אמרי הצבי ב קסב

[קטו] (א) שם איתיבי' ר"ח לר"ה מעשה בר"ג שסימא את עין טבי עבדו כו' א"ל אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים הא יש לו עדים חייב ושמעינן מינה מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב א"ל שאני ר"ג דלא בפני ב"ד אודי כו' והתניא א"ל אין בדבריך כלום שכבר הודית כו' כל הסוגיא וז"ל הרשב"א ז"ל בד"ה א"ל אין בדבריך כלום שהרי אין לך עדים מכאן נראה דכל קנס שאין לו עדים אפילו תפס לא עשה ולא כלום שהרי טבי עבדו של ר"ג הי' וזוכה בעצמו להיות בן חורין ואם איתא כי אין לו עדים מה הוה הא תפס ונפיק ליה לחירות מיד שסימא את עינו אלא ש"מ דאפילו תפס מפקינן מיני' דאינו זוכה אלא בב"ד ובעדים אלא דקיי"ל ברייתא דלעיל דקתני מעידין אנו באיש פלוני שסימא את עין עבדו והפיל את שינו והוזמו משלמין דמי עין לעבד דאלמא משעה שהפיל את שינו יוצא לחירות וכשסימא את עינו לאחר מכאן אפילו קודם שעמד בדין נתחייב לו דמי עינו דהא לא עמד בדין על שינו ולא יצא עדיין לחירות וא"ת דכל שבאו עדים בסוף נמצא בן חורין למפרע אלא שגזה"כ הוא שלא להוציא לחירות אלא ע"י עדים אכתי ק"ל דהא משמע בפא"נ דקנס אינו מתחייב אלא משעת העמדה בדין כו' ועיין עוד שם מ"ש הרשב"א עוד דאפילו חיוב לצי"ש ליכא כלל בקנס אם ליכא עדים והביא ראי' מירושלמי ויתבאר דברי הירושלמי לקמן ועיין בשמ"ק כאן הביא ג"כ דברי הרשב"א הנ"ל ועיין ברשב"א (גיטין מ"ב) מ"ש בזה מבואר בדברי הרשב"א ז"ל דס"ל דליכא שום חיוב בקנס אם לא שהעידו עדים בב"ד ונגמר הדין בב"ד והביא ראיה לדבריו מהירושלמי (סופ"ג דמס' כתובות) ע"ש. אולם ראיתי בספר הזכות להראב"ד ולהרמב"ן שיש להם שיטה אחרת בזה ותחילת דבריהם הובא ברא"ש (סופ"ק דב"ק) וטויו"ד (סי' רס"ז) ובב"י שם ויען כי דבריהם ז"ל צריכים ביאור אבאר דבריהם הקדושים ז"ל וז"ל הראב"ד ז"ל ואם הודה ובאו עדים קיי"ל כמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ואי תפס מפקינן מיני' והיכא דתפס מקמי הודאה ואח"כ הודה נמי מפקינן מיני' ולא אמרינן דתפיסה מקמי הודאה כעדים דמיא ממאי מדאר"ג לר"י אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות כו' והא טבי כתפס לפני הודאה דמי שהרי גופו אצלו הי' ולא מחוסר גוביינא ואפ"ה לא יצא לחירות מפני הודאתו של ר"ג אלמא לאו כעדים דמיא ומפקינן מיני' עכ"ל והובא ג"כ זה בהרא"ש (סופ"ק דב"ק). והנה דן הראב"ד ז"ל דלא מהני התפיסה והיינו משום דהוה כתפס לפני עדים שהרי הכל היו יודעים שהוא עבד ואפילו הי' מקמי הודאה אבל אם הי' תפיסה שלא בעדים בזה מסופק רבינו הראב"ד ז"ל לקמן. והנה בהא שכתב הראב"ד דאם הודה מהני ההודאה לפטור י"ל אם דבריו מיירי בזה"ז דליכא סמוכין ג"כ פטרה ההודאה שלו לפני ב"ד שאינן סמוכין או דהראב"ד מיירי רק במקום סמוכין שהודה לפני ב"ד סמוכין דוקא אבל בזה"ז לא פטרתו ההודאה שלו כלל, ולכאורה מסידור לשון רבינו הראב"ד ז"ל נראה דקאי על בזה"ז ג"כ והב"י (בסי' רס"ז שם) כתב לתרץ שיטת הראב"ד הוא דוקא על אם הודה לפני סמוכין ועיין בנ"י בסוגיין הביא דהראב"ד קאי על בזה"ז ג"כ ועיין בט"ז יו"ד (סי' רס"ז סקט"ו וב"ח שם ובט"ז חו"מ סי' א') מ"ש בזה. אולם רבינו הרמב"ן ז"ל מפרש לדברי הראב"ד ז"ל דקאי על בזה"ז ג"כ מהני ההודאה בפני ב"ד שאינן סמוכין לפוטרו אף כי באו עדים אח"כ ולא מהני תו תפיסה והקשה עליו דהא בעינן דוקא כי מחייב א"ע במידי ובקנס דשן ועין הרי לא מחייב א"ע במידי. ועוד הקשה עליו שהרי הש"ס כאן דקאמר והא ר' יהושע אב"ד הוי ומשני חוץ לב"ד הוי קאי וכיון דאנן הדיוטות אנן ליכא השתא הודאה בב"ד למיפטר מיני' חיובא דקנס דהו"ל כמודה בפני ב' או בפני ג' חוץ לב"ד דכל ההודאה שאין דינו לחייבו עליו אינו פוטרתו כשבאו עדים לבסוף כו' משום דבעינן הודאה בב"ד וליכא הילכך אי תפס לא מפקינן מיני' בין אי תפס מקמי הודאה בין אי תפס לאחר ההודאה עכ"ל הרמב"ן ז"ל

ולענד"נ להמליץ בעד רבינו הראב"ד ז"ל כי נוכל לומר דהראב"ד הוציא לדינו דמהני הודאה בזה"ז לפני שלשה הדיוטות לפוטרו דלא יהני תפיסה אח"כ וממקום שרבינו הרמב"ן ז"ל בא להשיג עליו מסוגי' דידן מינה הוציא הראב"ד דינו. דהנה לכאור' קשה בהא דפריך הש"ס כאן והא ר"י אב"ד הוה כו' דמאי פריך הש"ס הלא לחייבו קנס בעינן דוקא ב"ד של שלשה סמוכין וא"כ גם לענין הודאה לפני הב"ד לפוטרו ג"כ היל"ל דבעינן דוקא שיודה בפני שלשה סמוכין וא"כ מה מהני הודאתו של ר"ג בפני ר"י אעפ"י שהי' אב"ד ועיין בה"ה (בפ"ג מהל' גניבה ה"ח) שהקשה כן ותי' דאילו הוה קאי בב"ד ודאי היו יושבין עמו ומש"ה איצטריך למימר חוץ לב"ד הוה וקצת נראה כן מפירש"י שם ועיין ג"כ במוהרש"ל בסוגיין שכתב ג"כ כן והביא ג"כ דברי ה"ה הנ"ל. ונוכל לומר דזה הי' דוחק להראב"ד לתרץ כן ורק דס"ל להראב"ד לתרץ הקושיא הנ"ל בפשיטות דנהי דאמרינן דיהיו הב"ד מחייבין אותו קנס עפ"י העדאת עדים בעינן דוקא ג' סמוכים מ"מ הודאתו מהני בפני יחיד מומחה ג"כ לפוטרו והטעם דהא אם הי' הדין דמודה בקנס חייב א"כ בודאי דהי' מהני הודאתו בפני יחיד מומחה לחייבו כמו אם יודה בממון בפני יחיד מומחה דמהני הודאתו לחייבו ממון ואינו יכול תו לפטור א"ע בשום טענה ואילו יודה בפני יחיד שאינו מומחה אינו מחוייב כלל דיכול לטעון משטה וכדומה אבל אם הודה בפני יחיד מומחה מהני שפיר הודאתו לחיוב גמור בממון ומעתה אם היינו אומרים דמודה בקנס חייב הי' שפיר מתחייב בהודאתו לפניו וא"כ תו אמרינן דמודה בקנס בפני יחיד מומחה מהני הודאתו לפוטרו מלשלם קנס אפילו כי באו עדים אח"כ. ועיין ברמב"ם (בפ"ה מהל' סנהדרין הי"ח) שכתב יחיד שמומחה לרבים אעפ"י שהוא דן דיני ממונות יחידי אין הודחה בפניו הודאה בב"ד ואפילו הי' סמוך אבל שלשה אעפ"י שאינן סמוכין כו' הרי ההודאה בפניהם הודאה בפני ב"ד עכ"ל אולם הרא"ש חולק בזה ועיין בטוח"מ (סי' ג') הביא הפלוגתא בזה ועיין בלח"מ מ"ש שם וא"כ נוכל לומר דהראב"ד חולק עליו בזה וס"ל כשיטת הרא"ש ואעפ"י שלא השיג על הרמב"ם בזה. וכבר האריכו בזה (בסי' פ"א סכ"ב) ובסמ"ע שם (סקמ"ח) ובש"כ (ס"ק נ"ה) ע"ש (ובסי' ג' ס"ב בסמ"ע סק"ז וש"כ סק"ח ובמפרשים שם) ועיי"ש (סי' פ"א ס"ק נ"ו) הביא דברי הבעה"ת והראב"ד דהתוספתא מיירי שהודה בפני עדים עש"ה דנראה שהראב"ד סובר כשיטת הרא"ש דהודאה בפני יחיד מומחה הודאתו הודאה ואינו יכול לחזור בו וי"ל בזה

ומעתה שפיר פריך הש"ס והא ר"י אב"ד הוה וא"כ הואיל דהוה יחיד מומחה מהני ההודאה בפניו לפוטרו מקנס ומשני הש"ס ר"י חוץ לב"ד הוה קאי וה"פ דנהי דמהני הודאה בפני יחיד מומחה הוא דוקא אם הוא במקום ב"ד אבל אם היחיד מומחה אינו במקום ב"ד רק בשוק הוה רק כאינש דעלמא לענין דין לכל מילי וי"ל עוד בזה. ומעתה דן הראב"ד ז"ל מינה דמהני הודאה בקנס לפטור אם הודה בפני ג' הדיוטות דהא יחיד מומחה לא עדיף מג' הדיוטות לענין זה וכמו דהודאה בקנס לפני יחיד מומחה במקום ב"ד מהני ההודאה לפוטרו מקנס ה"ה בהודה לפני ג' הדיוטות ג"כ פטור תו מקנס אפילו בזמן שהיו עדיין סמוכין ומכ"ש בזה"ז דליכא תו סמוכין דמהני ההודאה לפוטרו מקנס אם הודה בפני ב"ד הדיוטות ודוק היטב בזה

(ב) עוד כתב הראב"ד ז"ל מיהו היכא דתפיס קודם הודאה וליכא עדים בתפיסתו דיכול לומר להד"ם ואתא לבי דינא וכפר בי' אידך בהאי קנסא אם הודה לאחר מיכן איסתפקא לי אי הוה האי מיגו כעדים כדאמרינן בעלמא מה לי לשקר כעדים דמי וכיון דבההוא תפיסה איכא מיגו הו"ל כעדים ואילו הכא דכפר ואתו עדים הא מתחייב והשתא נמי מה דתפיס מקמי כפירה והודאה תפיס ההיא דמהימנינן לי' כעדים או דילמא כיון דאילו הודה פטור לא עדיף מיגו מהודאה דנפשי' והודאת בע"ד כמאה עדים וכל היכא דהודאה לא מהני מה לי לשקר לא מהני כו' עכ"ל. והנה דברי רבינו הראב"ד ז"ל צריכין פירוש במ"ש בתחילה דהיכא דתפיס קודם הודאה וליכא עדים בתפיסתו כו' ואתא לב"ד וכפר בי' כו' דמסופק הראב"ד ז"ל הלא גם בפשיטות יוכל הראב"ד לומר הספק הזה אי מיגו הוה כעדים לענין קנס והיינו כי תפס הניזק משל המזיק שלא בעדים ותבעו הניזק להמזיק בפני ב"ד שישלם לו נזקו והודה לו המזיק תיכף אם אמרינן דמיגו הוה כעדים או לא הוה כעדים. מיהו זה א"ש דנהי דמספקא לן אם המיגו הוה כעדים היינו דוקא היכא