאייאש קני' ההקדש ביאוש וש"ר הילכך לאו דמרי' קא טבח עכ"ל. ולכאורה אינו מובן במ"ש דהא בלאחר יאוש קיימינן כו' והלא אף אי מיירי קודם יאוש ג"כ שפיר קשה קושית הש"ס דליחייב אהקדש אע"ג דלא חל ההקדש כלל דהא במכירה חייבה התורה אף אם מכר קודם יאוש דלא חלה המכירה וה"ה בהקדש ג"כ הואיל דבס"ד פריך הש"ס מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו להקדש א"כ שפיר קשה קושית המקשן דליחייב דו"ה על ההקדש שהקדישו אפילו אם הקדישו קודם יאוש ולכאורה י"ל בזה. ולכאורה רציתי לומר עפ"י מה שפירשתי לקמן (בדף ע"ח ע"ב) [אקל"ז אק"ב] סוגית הש"ס בב"ק לעיל (דף ס"ח ע"א) דפריך הש"ס מברייתא וטבחו או מכרו מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת אימת אינימא לפני יאוש אמאי אינה חוזרת אלא לאחר יאוש ואס"ד קניי' אמאי משלם דו"ה שלו הוא טובח שלו הוא מוכר ומשני כדר"נ פרט לשהקנה לשלשים יום ע"ש וכתבתי דהמקשן הי' ס"ד דהא דחייבה התורה דו"ה על המכירה הוא דוקא אם המכירה חלה באמת שהלוקח קנה לגמרי הפרה ואינו צריך להחזירה להבעלים וצרכינן לומר דלא משכחת חיובא דדו"ה במכירה אלא דוקא לאחר יאוש דאז חלה המכירה לגמרי ושפיר הקשה על רב ומשני הש"ס דהא דהקפידה התורה בתשלומי דו"ה במכירה שתהי' המכירה אינה חוזרת לאו למימרא שהמכירה תחול באמת רק דהפי' הוא שלא יהי' חסרון בגוף המכירה דהיינו אם היתה הפרה של הגנב הי' חלה המכירה לגמרי בכה"ג שפיר חייב דו"ה כי מכר קודם יאוש ג"כ משום דאין חסרון בעצם המכירה ולא מיעטה התורה רק היכא דהמכירה בעצמה אינה בתקפה כגון שמכרה לשלשים יום וכדומה ע"ש מ"ש בזה. וא"כ הי' נוכל לומר דקושית המקשן בכאן הוא לפום ההו"א דהי' סבר המקשן (בדף ס"ח ע"ב) דבעינן בחמת שתחול המכירה ואז הוא דאיכא חיובא דדו"ה ומש"ה צרכינן לומר הכא בהקדש דפריך המקשן דליחייב דו"ה על ההקדש שהקדישו היינו היכא דחל ההקדש לגמרי וכגון שהקדישו לאחר יאוש. ומה שדחקו לרש"י לפרש כן משום לשון הש"ס דקאמר בשלמא אטביחה לא מחייב דכי קא טבח דהקדש קא טבח כו' דדילמא מיירי קודם יאוש הקדישו וע"כ דהי' סובר המקשן דבכה"ג הי' ניחא דלא מחייב דו"ה על ההקדש משום דלא חל ההקדש כלל וי"ל בזה אולם הוא דוחק קצת לפרש דקושית הש"ס הוא לפום ההו"א דלעיל (דף ס"ח)

והנראה בזה דקושית הש"ס הוא בדרך ממנ"פ והוא דזה הגנב עשה שני מעשיות אשר בכל מעשה בפני עצמה יש בו כדי לחייבו דו"ה אולם שני פעמים כאחד בגניבה אחת לא נוכל לחייבו שני פעמים דו"ה ובמתני' קתני דפטור מדו"ה לגמרי ופריך הש"ס דממנ"פ הי"ל לחייבו דו"ה או משום הטביחה או משום ההקדש וקאמר הש"ס נהי דנוכל לתרץ קצת מה שאינו מחויב לשלם דו"ה על הטביחה דהיינו דנפרש דמתני' מיירי שהקדישו לאחר יאוש דבהקדישו לפני יאוש ואח"כ טבח הי' הקושי' בכפילות דהיינו דליחייב דו"ה על ההקדש דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים ואף אם לא תרצה לחייבו על ההקדש כיון דהי' לפני יאוש ולא חל ההקדש מ"מ ליחייב על הטביחה ורק אם תרצה לתרץ דמתני' מיירי שהקדישו לאחר יאוש ולא מצית לחייבו תו על הטביחה משום דכי קא טבח דהקדש קא טבח ולאו דמרי' קטבח א"כ קשה דליחייב דו"ה על ההקדש וז"ש רש"י ז"ל דהא בלאחר יאוש קיימינן דאי לפני יאוש לא קדשה וא"כ היל"ל דחייב דו"ה על הטביחה משום דאכתי הוא ברשותי' ולאו שם הקדש חל עליו כלל ועיין ברמב"ם (פ"ב מגניבה ה"ו) שכ' דבהקדיש לפני יאוש חייב דו"ה על הטביחה: