אמרי הצבי ב קס

אבל בהכחשה מנ"ל דילמא מה דגלי גלי ומה דלא גלי לא גלי ומצאתי בשמ"ק כאן בד"ה לוקין שהקשה הראב"ד כן וז"ל דאע"ג דההוא קרא בהזמה דרשינן גילוי מילתא הוא דאית בהו מלקות והיכא דלא קיימא עלייהו הזמה כי הכא ובעדות דגלות ובעדות דבן גרושה ובן חלוצה מלקינן להו כדאיתא במס' מכות הראב"ד ז"ל עכ"ל והנה מבואר דהמלקות הוא באמת על הלאו דלא תענה וקרא דוהי' אם בן גלי לן דלילקי על לאו דלא תענה אע"ג דאין בו מעשה וא"כ לעולם לוקין על לא תענה אע"ג דלית בי' הזמה כלל רק הכחשה בעלמא. וכן מורה ג"כ דברי התוס' במס' מכות (דף ד' ע"ב) בד"ה ורבנן דהא דקאמר לעיל גבי לא תענה משום דהוה לשאב"מ היינו אי לאו קרא דוהצדיקו אבל בתר דגלי לן קרא דוהצדיקו דשייך ביה מלקות יש לנו לומר דלקי מלא תענה עכ"ל ומבואר ג"כ דעיקר המלקות הוא על לא תענה וא"כ ה"ה בעדים שהוכחשו ג"כ יש לנו לומר דלקי על לאו דלא תענה

אולם רבינו הגדול הסמ"ג לא ס"ל כן שהרי כתב תיכף בריש דבריו עדי נפשות שהוכחשו ולא הוזמו אפילו בא הנהרג ברגליו אין לוקין על לאו דלא תענה מפני שאין בו מעשה והלא אמאי לא אמרינן הואיל דהתורה גילה לן קרא דוהצדיקו והי' אם בן דלוקין על עדים זוממין והוא על הלאו דלא תענה תו נימא דלעולם לוקין על לא תענה אם הוכחשו בלבד אף כי לא הוזמו כלל אלא ע"כ דסובר הסמ"ג דנהי דגלי לן קרא דוהצדיקו והי' אם בן דלוקין על לאו דלא תענה אע"ג דאין בו מעשה הוא דוקא גבי הזמה דגלי קרא. אבל בהכחשה דלא גלי קרא דוהי' אם בן מיירי רק בהזמה ולא בהכחשה אמרינן תו היכא דגלי גלי והיכא דלא גלי לא גלי ולא לקי בהכחשה על לאו דלא תענה משום דהו"ל לשאב"מ והיינו דסובר דמלקות בעדים זוממין מקרא דוהי' אם בן עם לאו דלא תענה והיכא דליכא הזמה לא לקי תו על לאו דלא תענה משום דהוה לשאב"מ וז"ב בשיטת הסמ"ג, וא"כ לכאורה קשה תו קושית רש"י ז"ל בכאן דאמאי סובר ר' אלעזר בעדים שהוכחשו בנפש לוקין דעל איזה לאו לוקין אי משום על לא תענה הא הוי לשאב"מ. ולכאורה הי' אפשר לומר דר"א סובר דלשאב"מ לוקין עליו ומש"ה סובר דלוקין משום לאו דלא תענה אלא דדוחק הוא לומר כן דנהי דפליג ר"א עם ר' יוחנן רביה בעדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו אי נהרגין נימא נמי דפליג על רבי' ר"י דסובר בכמ"ד דלאו שאב"מ אין לוקין עליו

(ה) ואשר ע"כ צרכינן לומר לשיטת הסמ"ג הנ"ל דהא דאר"א עדים שהוכחשו בנפש לוקין באחת משתי אילו או דר"א סובר לאו שאב"מ לוקין עליו או דמיירי שהוכחשו ואח"כ הוזמו ג"כ דעל הכחשה לחודי' ליכא מלקות אם נימא דלשאב"מ אין לוקין עליו כמש"ל ושפיר דייק הש"ס דר"א דאמר עדים שהוכחשו בנפש לוקין עליו ע"כ דסובר דהוכחשו ולבסוף הוזמו אין נהרגין דא"א נהרגין א"כ הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו ומתפרש שפיר בין אם נימא דר"א סובר לשאב"מ לוקין עליו ומיירי בהכחשה בלבד הלא יכול לבוא לידי חיוב מיתה כשיוזמו אח"כ ואם נפרש דמיירי ר"א כשהוכחשו ואח"כ הוזמו בודאי הי"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דהא עתה איכא ג"כ חיוב מיתה להעדים על ההזמה ואיך לוקין על ההכחשה. והא דבהוזמו לאחר הכחשה לוקין על לאו דלא תענה היינו משום דחזינן דגלי קרא והי' אם בן והיינו דהיכא דאיכא הזמה לוקין על הלאו דלא תענה וא"כ תו אמרינן דכל שהוזמו אח"כ אף כי לא עבדינן בהו דין הזמה כיון שכבר הוכחשו תו לוקין על הלאו דלא תענה אבל על ההכחשה בלחודי' בלא הזמה לאחריה אין לוקין על לאו דלא תענה הואיל דהוה לשאב"מ. ופריך הש"ס עלה לוקין והא תרי ותרי נינהו כו' והיינו דאם נפרש דר"א דאמר עדים שהוכחשו בנפש לוקין מיירי בהכחשה בלבד בלא הזמה לאחרי' ומשום דסובר לאשב"מ לוקין מ"מ הלא הוי רק ספק מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ואיך לוקין העדים הראשונים ואם נפרש דר"א מיירי בהוכחשו ואח"כ הוזמו ג"כ יתפרש שפיר אמאי לוקין הא תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני וה"פ כיון דעל ההזמה לא דיינינן לחייבו כאשר זמם משום דכבר הוכחשו מעיקרא וא"כ לא נוכל לחייבו מלקות על ההזמה דאם נידון על ההזמה איכא חיוב מיתה וא"כ אמאי מחייבין אותם מלקות רק על ההכחשה והלא על ההכחשה איכא תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני דהא עדי ההזמה אינם מסייעים לכת שניה המכחישים להכת הראשונה דהא עדי ההזמה אינם מעידים על גוף המעשה שלא הרג ורק שמזימים להכת הראשונה שלא היו שם ומגוף המעשה אינם יודעים מאומה אם הרג או לא הרג ואמאי ילקו הכת הראשונה על ההכחשה אף כי הוזמו לבסוף ג"כ. ומשני אביי דמיירי בבא הרוג ברגליו דבכה"ג לוקין על ההכחשה ובתנאי דוקא כי הוזמו אח"כ דבלא הוזמו ליכא לחייבו מלקות מקרא דוהי' אם בן משום דקרא זה מיירי דוקא בהזמה והיכא דליכא הזמה לא נוכל לחייבו מלקות משום קרא דוהי' אם בן רק משום לא תענה לבדו וזה הוה לשאב"מ ואין לוקין עליו ואם נפרש דר"א סובר לשאב"מ לוקין עליו מתפרש שפיר כפשוטו בהכחשה לבדה ולא הוזמו אח"כ

ולפי מה שפירשתי לעיל דאביי אתא לדחויי דלא נידק דר"א סובר אין נהרגין בהוכחשו ולבסוף הוזמו והיינו כמש"ל דמ"ד הכחשה לאו תחילת הזמה היא ולא שייכא הזמה כי הוכחשו מעיקרא הוא משום דסובר דנתבטל הגמ"ד מעיקרא ומ"ד הכחשה תחילת הזמה סובר דלא נתבטל הגמ"ד מעיקרא הואיל דאכתי הוה ספק דתרי ותרי ספיקא הוי וכמש"ל וזה דוקא בתו"ת המכחישים זא"ז אבל בבא הרוג ברגליו בזה נוכל לומר דבודאי נתבטל הגמ"ד לכ"ע וא"כ נוכל לפרש דזה הוא כוונת אביי בתירוצו דמתרץ בבא הרוג ברגליו ובכה"ג הוא דלוקין העדים שהוכחשו הואיל דאף אם יוזמו אח"כ לא נדון בהם דין הזמה להרגם ולוקין על לאו דלא תענה משום דסובר ר"א דלשאב"מ לוקין עליו ואי סובר ר"א דלשאב"מ אין לוקין עליו בעינן דוקא שהוזמו אח"כ דהיינו אחר שבא ההרוג ברגליו ונהי דלא מהני הזמה אח"כ הואיל דכשבא הרוג ברגליו נתבטל הגמ"ד למפרע ואין דנין בהם תו דין הזמה להרגם כאשר זמם ורק מהני ההזמה להלקותן מכח הלאו דלא תענה ומשום והי' אם בן דעיקר קרא דוהי' אם בן אתא דוקא על אם הוזמו וכמש"ל וא"כ שפיר נוכל לומר דר"א דסובר עדים שהוכחשו בנפש לוקין והיינו כשבא הרוג ברגליו דאיבטל לה הגמ"ד למפרע ובעינן דוקא שהוזמו אח"כ ואז לוקין אבל בהכחשה דתו"ת נוכל לומר דסובר ר"א דאם הוכחשו ואח"כ הוזמו אין לוקין משום דנהרגין דבכה"ג אמרינן הכחשה לאו תחילת הזמה היא ור' יוחנן סובר דגם בהכחשה דתו"ת ואח"כ הוזמו ג"כ אין נהרגין משום דהכחשה לאו תחילת הזמה היא וא"כ מתרץ לה אביי דאיהו מצי סובר שפיר כר"י דגם ר"י הכי ס"ל וכמש"ל והבן בזה

(ו) ומעתה לפי האמור נוכל לפרש כן דברי הסמ"ג ויהי' מובן היטב דברי הסמ"ג לפי פירוש זה כי ז"ל הסמ"ג דמתחילה פוסק כרבא דהכחשה תחילת הזמה היא ואולם זה הוא דוקא בהכחשה דתו"ת דבכה"ג סובר רבא דלא נתבטל הגמ"ד וא"כ שייך בי' הזמה אם הוזמו אחר ההכחשה אבל בבא הרוג ברגליו נוכל לומר דבכה"ג גם רבא מודה דהכחשה לאו תחילת הזמה היא שנדון בהם דין הזמה להרגם להעדים דהיינו אם בא הרוג ברגליו ואח"כ הוזמו העדים וזה שכתב הסמ"ג וז"ל עידי נפשות שהוכחשו ולא הוזמו אפילו בא הנהרג ברגליו אין לוקין על לאו דלא תענה מפני שאין בו מעשה כו' וכוונתו הוא על בא הרוג ברגליו דבכה"ג אפילו אם יוזמו אח"כ ג"כ לא נעביד בהו דין הזמה משום דנתבטל הגמ"ד וא"כ הול"ל דלא הוה תו לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דבשלמא אם הוכחשו מפי עדים אחרים דאז שייך הזמה גבייהו ואם יוזמו אח"כ נעביד בהו דין הזמה דהא פסקינן הכחשה תחילת הזמה היא וא"כ שפיר אין לוקין על ההכחשה לבדה הואיל דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אלא באם הוכחשו ע"י שבא הרוג ברגליו דאז תו לא שייך בהו דין הזמה אח"כ להרגם וא"כ סו לא הוה לאו שנלאמב"ד והול"ל דלוקין על הלאו דלא תענה ומש"ה כ' הטעם דאין לוקין על הלאו דלא תענה משום דהוה לשאב"מ ואנן פסקינן דלשאב"מ אין לוקין עליו וטעם זה מספיק בין אם הוכחשו ע"י עדים אחרים בין אם בא הרוג ברגליו. וכתב עוד אבל אם הוזמו לוקין עליו מוהי' אם בן כו' וכוונתו בזה הוא דוקא על אם הוכחשו ע"י שבא הרוג ברגליו דאז תו לא עבדינן בהו דין הזמה