אמרי הצבי ב קמט

במס' חגיגה (דף ד' ע"א) ד"ה לא נצרכה וז"ל אך קשה הכא משמע בחציו עבד לפי משנה אחרונה חייב דלפי משנה ראשונה קיימא הכא כדאיתא לעיל ריש מכילתין ואלו בגיטין פ' השולח (מ"ג) מיבעי' לי' מי שחציו עבד יש לו קנס או לא שלשים שקלים יתן לאדוניו אמר רחמנא והאי אדון הוא ולפי משנה אחרונה קאי דקאמר התם מאי לאו לפי משנה אחרונה ואילו הכא פשיטא לן דאין לו אל אדון אחד ויש לדחות דעד כאן לא מחייבי ליה אלא משום דעומד לכוף את רבו כמאן דשיחרר דמי אבל התם כיון דמית אגלאי מילתא דלא הוה עומד לשחרור כו' עכ"ל וא"כ יש להקשות ג"כ דמאי קא בעי הש"ס למיפשט האיבעי' דמעוכב גט שחרור אין לו קנס מהא דהפיל שינו וסימא את עינו שאני התם דנותן לו בסוף גט שחרור ואיגלאי מילתא שהי' משוחרר קודם שסימא את עינו אבל כשנגחו השור והרי מת העבד ולא יתן לו כלל גט שחרור בכה"ג שפיר נוכל לומר דקנסא לרבו וא"כ לא איפשטא האיבעי' הנ"ל וכבר תמהו בזה השעה"מ בהל' חגיגה וגם הפ"י שם בגיטין ועיין מ"ש בזה באריכות ליישב הקושיא. ועיין לעיל בב"ק (דף ל"ג) בתוד"ה איכא בינייהו באה"ד וז"ל וכן במרובה (ע"ד) משמע דאי לא כתוב תחת עינו דמשמע ולא תחת עינו ושינו הו"א דסימא עינו והפיל שינו דיוצא בעינו ושינו אלמא לא זכי עד שיעמוד בדין והכא סבר ר"ע דזכי משעת הנזק ועוד דר"ע אית ליה בהשולח (מ"ב) דיוצא בשו"ע דצריך גט שחרור והתם אמר דמ"ד דצריך גט שחרור קסבר שיוצא בשינו ועינו ושמא י"ל דהיינו טעמא דזוכה משעת נגיחה משום דגלי לן קרא דמשמע לר"ע דמכרו אמזיק וניזק קאי וההיא דמרובה (ע"ד) נמי גלי קרא למאן דאית ליה עכ"ל מבואר מדברי התוס' דאפילו למ"ד צריך גט שחרור כי מטא לבסוף השחרור לידו יצא למפרע משעה שסימא עינו ועיין במהרש"א מ"ש בזה שם. והנה אם נימא דכי מטא השחרור לידו זוכה למפרע העבד בעצמו א"כ הי' נוכל ליישב דברי הרמב"ם (בפ"ה מהל' עבדים) שכתב הפיל שינו וסימא עינו יצא לחירות בשינו ומשלם לו דמי עינו ותמה הראב"ד דהא פסק (בפ"ד מהל' חובל) דמעוכב גט שחרור הוה ספק משום דהוה איבעי' דלא איפשטא ודוקא אי תפס מהני ולפי האמור היה נוכל ליישב דהא דכתב בהל' עבדים הוא כשמטא הגט שחרור לידו אח"כ אז יצא לחירות למפרע ובהל' חובל מיירי הרמב"ם כשלא מטא השטר שחרור לידו לבסוף. אלא דקשה עלה דא"כ מאי קא בעי הש"ס בגיטין (מ"ב ע"ב) ליפשוט דמעוכב גט שחרור אין לו קנס לאדון מברייתא דהפיל את שינו וסימא את עינו וכקושית הפ"י והשעה"מ הנ"ל מיהו לפמ"ש הפ"י לתרץ נוכל ליישב קצת דברי הרמב"ם ג"כ והרבה י"ל בזה. ועיין לעיל (על דף ל"ג) ע"ד התוס' הנ"ל [אט"ז] מ"ש בזה. וכמו כן י"ל ע"ד הריטב"א במס' מכות (דף ה' ע"א) בד"ה דבעידנא וז"ל ואיכא למידק דהא לענין ח"נ דשור תם דקיי"ל דהוי קנסא אמרינן התם בב"ק דלמ"ד שותפין נינהו אם הקדישו ניזק אפילו קודם גמ"ד ואח"כ נגמר הדין הקדישו הקדש שדנין אותו למפרע שהי' שלו ויכול להקדישו ה"נ אמרינן התם בב"ק שאם באו שני עדים ואמרו הפיל שינו של עבדו ואח"כ עינו שיוצא לחירות בשינו ונותן לו דמי עינו ואע"ג דלא נגמר דינו של שינו עד עתה דנין למפרע כאילו נגמר קודם שסימא את עינו וי"ל דשאני הקדש ושחרור דהוה מידי דזכה בו שמים דגבי שמים דנין למפרע כאילו נגמר הדין אבל לגבי הדיוט לא אמרינן עכ"ל ולעיל (על דף ל"ג) שם הבאתי דברי הריטב"א הנ"ל ולכאורה קשה גם להריטב"א מסוגיא דגיטין (מ"ב ע"ב) דהא חזינן דמספקא ליה להש"ס אי מעוכב גט שחרור יש לו להאדון קנס ובעי למיפשט מברייתא דהפיל שינו כו' והלא בשחרור שהוא מידי דזכה ביה שמים אמרינן דהוה כאילו נגמר הדין למפרע וע"כ דס"ל להריטב"א דנהי דאמרינן דהוה כאילו נגמר הדין למפרע מ"מ אי אמרינן צריך גט שחרור לא אמרינן כן ודוק כי קצרתי

(ב) והנה לכאורה י"ל לפי"ז דנהי דכתב הרשב"א דבהפיל שינו וסימא עינו בזא"ז כי עמדו בדין ופסקו הב"ד שיוצא לחירות בשינו אמרינן דלמפרע נגמר השחרור משעת הפלת שינו ואמרינן דמשלם לו דמי עינו מ"מ כ"ז הוא אי אמרינן דא"צ גט שחרור אבל כי נימא דצריך גט שחרור תליא עיקר בקבלת הגט שחרור ובזה לא אמרינן דנגמר השחרור למפרע וכן נראה מבואר לשון הרשב"א שסיים מ"מ כשעמד בדין לבסוף איגלאי מילתא למפרע דמשעה ראשונה זכה בעצמו ויצא לחירות אלא שעדיין מעוכב גט שחרור וי"ל בזה. שוב ראיתי בספר טיב גיטין על מס' גיטין (שם) שהביא דברי הרשב"א הנ"ל ועמד בזה ג"כ ותלה בה כיפי יעויין היטב שהוסיף בה מרגניתא להסביר הרשב"א ז"ל שלא תיקשי עליו קושיא הנ"ל

ולע"ד י"ל טובא בענין זה ואקדים לשון הירושלמי (בגיטין פ"ד ה"ד) סימא שתי עיניו כאחת הפיל שני שיניו כאחת יוצא בהן לחירות זא"ז יוצא לחרות בראשונה ונותן לו דמים בשני' ר' אילא בשם ר"ל כמאן דאמר א"צ לכתוב לו גט שחרור ברם כמאן דאמר צריך לכתוב לו גט שחרור ואת אמרת משלם לו ופי' הק"ע ואת אומר משלם לו בתמי' הא עדיין עבדו הוא דמעוכב גט שחרור הוא ולמה ישלם לו השני' עכ"ל. עוד שם בירושלמי בניו מה הן היוצא בשן ועין בניו עבדים והיוצא משום יאוש בניו בני חורין ופי' הק"ע בניו של זה היוצא בשן ועין או ליוצא ע"י הפקר דינן כעבד או דילמא כמשוחררים הן מיד או משקיבל אביהן גט שחרור הן נעשין משוחררים למפרע ופשיט היוצא בשן ועין בניו עבדים וכו' וקאמר שם בירושלמי אמר רבי יוסי בי רבי בון לא מסתברא חליפין היוצא בשן ועין הואיל ושיחררתו התורה בניו בני חורין והיוצא משום יאוש הואיל ולא שיחררתו התורה בניו עבדים ופי' הק"ע לא מסתברא אלא בהיפוך היוצא בשן ועין הואיל ושיחררתו התורה דמפורש בקרא שיוצא בו לחירות אעפ"י שהוא מעוכב גט שחרור בניו בני חורין אבל היוצא משום יאוש אעפ"י שאינו רשאי לשעבדו מ"מ אינו מפורש בקרא שיוצא לחירות בניו עבדים עכ"ל ובשיורי קרבן בד"ה לא מיסתבר חליפין וז"ל נראה סתמא דש"ס סובר היוצא בשן ועין צריך גט שחרור והיוצא משום יאוש א"צ גט שחרור ור"י בר בון סובר היוצא בשו"ע א"צ שחרור והיוצא משום יאוש צריך גט שחרור והיינו פלוגתיי' דאמוראי דלעיל עכ"ל ופירושו דחוק דנימא דפליגי בפלוגתא דתנאי ולעיל דאמר ר' אילא בשם ר"ל כמ"ד א"צ לכתוב לו גט שחרור כו' הוה הפי' דברייתא דקתני זא"ז יוצא לחירות היא ברייתא וסובר האי תנא דברייתא זו דא"צ גט שחרור וכמו דמתרץ הש"ס דילן בגיטין דברייתא דהפיל שינו וסימא עינו משלם לו דמי עינו אתא כמ"ד יוצא בשו"ע א"צ גט שחרור אבל אמוראי לא פליגי בזה רק הוה פלוגתא דתנאי כמבואר בסוגיא דגיטין שם וא"כ קשה לפרש הירושלמי כן דנימא דסתמא דירושלמי סובר דיוצא בשו"ע צריך גט שחרור ור"י בר בון יסבור דא"צ גט שחרור. ולעד"נ הפי' בירושלמי הוא דסתמא דירושלמי סובר דיוצא בשו"ע בניו עבדים משום דמה"ת צריך גט שחרור וא"כ לא אמרינן דנעשה בן חורין למפרע ורק דכשנתן לו הגט שחרור אז הוא דנעשה ב"ח ומש"ה בניו שהיו לו להעבד קודם דמטי השחרור לידו הם עבדים דעדיין הם ברשות האדון שהרי העבד גופי' ג"כ הוא עדיין ברשות האדון ורק שמחוייב האדון לשחררו וכל כמה דלא מטא השטר שחרור לידי' דהעבד אכתי הוא ברשות האדון אבל יוצא משום יאוש נהי דצריך גט שחרור אבל פקע ממנו רשות אדון ורק שאסור בבת ישראל אבל בניו הם בני חורין והיינו דכי מטא השטר שחרור לידו נגמר היאוש לגמרי ולמפרע הי' כבר בן חורין ומש"ה בניו ב"ח או אפשר נוכל לומר עוד יותר דיוצא משום יאוש בניו ב"ח אפילו כי לא מטא כלל אח"כ השטר שחרור ליד העבד גופי' כגון שמת העבד אפ"ה בניו בני חורין. ור"י בר בון סובר דאיפכא הוה דיוצא משום שו"ע הואיל דהתורה שיחררתו רק דגזה"כ הוא דצריך גט שחרור אבל כי מטא אח"כ השטר שחרור ליד העבד נגמר השחרור מעיקרא תיכף בשעה שהפיל את שינו והיוצא משום יאוש הואיל ולא שיחררתו התורה בניו עבדים והיינו דלא חל השחרור רק מכי מטא השטר שחרור ליד העבד כנלע"ד לפרש דברי הירושלמי דסתמא דירושלמי ור"י בר בון תרווייהו ס"ל דיוצא בשו"ע צריך גט שחרור רק דפליגי בזה. שוב ראיתי בספר פני משה על הירושלמי בד"ה בניו של אילו היוצאין לחירות מה הן וקאמר היוצא בשו"ע בניו עבדים דלא זכתה התורה אלא לו ור"י בר בון דאמר לא מסתברא אלא חליפין וז"ל אדרבא איפכא מסתברא היוצא בשו"ע שיחררתו התורה בהדיא בניו ב"ח אבל היוצא משום יאוש מדרש חכמים הוא ואין לנו לרבות אלא לעצמו עכ"ל הרי דלא מפרש ג"כ כהק"ע דיפלגו בפלוגתא דתנאי ולעד"נ לכאורה נכון לפרש רמו שפירשתי: