אמרי הצבי ב קנז

שביטלו ממלאכתו יצא לחירות כדקי"ל בחרשו ויהא דינו כבן חורין שיתחייב מיתה על מיתתו כי היכי דחייב לשלם דמי עינו בהכאה א' שהפיל בו שינו ועינו ואדרבא נילוף מזה דאינו משלם לו דמי עינו ונראה דבהמיתו שאני דאם נחייבו מיתה הא קיי"ל דבמיתה וממון אפילו חייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין וה"נ אם יתחייב מיתה אין העבד יוצא לחירות דהא עבדו כספו הוא וממילא דממ"נ אינו חייב מיתה דאין דינו כבן חורין כו' ע"ש ולא אדע איך יתרץ הרב ז"ל הקרא לר"מ אליבא דרבה בכתובות (דף ל"ד) דר"מ סובר דבקנס אע"ג דמקטיל משלם וא"כ לר"מ דסובר הפיל שינו וסימא עינו משלם דמי עינו כדאיתא בגיטין וסובר דבכל האיברים הדין כן וא"כ ה"ה בב"א דהא ר"מ סובר דבכל האיברים יוצא לחירות וא"צ גט שחרור כדאיתא שם בגיטין וא"כ היאך משכחת לה דין יום או יומים. אולם בעיקר הקושי' של המקנה נוכל לומר כמ"ש התוס' בחגיגה (דף ד' ע"א) ד"ה לא נצרכא דכשעמד בדין אז הוא דנגמר השחרור למפרע וכ"כ התוס' בב"ק לעיל (דף ל"ג ד"ה) איכא בינייהו בסה"ד וא"כ כשמת העבד לא הי' כלל העמדה בדין ולא יצא כלל לחירות וכקושית השעה"מ והפ"י בגיטין (שם) ע"ד התוס' שם והבאתים לעיל [אק"ז אק"א] ודוק. מיהו לפמש"ל דבסימא שתי עיניו כאחת אינו משלם כלום וכמבואר בתוספתא ובירושלמי ל"ק כלל והמקנה שהקשה הוא רק להיש"ש דסובר כן

(ד) והנה זה פשוט דבהפיל שינו וסימא עינו דזה שהעבד יוצא לחירות הוא קנס אבל התשלומין לאו קנסא נינהו אלא ממונא הוא. וראיתי בספר יד שאול (בסי' רס"ז ס"ק כ"ז) שכ' ע"ד הרמב"ם (בפ"ה מהל' עבדים) דיוצא לחירות בשינו ונותן לו דמי עינו וכ' הראב"ד כי סותרים דבריו למ"ש (בהל' חובל פ"ד) דאינו משלם דמי עינו אא"כ תפס ומשמע מדברי הראב"ד דמודה דתפיסה מועיל דכל שאינו משיג עליו הוא מסכים לדבריו והקשה שהרי בפ"ב (מהל' גניבה הי"ב) גבי גנב וקטע ממנה אבר כ' הראב"ד לא מחוורא לי דתפיסה מהני כיון דיותר ממה שהזיק הוא אין כח לחייבו אלא בב"ד ובדין פסוק בלי ספק וזה כיון שספק הוא א"כ היאך גומרים את דינו הרי דכל שהוא קנס אף תפיסה לא מועיל בו וכאן מבואר דמועיל תפיסה וכ' שכבר נשאל בזה וכ' שם לתרץ בפלפול ולא אדע מה קול הקושי' הלא מה שהעבד יוצא לחירות הוא מטעם קנס אבל התשלומין על העין או על השן זה הוה ממון ושפיר מועיל תפיסה והראב"ד (בפ"ב מהל' גניבה) כ' זה על קנס דליכא חיובא בלא גמ"ד וז"ב לע"ד. אולם ליישב קצת שלא יהי' כטעות בדבר הפשוט נ"ל עפ"י מ"ש הרמב"ם דכל תשלומי נזק הם קנס וא"כ גם תשלומי דמי עין הוא ג"כ קנס ועיין בפ"י (גיטין מ"ב) שמתרץ דברי הרמב"ם (דפ"ה מהל' עבדים) בדברי הרמב"ם שתשלומי נזק הם קנס יעש"ה והרבה י"ל עוד בזה

[קיא] (א) שם ע"ב אמר אביי עליך אמר קרא תחת עינו ולא תחת עינו ושינו תחת שינו ולא תחת שינו ועינו. והנה לכאורה סוגי' זו אזלא ע"כ אי אמרינן דיוצא בשו"ע א"צ גט שחרור דאל"כ אלא דצריך גט שחרור א"כ ממנ"פ אם נתן לו גט שחרור הרי הוא בן חורין גמור ול"ל קרא למילף מיניה דאם הפיל שינו ונתן לו גט שחרור ואם סימא עינו אח"כ ישלם לו דמי עינו פשיטא הרי כבר הוא ב"ח גמור וע"כ דהקרא אתא לקודם העמדה בדין והיינו משום דאמרינן דכשנגמר הדין אח"כ יצא לחירות למפרע וכמ"ש התוס' במס' חגיגה (דף ד' ולעיל דף ל"ג) ד"ה איכא בינייהו משמע מדבריהם קצת דתיכף משעה שהפיל שינו יצא לחירות ומשמע קצת אפילו אם לא נגמר דינו עדיין שכתבו הלשון בסוף דבריהם ושמא י"ל דהיינו טעמא דזוכה משעת נגיחה משום דגלי לן קרא כו' וההיא דמרובה (ע"ד) נמי גלי קרא למאן דאית ליה עכ"ל ומשמע לכאורה דאפילו קודם גמ"ד יצא לחירות מיהו אינו מוכרח כ"כ די"ל דוקא אם נגמר הדין אח"כ אז יצא לחירות למפרע וי"ל בזה. ועיין במהרש"א שם ע"ד התוס' הנ"ל שכ' וז"ל מיהו ר"ע לא ס"ל התם דגלי קרא דהא קסבר שיוצא בשינו ועינו עכ"ל וכוונתו הוא הואיל דצריך גט שחרור לר"ע שם (בגיטין מ"ב ע"ב) א"כ הרי יוצא בשינו ועינו ואינו משלם לו דמי עינו הואיל דעדיין מחוסר גט שחרור ועוד כ' המהרש"א שם ואין להקשות לפי"ז כו' די"ל דע"כ הך ברייתא לא אתיא כר"ע דא"כ דמי עינו נמי לא ניתבי' לי' לרב [נלע"ד הכוונה היכא דהוזמו דהא לא באו לחייבו כלל הואיל דעדיין מחוסר גט שחרור] דהא קסבר דיוצא בשינו ועינו עכ"ל ג"כ הכוונה כן וא"כ מבואר דהאי סוגי' ע"כ אזלא להסוברים דיוצא בשו"ע א"צ גט שחרור ודרשינן לקרא דתחת עינו ולא תחת עינו ושינו. ולכאורה מוכח כל הסוגיא כן וכבר האריכו בזה ולעיל ביארתי ג"כ בזה קצת ועיין במקנה קידושין הבאתיו לעיל בסמוך. ולכאורה חשבתי לומר דהא הסוגי' דידן אזלא שהעידו העדים שכבר נגמר הדין לפני ב"ד אחר עפ"י עדים אחרים והעידו הכת הראשונה שהי' הגמ"ד על שינו והדר על עינו וכת שניה הזימום ואפכינהו וא"כ נוכל לומר שהעידו שתחילה הפיל שינו ועמד בדין לפני ב"ד אחר וגמרו הדין וכבר נתן לו גט שחרור ואח"כ סימא עינו וכת שני' אומרים להיפוך וג"כ העידו שנגמר הדין תחילה על עינו ונתן לו גט שחרור ואח"כ הפיל שינו ובזה הי' נוכל ליישב קושית הראב"ד על הרמב"ם ג"כ דמיירי הרמב"ם שכבר נתן לו גט שחרור בין הפלת שינו לעינו ושוב ראיתי באו"ת (סי' ל"ח) כתב כן אולם מה שהשיב אביי לר' זירא לא נוכל לפרש כן וצ"ל דהוא מימרא בפ"ע ולא שייכא דוקא לסוגיא דידן ודוחק הוא לפרש כן

(ב) והלום ראיתי בשמ"ק כאן בסוף הסוגי' בד"ה הו"ל לאו שניתן כו' בסוה"ד וז"ל מתוך הסוגי' אתה למד שכל שהעידו בדבר שאינו נגבה על פיהם אלא שאם תפס האחד אין מוציאין מידו שהרי הוא נדון בדין עדים זוממים כאילו העידו בדבר שהוא נגבה על פיהם הרב המאירי ז"ל עכ"ל, והנה הרי כ' הרב המאירי ז"ל לסברת הכ"מ (בפכ"א מהל' עדות ה"ד) ליישב קושי' הראב"ד על הרמב"ם דכל שהעידו העדים בדבר שאין הב"ד מחייבין אותו לשלם ממון אלא שאם יתפוס מהני תפיסה נחשב לענין עדים זוממין כאילו חייבוהו לשלם ממון בהדי' משום דבקל יכול לתפוס ומש"ה כי הוזמו העדים משלמים ממון ועיין במגדל עוז שם שכ' הואיל דקרינן בהו כאשר זמם והרי דברי הכ"מ הוא כדברי הרב המאירי ממש והלח"מ שם שכתב דדוקא אם כבר תפס העבד אז צריכין העדים זוממין לשלם נוכל ג"כ לפרש כן דברי הרב המאירי אולם פשטות המאירי הוא כדברי הכ"מ וגם דדברי הלח"מ צ"ע קצת אם נימא דבממון ג"כ אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה וי"ל בזה. אולם עדיין צריך ביאור מ"ש הרב המאירי ז"ל דמתוך הסוגי' דידן למדנו זה כי לא פורש כלל בהסוגי' כן דלענין תפיסה מיירי ופשטות הסוגי' מורה דקאי לענין תשלומין והיינו דהוא להסוברים דיוצא בשן ועין א"צ גט שחרור וכמש"ל ולכאורה י"ל בזה טובא

ולולא דמסתפינא הייתי אומר בכוונת רבינו המאירי ז"ל דבר חדש בפי' הסוגי' והוא דנוכל לומר דמ"ד א"צ גט שחרור הרי הוא בן חורין גמור וכישראל גמור חשוב ומ"ד צריך גט שחרור הרי צד עבדות וצד חירות מעורבים בו שיש בהעבד הזה צד חירות כי אינו משועבד לו עוד לעשות מלאכתו וכדומה ואולם יש בו צד עבדות ג"כ שהרי צריך גט שחרור והרי הוא אסור בבת ישראל להרבה שיטות ועיין בשעה"מ (הל' עבדים) וגם אסור בשפחה וקא מיבעי' להש"ס בגיטין מעוכב גט שחרור יש לו קנס להאדון או לא והיינו נהי דיש בהעבד שני כחות כח עבדות וכח חירות איזהו צד אלים אי צד עבדות אלים ויש לו להאדון הקנס או צד חירות אלים יותר וז"ש הש"ס כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו והאי לא אדון הוא וצד חירות אלים מן הצד עבדות או דילמא כיון דמחוסר גט שחרור אדון קרינא בי' וצד עבדות שבו אלים יותר וקא בעי למיפשט מברייתא המית מי שחציו עבד וחציו ב"ח כו' והדר קא בעי למיפשט מברייתא הפיל את שינו וסימא את עינו דקתני יוצא לחירות בשינו ונותן דמי עינו מדחזינן דמחויב ליתן לו דמי עינו ע"כ דצד חירות שבו אלים יותר מצד עבדות שבו ודחי הש"ס דאתיא כמ"ד יוצא בשו"ע אין צריך גט שחרור והרי הוא בן חורין גמור אבל להסוברים דיוצא בשו"ע צריך גט שחרור א"כ הרי שני הכחות שוים בו ואינו צריך האדון לשלם להעבד דמי עינו הואיל דאכתי עבד הוא במקצת וא"צ לשלם שהרי הוא מוחזק בהממון. ומעתה י"ל דהואיל דשני הכחות שוים בו