אמרי הצבי ב קנג

רק כמו שהעידו הכת שניה שהעידו עינו והדר שינו דיש בכלל מאתים מנה וא"כ לא נעשין הראשונים זוממין כלל דהא אין עדים נעשין זוממין עד שיוגמר הדין על פיהם. אולם אם כבר גמרו הב"ד הדין עפ"י כת הראשונה שהעידו שינו והדר עינו ואח"כ באו כת שניה והכחישום ואמרו עינו והדר שינו בהא י"ל אם באו אח"כ כת שלישית והזימו להכת הראשונה אם נעשין זוממין הכת הראשונה יש קצת ספק אם נתבטל הגמ"ד מעיקרא הואיל דאח"כ נודע להב"ד שהגמ"ד שגמרו עפ"י עדות הכת הראשונה הי' בטעות שהרי עתה הוא תרי ותרי המכחישים זא"ז ובדינא הי"ל ליפסק כהכת שניה המעידים על עינו והדר שינו דיש בכלל מאתים מנה או דלא אמרינן דנתבטל הגמ"ד מעיקרא אפילו כי באו עדים אח"כ והכחישום להכת הראשונה. אולם לפי המבואר בסוגיין הלא נראה מבואר דלא נתבטל הגמ"ד מעיקרא ובזה הוא דפליגי אביי ורבא בכה"ג אם אמרינן הכחשה תחילת הזמה הוא אם לא שהרי רב אשי משני לרב אחא ברדר"א דרבא דייק מסיפא דברייתא מדרישא בשלשה כיתות סיפא נמי מיירי בשלשה כיתות ודייק מסיפא כגון דאתו בי תרי ואמרו הפיל את שינו וסימא את עינו ופסקיניה לדינא אפומייהו [הנה דקדק הש"ס לומר דפסקיניה לדינא אפומייהו דכבר גמרו הב"ד הדין הא אי קודם גמ"ד אתו כת שניה והכחישום תו אין הב"ד גומרין הדין כלל עפ"י הכת הראשונה רק עפ"י עדותן של הכת שניה דיש בכלל מאתים מנה וי"ל בזה] ואתו בי תרי אחריני ואמרו סימא את עינו והפיל את שינו דקא מכחשי להו לקמאי ונמצאו זוממין קמאי משלמין דמי עין לרב ואס"ד הכחשה לאו תחילת הזמה הוא אמאי משלמי הא איתכחשו להו מעיקרא אלא ש"מ הכחשה תחילת הזמה הוא ואביי מוקי לה לסיפא בשתי כיתות ע"ש אבל עכ"פ מבואר דלא נתבטל הגמ"ד מעיקרא אף שבאו עדים והכחישום וז"פ וא"צ לפנים

אולם אכתי י"ל היכא דאפילו אתו כת שניה והכחישו לכת הראשונה קודם גמ"ד והכת הראשונה אמרה שינו והדר עינו וקודם שגמרו הב"ד הדין באו הכת שניה והכחישו להכת ראשונה והעידו איפכא שהי' עינו ואח"כ שינו ג"כ יגמרו הב"ד הדין דהא בתרי ותרי עכ"פ מהני תפיסה ואם יתפוס העבד דמי עינו יהני התפיסה ולשיטת הרמב"ם (בפ"ב מהל' גניבה הי"ב) גבי גנב וקטע ממנה אבר ומכרה דהוה איבעיא דלא איפשטא אי משלם הגנב דו"ה ופוסק הרמב"ם דמהני תפיסה אם יתפסו הבעלים מן הגנב דהרמב"ם לשיטתו דבספק איבעיא דלא איפשטא מהני תפיסה. והראב"ד חולק וסובר הואיל דקנס בעי גמ"ד שהב"ד יחייבוהו לשלם ובלא גמ"ד ליכא חיובא וא"כ בספיקא דדינא אין הב"ד גומרין הדין וא"כ ליכא חיובא כלל ולא מהני תפיסה ועיי"ש בה"ה מ"ש בזה וא"כ ה"נ יגמרו הב"ד הדין שאם יתפוס העבד דמי עינו יהני תפיסה ונהי דאין הב"ד מחייבין לאדון לשלם רק דמי שינו כעדותן של הכת שניה דיש בכלל מאתים מנה אבל עכ"פ יהני התפיסה וא"כ שייך תו גמ"ד וא"כ בכה"ג היכא דגמרו הב"ד הדין אם יתפוס מהני תפיסה וא"כ אם יבואו כת שלישית ויזימו להכת הראשונה שאמרו שינו והדר עינו יצטרכו לשלם להאדון דמי עינו דהא בכה"ג כ' הרמב"ם דאם העידו על שינו והדר עינו ואח"כ הוזמו העדים מחויבים לשלם להאדון דמי עינו ותמה הראב"ד דהא הרמב"ם פוסק (בפ"ד מהל' חובל) הפיל שינו והדר עינו הוה ספק אם צריך לשלם לו דמי עינו הואיל דמעוכב גט שחרור והוה איבעיא דלא איפשטא ומהני תפיסה שיתפוס העבד וא"כ אמאי פוסק הכא דאם הוזמו העדים צריכים לשלם להאדון ותי' הכ"מ הואיל דמהני תפיסה ושכיח שיתפוס חשוב תו כאילו רצו להפסידו ממון גמור וא"כ הכא נמי היל"ל דהב"ד יגמרו הדין שיהני תפיסה וממילא יהיו חייבים לשלם כשיהיו ניזומים אח"כ ואולי באמת לשיטת הרמב"ם דהב"ד גומרין הדין בכה"ג אף שאין אומרים לו זיל שלים רק אם יתפוס יהני התפיסה ובכה"ג שפיר משכחת לה הזמה ג"כ שאם יוזמו הכת הראשונה יצטרכו לשלם להאדון מה שרצו לחייבו לשל להעבד דמי עין ולפום ריהטא לא מצאתי מפורש להיפוך לשיטת הרמב"ם

(ב) אולם ראיתי בקצוה"ח (סי' ל"ח סק"ג) כתב דמסוגי' דידן בפרק מרובה (ע"ג) עולה דהיכא דבאו עדים ואמרו עינו ואח"כ שינו ובאו עדים אחרים והכחישום ואמרו שינו ואח"כ עינו אם הוזמו הראשונים משלמים דמי עין לעבד לכ"ע אפילו למ"ד הכחשה לאו תחילת הזמה דהא עדיין לא הוכחשו דהא עדותן הראשונה קיים דיש בכלל מאתים מנה ואם האחרונים הוזמו ודאי פטורין אליבא דכ"ע אפילו למ"ד הכחשה תחילת הזמה דאחרונים לא הפסידו כלום בעדותן במה שאמרו שן והדר עין דהא אנן לא גמרינן הדין על פיהם אלא עפ"י הראשונים המעידים בפחות ע"ש והקשה לפי"ד הרמב"ם (בפכ"א מהל' עדות) דעדים משלמים כאשר זמם אפילו ע"י תפיסה א"כ האחרונים נמי גרמו הפסד דהא קיי"ל בתרי ותרי מהני תפיסה וכמבואר בטוש"ע (סי' מ"ו) וכן היכא דאתו עדים ואמרו שנו והדר עינו והדר באו עדים והכחישום ואמר עין והדר שן והוזמו הראשונים איתא שם לאביי דאמר הכחשה לאו תחילת הזמה דפטורין כיון דכבר הוכחשו ואמאי הא אכתי עדותן קיימת לענין תפיסה דבתו"ת מהני תפיסה ובקל יכול לתפוס. והנה היכא דבאו עדים ואמרו לוה ובאו תיכף שני עדים ואמרו לא לוה וא"כ לא גמרו הדין כלל עפ"י עדים האומרים לוה וא"כ אפילו גרמו תשלומין אם יתפוס מ"מ אין העדים משלמין עד שיוגמר הדין על פיהם ובכה"ג לא נגמר הדין על פיהם וא"כ ניחא באחרונים דלא משלמי דלא גמרו הדין על פיהם אבל היכא דכבר נתקבל העדים האומרים שינו והדר עינו וכבר נגמר הדין על פיהם ואח"כ באו עדים והכחישום ואמרו עין והדר שן והוזמו הראשונים דפטורים לאביי דס"ל הכחשה לאו תחילת הזמה היא וכבר נתבטל וכדמוכח שם בסוגיא ע"ש ואמאי נתבטל דהא עדותן קיימת לענין תפיסה וכעת צ"ע עכ"ד הקצוה"ח. ולע"ד הרבה יש לפלפל בדברי הקצוה"ח חדא במ"ש לבסוף בשנים אומרים לוה ובאו תיכף שני עדים אחרים ואמרו לא לוה אין הב"ד גומרין הדין כלל עפ"י עדים האומרים לוה כו' ולע"ד יש לעיין בזה דמדוע לא יגמרו הב"ד הדין לענין תפיסה לשיטת הרמב"ם (בפ"ב מהל' גניבה) דהיכא דהוה איבעיא דלא איפשטא כגון גנב וקטע ממנה אבר ומכרה אי חייב בתשלומי דו"ה דסובר הרמב"ם דמהני תפיסה והטעם דהב"ד גומרין הדין שאם יתפוס יהני התפיסה וא"כ ה"נ בכה"ג יגמרו הב"ד הדין אם יתפוס המלוה וממילא תו חייבין העדים לשלם אם הוזמו וכמו שביארתי לעיל לשיטת הרמב"ם ולשיטת הראב"ד (שם בפ"ב מגניבה) דאין הב"ד גומרין הדין אלא על הודאי ולא על הספק ולענין תפיסה וא"כ להראב"ד אין הב"ד גומרין הדין וממילא דלא שייכא הזמה להראב"ד מכח תרי טעמי חדא דליכא גמ"ד כלל ואפילו אם הי' גמ"ד מ"מ לא שייכא הזמה הואיל דלא באו העדים לחייבו בודאי רק אם יתפוס וכמ"ש הראב"ד (בפכ"א מהל' עדות) וא"כ תליא דין זה בפלוגתא שבין הרמב"ם והראב"ד ז"ל

והנה בהיותי בענין זה הי' נלע"ד דנוכל לומר דמ"ש הראב"ד בהשגות (בפכ"א מהל' עדות) והוא כתב (בהל' חובל) שהאדון אינו משלם אלא אם תפס העבד וא"כ העדים שהוזמו אמאי משלמים עכ"ל ונוכל לומר דכוונתו ז"ל להשיג בתרתי דהראב"ד לשיטתו אזיל דסובר (בפ"ב מהל' גניבה) דאין הב"ד גומרין הדין בכה"ג שמועיל התפיסה וא"כ אין הב"ד גומרין הדין כלל שהאדון ישלם דמי עינו הואיל דאין הב"ד כולן לחייבו בתשלומין משום הוא מעוכב גט שחרור והוה איבעי' דלא איפשטא וא"כ אין הב"ד דנין כלל בכה"ג לגמור הדין שיועיל תפיסה וא"כ ממילא לא שייכא הזמה כלל לחייב להעדים לשלם כאשר זמם דהא עוד לא נגמר הדין ועוד דאפילו אם היינו אומרים דהב"ד גומרין הדין לענין תפיסה שיהני מ"מ לא עבדינן דין הזמה בזה הואיל דלא חייבו ממון ממש בעדותם כנלע"ד להסביר שיטת הראב"ד ז"ל בהשגתו (בפכ"א מהל' עדות). ונוכל להוסיף ולתלות בה כיפי דכוונת הראב"ד הוא יותר עמוקה עוד בזה דאפילו אם נימא דמיירי שכבר תפס העבד ואז בכה"ג הב"ד גומרין הדין דמהני תפיסה ולעיל (בפ"ב מהל' גניבה) אם הי' תפסי הבעלים כבר אז היו הב"ד גומרין הדין ואומרים שאם תפסו הבעלים הדו"ה אינם צריכים להחזיר ורק זוכים במה שכבר תפסו מ"מ הכא גבי שן ועין אם נימא דהיכא דכבר תפס העבד הב"ד פוסקים שזכה העבד במה שכבר תפס העבד מ"מ תו לא שייכא הזמה דהא הוה תו כאשר עשה לשיטת הסוברים דבממון ג"כ אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ועיין ברמב"ם (פ"כ מהל' עדות ה"ב) מה שהשיג הראב"ד שם ונוכל לפרש דברי