אמרי הצבי ב קנה

של הכת הראשונה הואיל דהוה תרי ותרי המכחישים זא"ז ה"ה כי אתו הכת שניה לאחר הגמ"ד ג"כ בטלה לה הגמ"ד ונהי דכי אתו כת שניה אחר גמ"ד והזימו להכת הראשונה עבדינן בהו דין הזמה התם גזה"כ הוא כן משא"כ בהכחשה לאחר גמ"ד בטלה לה הגמ"ד לגמרי וא"כ תו לא שייכא הזמה אח"כ שהרי הוה תו כאילו הזימום קודם הגמ"ד דלא חל ההזמה כלל ומש"ה סובר אביי דלא עבדינן בהו תו דין הזמה כי הוכחשו מעיקרא. ורבא סובר הכחשה תחילת הזמה היא והיינו דכמו דאם הוזמו לא אמרינן דבטלה לה הגמ"ד שגמרו הב"ד בטעות עפ"י העדים הניזומים כמו כן אם הוכחשו מעיקרא לאחר גמ"ד ואח"כ באו עדים אחרים והזימום להכת הראשונה ג"כ לא בטלה לה הגמ"ד ושייכא בהו הזמה וא"כ כשהוכחשו העדים לאחר גמ"ד נהי דאין הב"ד יכולים לכופם לעשות כן עפ"י הגמ"ד שלהם הואיל דבאו עדים אחרים והכחישום מ"מ לא נתבטלה הגמ"ד רק דספיקא הוא כנלע"ד נכון דבזה פליגי אביי ורבא ועיין לקמן בפ' זה [אוקי"ב אק"א] מ"ש בזה וא"כ י"ל דהאי דינא דאיפלגו הרמב"ם והראב"ד אם גומרין הדין לענין תפיסה תליא בפלוגתא דאביי ורבא דלאביי אין גומרין ולרבא גומרין. וא"כ ל"ק כלל קושית הקצה"ח דלאביי שפיר אמרינן דאם העדים הראשונים העידו שינו והדר עינו וכת שניה אפכינהו ואמרו עינו והדר שינו ואח"כ באו כת שלישית והזימו להכת הראשונה לא שייכא בהו הזמה כלל הואיל דתיכף כשבאו הכת שני' והכחישו להכת הראשונה בטלה לה הגמ"ד שגמרו הב"ד וא"כ תו לא שייכא כלל הזמה דאין העדים זוממין נהרגין ומשלמין עד שיוגמר הדין ודוק בזה

(ה) והנה אח"ז ראיתי בכ"מ דברים אשר לא זכיתי להבינם בהא שכתב הרמב"ם (בפ"כ מהל' עדות ה"ז) וכן העדים שהיו טריפה והעידו בדבר שחייבין עליו מיתת ב"ד והוזמו אינן נהרגין שאם יוזמו זוממיהן אין זוממיהן נהרגין שלא הזימו אלא טריפה עכ"ל וציין הכ"מ מקורו מש"ס דסנהדרין (דף ע"ח ע"א) וכרב אשי דפליג על רבא וסובר אפילו עידי טריפה שהוזמו אין נהרגין לפי שאינן בזוממי זוממין וכתב הכ"מ וקשה לי היאך דנין עפ"י עידי טריפה והא הו"ל עדות שאאי"ל שהרי אנו אומרים שאין זוממין נהרגין ואפשר לומר שבשעת עדותן לא הכירו בהן שהי' טריפה עכ"ל. ולכאורה אינו מובן כלל דהא ע"כ מיירי שלא עשו עדיין דין בהנידון דאל"כ תו אין נ"מ בהזמה להעדים שהרי הרגו אינן נהרגין וא"כ ע"כ מיירי שלא עשו עדיין דין בהנידון וא"כ נימא דבטלה לה הגמ"ד של הב"ד שהרי הגמ"ד הי' בטעות דהא אילו ידעו הב"ד בשעת הגמ"ד שהעדים הם טריפה לא היו גומרין הדין וא"כ נימא דנתבטל הגמ"ד דהא בודאי דלא נוכל עכשיו לדון את הנידון עפ"י עדותן של העדי טריפה ולכאורה י"ל בזה טובא. ולפום ריהטא הי' מקום לומר דלפמ"ש כאן דפלוגתא דאביי ורבא בהכחשה תחילת הזמה היא או דלא הוי תחילת הזמה תליא בהאי סברא אם אמרינן דבטלה לה הגמ"ד של הב"ד הואיל דהוה גמ"ד בטעות ורבא סובר דלא נתבטל הגמ"ד וא"כ הכ"מ כ' ג"כ לסברתו כרבא דהא פסקינן דהכחשה תחילת הזמה היא כן הי' קצת סברא לומר. אולם לאחר העיון נראה דלא דמי כלל לזה דע"כ לא קאמר רבא דהכחשה תחילת הזמה היא ולא אמרינן דנתבטל הגמ"ד הואיל דהי' בטעות אלא דוקא אם לא נודע הטעות בבירור כמו התם שהי' רק הכחשה דתרי ותרי וא"כ לא ידעינן בבירור שהגמ"ד הוא שלא כדין דהא הוי רק ספיקא ויכול להיות שבאמת הוא כמו שהעידו העדים הראשונים והכת שני' קא משקרי בזה הוא דסובר רבא דלא נתבטל הגמ"ד למפרע אבל אם נודע אח"כ בבירור שהגמ"ד הי' בטעות גמור דהיינו שבאו אח"כ עדים והעידו לפני הב"ד שהעדים הראשונים שהעידו הם פסולים מחמת עבירה או מחמת קורבה וכדומה דבודאי בטלה לה הגמ"ד לגמרי וא"כ אם הוא נודע לב"ד אח"כ שהעדים הם טריפה בודאי דבטלה לה הגמ"ד למפרע משום שהי' בטעות וא"כ נתבטלה לה בגמ"ד לגמרי והוי תו כאילו לא גמרו הדין ובודאי דלא נוכל לדון את הנידון ולחייבו מיתה עפ"י עידי טריפה הללו אפילו כי לא נעשין העדים זוממין דהא נודע לנו עכשיו שהעדים הם טריפה. ותדע לך עוד יותר שהרי אפילו בנידון דפליגי אביי ורבא בהכחשה תחילת הזמה דהי' רק הכחשה בתרי ותרי דעכ"פ ספיקא הוי וסובר רבא דלא נתבטל הגמ"ד למפרע מ"מ זה פשיטא דלא נוכל לחייבו לשלם כמו שגמרו הב"ד הדין ורק לענין הזמה שאם יוזמו הכת הראשונה אמרינן דלא נתבטלה הגמ"ד ועבדינן בהו דין הזמה ומכ"ש דלא נוכל לחייב להנידון מיתה כשנודע עתה שהעדים הם טריפה וצע"ג

והנה עיינתי עוד בלשון הכ"מ הנ"ל ונ"ל דכוונת הכ"מ הוא באמת דנתבטל לגמרי הגמ"ד הואיל דהי' הגמ"ד בטעות וגם הנידון פטור וז"ש הכ"מ בלשונו הטהור מימרא דרב אשי אמר אפילו עידי טריפה שהוזמו אינן נהרגין לפי שאינן בזוממי זוממין כלומר וכיון שכן הו"ל עדות שאאי"ל ואינה עדות והכוונה דנתבטל לה לגמרי עדות הראשון שהעידו העידי טריפה והגמ"ד הי' בטעות וחוזר ונתבטל וע"ז הקשה הכ"מ דמתחילה היאך דנו הב"ד עפ"י עדים הללו שהם טריפה וע"ז תי' דבשעת עדותן לא הכירו בהם שהיו טריפה ולעולם דגם הכ"מ סובר דבכה"ג נתבטל הגמ"ד לגמרי ויהי' הפי' בדברי רב אשי דאמר אפילו עידי טריפה שהוזמו אינן נהרגין לפי שאינן בזוממי זוממין היינו דלגמרי בטל לה עדות הראשונה של העידי טריפה ורבא סובר דעידי טריפה שהוזמו נהרגין משום דבזוממי זוממין לא בעינן עדות שאי"ל וא"כ העידי טריפה שהעידו על בריא שהרג בריא מהני עדותן וחייב הרוצח מיתה. ובהא דהעדים שהעידו בטריפה והוזמו דסובר רבא דאינן נהרגין ולכאורה ג"כ קשה כקושית הכ"מ דהיאך גמרו הב"ד הדין שהטריפה חייב מיתה הלא רבא בעצמו סובר לעיל דטריפה כשהרג בפני עדים פטור וצרכינן ג"כ לומר דמיירי בכה"ג שלא ידעו הב"ד שהרוצח הוא טריפה וכשנודע להם באמת נתבטל הגמ"ד וליכא חיוב כלל וכ"כ בס' ערוך לנר שם על סנהדרין אבל היכא דלא הוי ודאי טעות בגמ"ד רק תו"ת דהוי ספיקא סובר רבא דלא נתבטל הגמ"ד וכמש"ל כנלע"ד ליישב דברי הכ"מ הנ"ל אף כי הוא דוחק קצת דהא הפי' בהא דרב אשי דאמר אפילו עידי טריפה שהוזמו אין נהרגין דיהי' הפי' דגם הנידון פטור משום דהוי בטעות זה אינו מפורש בדברי רב אשי והרבה י"ל עוד בזה. ועיין עוד לקמן על (דף פ"ד ע"א) [או"ג אק"א] מ"ש עוד בזה

[קי] (א) שם מתקיף לה ר' זירא אימא סימא את עינו ניפוק בעינו הפיל את שינו ניפוק בשינו סימא את עינו והפיל את שינו ניפוק בעינו ושינו אמר אביי עליך אמר קרא תחת עינו ולא תחת עינו ושינו תחת שינו ולא תחת שינו ועינו. והנה כל הסוגיא דידן וגם האי דרשא דתחת עינו ולא תחת עינו ושינו ע"כ אזלא אליבא דהמכריעין לפני חכמים האומרים דיוצא בשן ועין א"צ גט שחרור או כר"מ דסובר דבכל ראשי אברים א"צ גט שחרור אבל להסוברים דגם יוצא בשן ועין צריך גט שחרור א"כ לא ס"ל האי דרשא כלל וכן בהפיל שינו וסימא עינו דקתני בברייתא דמשלם לו דמי עינו ג"כ ס"ל דא"צ גט שחרור אבל מ"ד דצריך גט שחרור ל"ל האי דינא כלל וכמבואר בגיטין (דף מ"ב ע"ב) דאיבעי' להו להש"ס מעוכב גט שחרור יש לו קנס או אין לו קנס וקבעי למיפשט מהאי ברייתא הפיל את שינו סימא את עינו יוצא בשינו ומשלם דמי עינו ודחי הש"ס דהאי ברייתא אתיא כמ"ד א"צ גט שחרור ע"ש וא"כ ע"כ דהאי דרשא דתחת עינו ולא תחת עינו ושינו הוא ג"כ רק למ"ד דא"צ גט שחרור. ולכאורה י"ל בהא דאיתא בתוספתא (בפ"ק דמס' מכות) ובירושלמי מס' גיטין (פ"ד ה"ד) סימא שתי עיניו כאחת הפיל שני שיניו כאחד יוצא בהן לחירות בזו אחר זו יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמים בשניה וקאמר הירושלמי דהוא אתיא כמ"ד א"צ גט שחרור כו' ע"ש הבאתיו לעיל [אק"ז אק"ד] על (דף ע"ג ע"ב). והנה ע"כ הא דסימא שני עיניו כאחת או הפיל שתי שיניו כאחת דאינו משלם לו כלום אפילו למ"ד דא"צ גט שחרור דלכאורה י"ל בזה נימא הואיל דכתיב תחת עינו ותחת שינו נימא ג"כ תחת עינו אחת יוצא לחירות ולא תחת שני עיניו ותחת שינו אחת יוצא לחירות ולא תחת שני שיניו דהא בודאי גם הפיל את שינו וסימא את עינו כאחת ג"כ אינו משלם כלום ואמאי נימא תחת עינו ולא תחת עינו ושינו וכן תחת עינו היינו עין אחת ולא תחת שני עיניו ולכאורה טעמא בעי. וע"כ צ"ל דקרא דתחת עינו ותחת שינו דמרבינן מיניה לתשלומין הוא דוקא כשהי' בזה אחר זה דכבר יצא