אמרי הצבי ב קנח

מה"ת דהיינו הצד עבדות והצד חירות וי"ל דמה"ת אין האדון צריך לשלם לו דמי עינו הואיל דאכתי אדון הוא ג"כ אבל אם העבד הוא מוחזק בו שתפס ממנו יוכל העבד להחזיק במה שתפס בו שהרי יש בו צד חירות וא"כ מה"ת מהני תפיסת העבד דאם הי' נפשט האיבעי' דצד עבדות שבו אלים יותר מצד חירות היינו אומרים דלא מהני התפיסה דהואיל דצד עבדות אלים א"כ הצד חירות כמאן דליתא דמי אבל כיון דלא נפשט האיבעי' ונשאר ששני הצדדים שווים הצד עבדות והצד חירות וא"כ מה"ת אין האדון צריך לשלם להעבד דמי עינו ורק אם תפס מהני מן התורה התפיסה מכח הצד חירות שבו וזה הוא דבר חדש שמה"ת מהני התפיסה ולא מטעם ספיקא דדינא רק משום דשני הכוחות שווים הצד עבדות והצד חירות שבו שאין כח זה אלים יותר מזה

ולפי האמור שפיר נוכל לומר דסוגי' דידן דב"ק סובר ג"כ דיוצא בשו"ע צריך גט שחרור וברייתא זו דמעידין אנו באיש פלוני שסימא את עינו והפיל שינו וכן הסיפא אתיא שפיר כהסוברים דיוצא בשו"ע צריך גט שחרור ולאו היינו הברייתא דהביא (בגיטין מ"ב) הפיל שינו וסימא עינו נותן לו דמי עינו כי הברייתא דב"ק הוא בתוספתא (פ"ק דמס' מכות) ושם לא נזכר כלל האי בבא דהפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו רק היא ברייתא אחרת במקום אחר וא"כ ברייתא ההובא בב"ק היא אזלא גם להסוברים דיוצא בשו"ע צריך גט שחרור מה"ת וכשיטת הריב"א בתוס' קדושין (כ"ד ד"ה) הואיל ומדרש ע"ש. ובזה מובן מם דהש"ס בגיטין לא פשיט לה מהתוספתא (דפ"ק דמס' מכות) דהיינו האי ברייתא דב"ק כאן משום דבהאי ברייתא לא קתני בה בהדיא הלשון ונותן דמי עינו רק דמיירי בעדים זוממין ולא מיירי בתשלומי האדון להעבד כלל וא"כ לא נוכל ליפשוט מינה דצד חירות שבו אלים יותר מן צד עבדות דנוכל לומר דשניהם שוים והיינו דצד עבדות יש בו הואיל דצריך גט שחרור וצד חירות יש בו שאינו עובד עמו ואסור בשפחה וכמש"ל ולעולם דאין הב"ד מחייבין להאדון לשלם לו דמי עינו הואיל דהוה שני הכחות בו שהוא עבד מצד אחד ובן חורין מצד שני ואין הב"ד מחייבין אותו לשלם ורק אי תפס העבד מהני התפיסה מה"ת וא"כ תו שייכא ביה הזמה הואיל דהעדים רצו לחייבו שאם יתפוס יהני התפיסה של העבד מכח הצד ב"ח שבו וכסברת הרב המאירי והכ"מ הנ"ל. ובזה מובן היטב הא דמתקיף לה ר' זירא אימא סימא את עינו כו' סימא את עינו והפיל את שינו ניפוק בעינו ושינו והיינו הואיל דאמרינן דמעוכב גט שחרור מה"ת הוה עבד וגם ב"ח ונהי דאין יכולין להוציא מן האדון דמי עינו מ"מ אם העבד תפס והוה מוחזק אין האדון יכול להוציא ממנו מנ"ל זה דילמא מה"ת הוה כן דסימא עינו והפיל שינו ניפוק בעינו ושינו ומשני ליה אביי דילפינן מקרא ונהי דאינו מחויב האדון לשלם לו מה"ת משום דאית ביה צד עבדות ג"כ מ"מ כי תפס העבד והוה הוא מוחזק גלי קרא בכה"ג ועולה שפיר האי תירוצא דאביי גם לפי הסוברים דצריך גט שחרור. ולכאורה י"ל להסוברים דא"צ גט שחרור ל"ל קרא כלל דתחת עינו כו' הלא הוא ב"ח גמור מיהו י"ל הואיל דעדיין לא נגמר הדין. אלא לשיטת התוס' (בב"ק ל"ג) דתיכף יצא לחירות ל"ל קרא והתוס' (בב"ק ל"ג) רמזו זה כאשר ביארתי לעיל והרבה י"ל בזה. העיקר העולה מזה דמה"ת מהני תפיסה אם יתפוס העבד וסוגי' דידן עולה שפיר אפילו להסוברים דצריך גט שחרור מה"ת ונוכל לומר דזה הוא כוונת רבינו המאירי ז"ל שכ' דמבואר מתוך הסוגי' דעדים המחייבים שאם יתפוס מהני אם הוזמו צריכין לשלם והן הן הדברים שכ' הכ"מ ליישב קושית הראב"ד על הרמב"ם. ונוכל לומר בפשיטות בדברי המאירי ז"ל ג"כ כן והיינו דהמאירי הי' מפרש דסוגית הש"ס בב"ק אזלא לפי מה דקמה לה בהאיבעי' דלא איפשטא ומהני תפיסה והיינו דשייכא תו הזמה. אולם מה שמתרץ אביי דילפינן מקרא דתחת עינו אינו מתיישב כלל ולפי האמור מיושב שפיר אולם הוא דבר חדש ומסתפינא דלא ליחכו עלי בבי מדרשא

[קיב] (א) שם ובפלוגתא עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו ר' יוחנן ור"א ח"א נהרגין וח"א אין נהרגין תסתיים דר"א הוא דאמר אין נהרגין כו' אמר אביי בבא הרוג ברגליו ועיין ברש"י ותוס' ד"ה הוה מ"ש בזה. והנה לכאורה י"ל לפמש"ל [אוק"ט אק"ד] על (דף ע"ד ע"א) דפלוגתא דאביי ורבא אי אמרינן הכחשה תחילת הזמה הוא או לאו חחילת הזמה הוא דטעם וסברת פלוגתתן הוא אם אחר ההכחשה נתבטל הגמ"ד למפרע דאביי סובר דנתבטל הגמ"ד הואיל דאם היו יודעין הב"ד שיבואו עדים ויכחישום לא היו גומרין הדין וא"כ תו לא שייכא הזמה אח"כ דהא הוה כאילו לא נגמר הדין כלל ורבא סובר דלא נתבטל הגמ"ד מעיקרא אף דאתו כת אחריני והכחישום להכת הראשונה דהכחשה תחילת הזמה היא וכמו דבהזמה גזה"כ הוא לכ"ע דלא נתבטל הגמ"ד למפרע אף דהי' בטעות משום דבכך חייבה רחמנא ה"ה בהכחשה ג"כ לא נתבטל הגמ"ד ואי אתו כת שלישית והזימו להכת הראשונה שייכא בהו הזמה עיין לעיל מ"ש בזה. ולכאורה הי' נ"ל דזה דוקא באם ההכחשה הי' ע"י כת עדים שהכחישו להכת הראשונה בזה הוא דלא נתבטל הגמ"ד למפרע משום דגם עכשיו אכתי אינו דבר ברור שהכת הראשונה העידו בשקר דדילמא האמת הוא כמו שהעידו הכת הראשונה והכת שני' שקורי קא משקרי משא"כ בבא הרוג ברגליו דכ"ע יודעים דהכת הראשונה העידו בשקר בכה"ג יש שפיר סברא לומר דנתבטל הגמ"ד למפרע ולא חיילא תו הזמה אח"כ לכ"ע גם לרבא דבכה"ג לא אמרינן הכחשה תחילת הזמה היא. אולם חזינן דהש"ס בכאן לא ס"ל כן שהרי לפי מה דמתרץ אביי כאן בבא הרוג ברגליו וסובר ר' אלעזר דהעדים שהעידו שהרגו את ההרוג לוקין משום דלא שייכא תו הזמה אח"כ ור"י סובר דבכה"ג אף שבא הרוג ברגליו ג"כ אין לוקין משום דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דכי יבואו אח"כ עדים ויזימו להכת הראשונה נעביד בהו דין הזמה משום דהכחשה תחילת הזמה היא בכה"ג ג"כ והרי מבואר דבכה"ג ג"כ לא נתבטל הגמ"ד למפרע. ולכאורה הי' אפשר לומר עפ"י מה דאיתא בירושלמי (יבמות פט"ו ה"ה) ר"נ בר יעקב בשם רב נישאת עפ"י עדים שנים אפילו אתון אמרין לה לית אתנו ר"ש בר"י בעי הגע עצמך שהוא אדם מסויים כגון אימי אר"י בר בון ולית כאן בר נש דמיו לר' אמי כו' וכ' הק"ע לפרש שאפילו אתו בעליהן אח"כ אמרי לי' לית אתנו אין בנו כח להוציאה הואיל ואמרו שנים שמת בעלה של זו אמרינן זהו אינש אחרינא הוא וקלסתר פניו דומה להראשון א"נ לית אתנו אין אתם בעליהן של אילו שהרי העדים העידו שמתו. הגע עצמך כו' אמור לנפשך אם הבעל השני [הכוונה זה הבעל שבא אח"כ ואומר שהוא הי' בעלה הראשון של אשה זו] הוא אדם חשוב ומפורסם כר' אמי שהכל מכירין אותו וכי נאמר שאחר הוא. ה"ג ולית תמן א"נ ולית כאן ה"פ וכי אין בכל העולם אדם גדול בתורה כר"א ואיכא למימר זה אדם אחר שבא לכאן מסוף העולם וטעמא דמילתא כיון שיצאה בהיתר עפ"י שני עדים שוב אינו נאמן אעפ"י שבא בעצמו ועיין עוד שם בירושלמי מ"ש בזה ועיין ירושלמי יבמות (פ"י ה"ד) מ"ש שם בשם ר"נ בשם ר' יעקב בשם רב. וא"כ מבואר דס"ל לרב דבהעידו שנים על אחד שמת ואח"כ בא איהו בעצמו לכאן והכל מכירין אותו שהוא הוא אותו שהעידו עליו שמת אפ"ה לא הוי דבר ברור שזה הוא וא"כ ה"נ בבא הרוג ברגליו ג"כ לא הוי דבר ברור ואכתי יש ספק לומר דילמא האמת הוא כמו שהעידה הכת הראשונה ומש"ה גם בכה"ג לא נתבטל הגמ"ד למפרע דהרי הוא רק כמו שאר הכחשה דעלמא. אולם באמת זה לא נוכל לומר כן שהרי לא פסקינן כהירושלמי שהרי גם בש"ס דילן ביבמות ג"כ איתא להאי דינא דרב (בדף פ"ח) א"ר ל"ש אלא שניסת בע"א אבל ניסת בשני עדים לא תצא מחכו עלה במערבא אתא גברא וקאי ואת אמרת לא תצא ובתוד"ה אתא גברא מ"ש בזה וא"כ לא פסקינן להלכה כרב בזה ואמרינן דכל שבא אח"כ האיש לפנינו הרי חזינן דהעדים העידו בשקר וכ"פ להלכה ועיין בנוב"י מהדו"ק חאהע"ז (סי' ס"ה) מ"ש שם בד"ה ומ"ש הגאון מפרעמיסלא עוד שם בד"ה ועוד שזה דוחק יעוש"ה והרבה י"ל בזה

(ב) והנה לכאורה הי' ק"ל דהא לפי המבואר בסוגיין פליגי אביי ורבא בפלוגתא דר"י ור"א ולפי מה דמסיק הש"ס סובר ר"א דהכחשה לאו תחילת הזמה היא ואביי מתרץ לה להוכחת הש"ס דהא דאר"א עדים שהוכחשו בנפש לוקין מיירי בבא הרוג ברגליו וא"כ סובר אביי כר"א ולא כר' יוחנן וכי יפלוג אביי