אמרי הצבי ב קסד

וסברת הקצוה"ח נוטה כסברת הרמב"ן ז"ל. אלא שכבר שדיתי נרגא בזה דהא גבי עובדא דר"ג וטבי עבדו בברייתא שני' דא"ל ר"י שכבר הודית ומה איכפת לן שכבר הודה לפני ב"ד זה הלא יכול העבד להביא העדים לפני ב"ד אחר וכבר הארכתי בזה לעיל (על דף ע"א ע"ב) [אופ"ז אק"ג] עיי"ש

ולכאורה יש לומר ג"כ בדברי הרמב"ן ז"ל דסובר דמודה בקנס ההודאה פוטרתו לגמרי וע"כ צ"ל כן דאל"כ מאי דוחקי' דהרמב"ן ז"ל לומר דבזה"ז לא פטרתו ההודאה דהא אם נימא דאין ההודאה פוטרתו לגמרי א"כ לעולם יהני תפיסה לאחר ההודאה ג"כ אע"כ דההודאה פוטרתו ואז נפקע החיוב לגמרי וכמש"ל (על דף ע"א ע"ב שם) ומ"ש הרמב"ן כאן הלשון שלא פטרה התורה בקנס אלא שלא חייב אותו מתחילה עפ"י עצמו היינו על מה שכבר תפס זה משלו אבל לאחר ההודאה בודאי דלא מהני תו תפיסה אח"כ משום דההודאה לפני ב"ד מומחין פוטרת לגמרי ומפקיע החיוב לגמרי והרבה י"ל עוד בזה וצ"ע בדברי הרמב"ן ז"ל אן דעת קדשו נוטה בזה. ועיין בקצה"ח (סי' א' סק"ח) הביא דברי ספר הזכות ומפרש לדברי הרמב"ן דסובר דמיגו הוה כעדים וא"כ דוקא בתפס בלא עדים הוא דהוה מיגו ועיין ג"כ בקצה"ח (סי' ת' סק"ב) מ"ש בזה ולע"ד עדיין אינני יודע בבירור אם הרמב"ן ז"ל לא יאמר לסברתו גם על תפס בעדים כי אף שתחילת דבריו נקיט הלשון דברי הראב"ד ז"ל בתופס קנס שלא בעדים וע"ז כתב לדבריו ולא כתב בפירוש דאפילו בעדים ג"כ ברור לי' לדינו דמהני התפיסה ויש לצדד לכאן ולכאן. אבל עכ"פ שמעינן מדברי הרמב"ן ז"ל דסובר ג"כ דחיובא דקנס הוה עליו אפילו כי לא אתו עדים כלל ורק דאינו מחויב לשלם בב"ד ואם הודה פקע חיובו לגמרי ואפילו אם נימא כסברת הקצה"ח (בסי' ש"ן) שהבאתי לעיל דלא פקע חיובו לגמרי ונימא דגם הרמב"ן סובר כן בודאי דיש סברא לומר דקודם הודאה חיובא איכא עליו באמת ורק שאין הב"ד מחייבין אותו לשלם רק ע"י עדים וגמ"ד בב"ד ודלא כדברי הקצה"ח (בסי' ת') שהבאתי לעיל

(ד) ולכאורה חשבתי להביא ראי' לזה מהא דמס' שבועות (דף ל"ג ע"א) איבעיא להו משביע עדי קנס מהו אליבא דראבר"ש לא תיבעי לך דאמר יבואו עדים ויעידו כי תיבעי לך אליבא דרבנן דאמרו מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור כו' ופירש"י בד"ה כי תיבעי לך וזה השביען קודם שהודה בע"ד ואם העידוהו הי' מתחייב ומיהו הא מיבעי' לן אי מיחייבי או לאו משום דאיכא למימר קנס לאו ממון גמור הוא דהא אי הוה מודה מיפטר לגמרי ואיכא למימר נמי כל כמה דלא אודי ממון הוא עכ"ל הרי דאמרינן דכל כמה דלא אודי ממון הוא ואם נימא דעיקר חיובא הוא דוקא בשעת גמ"ד של הב"ד אבל מקמי הכי ליכא שום חיוב כלל א"כ היכא ס"ד דיהי' שייך שבועת העדות בדבר דלא הוה עכשיו ממון כלל ורק אחר הגמ"ד יהי' ממון והיכן אשכחן שבועת העדות בכה"ג וי"ל בזה

והנה לפי האמור דשיטת הראב"ד והרמב"ן הוא דחיובי' דקנס הוא אפילו קודם הגמ"ד ואפילו אם נימא דהרמב"ן לא ס"ל כן מ"מ שיטת הראב"ד הוא מוכרח כן כמו שביארתי לעיל וא"כ תיקשי לכאור' מדברי הירושלמי הנ"ל אשר הרשב"א הביא ממנו ראי' דליכא שום חיוב כלל ואפילו לצי"ש ליכא כלל ומסוגיא דידן גבי ר"ג שסימא את עין טבי עבדו ג"כ תיקשי לכאור' דהא עכ"פ חיובא איכא עליו ולכאור' י"ל בזה: ואם נימא דהרמב"ן סובר דתפיסה אפילו בעדים ג"כ מהני בקנס כמו שצידדתי לעיל תיקשי עוד יותר דאמאי לא מהני התפיסה שתפס העבד בעצמו ועיין לעיל (על דף ד' ע"ב) [אוי"ד אק"י] הארכתי שם קצת בענין זה אם העבד מיקרי מוחזק בעצמו יעוין שם היטב

(ה) וכעת נלע"ד לומר דבר חדש והוא דיש סברא לומר דיש חילוק בין שאר קנסות דשפיר אמרינן דכבר יש חיובא עליו מקודם לשלם הקנס אלא שאין הב"ד יכולין לחייבו משא"כ ביוצא בשן ועין הואיל דצריך ג"כ גט שחרור א"כ עדיין לא הוי ב"ח גמור וא"כ הואיל דליכא עדים אינו מחיוב ליתן לו גט שחרור וממילא תו אסור לו ליתן גט שחרור ומבעל בזה העשה דלעולם בהם תעבודו ולא התחיל כלל השחרור עדיין אבל בכל קנסות דעלמא שפיר נוכל לומר דבאמת מחיוב ליתן לו הקנס רק שאין הב"ד מחייבין אותו רק ע"י עדים שיעידו לפני הב"ד ויהי' גמ"ד והיכא דהודה לפני הב"ד נוכל לומר דפקע החיוב לגמרי או שעדיין החיוב עליו אלא שב"ד זה אינם מחייבים אותו תו אפילו כי באו עדים אח"כ והעידו לפני אותו הב"ד וכסברת הקצה"ח שהבאתי לעיל ומהני תפיסה שפיר וגם אם נימא דמהני התפיסה בעדים ג"כ כמו שנסתפקתי לעיל בסברת הרמב"ן ולא תיקשי מסוגיא דידן כי שאני הכא גבי שן ועין הואיל דאכתי צריך גט שחרור ולא נגמר עדיין השחרור והוה תו עבד גמור עדיין ונוכל לומר דזה הי' סברת ר"ג באמת שאמר לר"י אי אתה יודע שטבי עבדו יוצא לחירות דקשה לכאורה וכי לא הי' ר"ג יודע דבאין לו עדים לא מהני כלל או כי הודה לפני הב"ד לא מהני וכי לא הי' ר"ג יודע דמודה בקנס פטור אלא דר"ג הי' סובר דקנס דשן ועין דומה לשאר קנסות אשר באמת איכא חיובא עליו אלא שאין הב"ד מחייבין אותו לשלם בלא עדים וא"כ הרי יצא העבד לחירות תיכף משעת הפלת שינו וא"כ אף כי אין לו עדים ג"כ יצא לחירות ולאידך ברייתא דא"ל שכבר הודית הי' סבור הואיל דהעבד תפוס בעצמו א"כ אף כי הודה ג"כ לא נפקע החיוב ממנו משום דהוי כמו תפס קודם ההודאה ואף דזה מיקרי תפיסה בעדים הואיל דהכל יודעים שהי' עבד אם נימא דאפילו דתפיס בעדים קודם שהודה ג"כ מהני התפיסה ואפילו אם נימא דדוקא תפיס שלא בעדים קודם שהודה הוא דמהני אבל תפיסה בעדים לא מהני כלל מ"מ נוכל לומר דר"ג הי' סובר דיוצא בשו"ע א"צ גט שחרור כלל וא"כ הרי זכה העבד תיכף בעצמו וע"ז השיב לו ר"י דנהי דבכל קנסות איכא חיובא באמת תיכף ורק שאם הודה נפקע החיוב מ"מ בעבד שיוצא בשו"ע דצריך ג"כ גט שחרור א"כ עדיין ליכא חיובא כלל ורק איכא עדים המעידים לפני הב"ד אז פוסקין הב"ד שיוצא לחירות ושמחיוב ליתן לו גט שחרור אבל בלא עדים ליכא חיובא כלל וממילא תו אסור לשחררו כמו שהי' מקדם וזה שא"ל ר"י אין בדבריך כלום שכבר אין לך עדים או שכבר הודית

ומעתה לפי האמור נוכל לומר הפי' בירושלמי (דסופ"ג דכתובות) שלא יקשה ג"כ לשיטת הראב"ד והרמב"ן ז"ל כי ז"ל הירושלמי שם (הל' יו"ד) קנס מהו שיאמרו לו צא יד"ש נישמעיני' מן הדא מעשה בר"ג שהפיל שן טבי עבדו כו' א"ל ומה בידך ואין קנסות אלא בב"ד ובעדים ויאמרו לו צא יד"ש הדא אמרה שאין אומרים לו צא יד"ש. ר"ג בי ר' אבינה בעא קומי ר' מנא ר"ג כמאן דמר מותר לשחררו א"ל כל גרמה אמרת שאסור לשחררה די לא כן הי' לו לשחרר משעה ראשונה עכ"ל הירושלמי ועיין בק"ע מש"כ בזה ולע"ד הפי' דמתחילה רצה הירושלמי להוכיח דבקנס ליכא שום חיוב כלל אפילו לצי"ש ואוכח לה שפיר מהאי ברייתא דר"ג הפיל שן טבי עבדו וע"ז הקשה ר' גמליאל בי ר' אבינה דמאי סברת ר"ג שאמר שטבי יוצא לחירות וכי סובר ר"ג שמותר לשחרר לעבד וע"ז השיב לו ר' מנא דר"ג סובר דאסור לשחרר לעבד דאל"כ הי' לו לשחררו משעה ראשונה ורק דר"ג הי' סובר דנהי דאסור לשחרר היינו דוקא אם אינו מחיוב לשחררו אבל היכא דהפיל שינו דאז באמת איכא חיובא עליו לשחררו הואיל דבאמת יוצא לחירות ורק דאין הב"ד מחייבין אותו לשחררו עד שיעידו עדים לפני הב"ד וא"כ הי' סובר ר"ג שכה"ג מותר לשחררו הואיל דבאמת חיובא איכא עליו וע"ז השיב לו ר' יהושע אין בדבריך כלום שכבר אין לך עדים או שכבר הודית ולפי גירסת הירושלמי גרסינן בברייתא ואין קנסות אלא בב"ד ובעדים והיינו הגירסא שאין לו עדים וא"כ תו אסור לשחררו הואיל דמחוסר עדיין גט שחרור ולא התחיל עדיין החירות כלל וליכא תו חיובא עליו וממילא תו אסור לשחררו וכמש"ל כנלע"ד הפי' בדברי הירושלמי. ומעתה יתפרש תו הירושלמי דהירושלמי בעצמו דחה להראי' שהביא בראשונה דליכא חיוב לצי"ש ג"כ ודחה זה דר"ג הי' סובר באמת דאיכא חיובא עליו לצי"ש הואיל דבאמת הפיל שינו ויצא לחירות ור"י השיב לו דליכא חיובא כלל הואיל דעדיין צריך גט שחרור אבל בשאר קנסות שפיר איכא חיובא לצי"ש ומעתה ל"ק כלל תו על שיטת הראב"ד והרמב"ן הנ"ל כי הראי' שהביא הרשב"א מהירושלמי לפי פירוש זה אין ראי' כלל והירושלמי בעצמו דחה להא דקאמר בראשונה. וראיתי בק"ע שם בד"ה הדא אמרה אין אומרים לו צא יד"ש ותמהני שלא הביאה