אמרי הצבי ב קמח

בקידושין (ס"ה) דבשנים אומרים שנתקדשה לראובן ולא לשמעון ושנים אחרים מעידים שבאותה שעה נתקדשה לשמעון ולא לראובן אמרינן דהואיל דלשני הכיתות הללו הרי היא אשת איש אסורה תו לכל העולם. אבל בע"א המכחיש ע"א ז"א לוה מנה ולא מאתים וז"א לוה מאתים ולא מנה אמרינן דנתבטל עדותן לגמרי ומש"ה כתב בתשובה המובא בב"י (סי' תי"ז) דבאם ע"א אומר הרחיק כותלו לרשות שמעון טפח ומחצה וע"א אומר לא כי אלא הרחיק זרת והשני אומר לא כי אלא הרחיק רק טפח ומחצה בכה"ג נתבטל עדותן לגמרי ואפילו ע"א ליכא תו אפילו לענין שבועה אע"ג דהוא תובע שניהם וצדקו דברי הרשב"א ז"ל בכל הענינים ודוק

(ז) והנה עד כה כתבתי לשיטת הרשב"א ז"ל במה שהיה מפרש הסוגיא כן אולם הרמב"ם וש"ע (בסי' למ"ד ס"ב) כתב בסתם אעפ"י שאין עידי ד"מ צריכין דרישה וחקירה אם הכחישו זא"ז בדרישות או בחקירות עדותן בטילה ואם הכחישו זא"ז בבדיקות עדותן קיימת כיצד א' אומר בניסן לוה ממנו והב' אומר לא כי אלא באייר או שאמר האחד בירושלים והשני אומר לא כי אלא בלוד עדותן בטילה וכן אם אמר הא' חבית של יין הלוהו והב' אומר של שמן היתה עדותן בטילה שהרי הכחישו בדרישה אבל אם אמר האחד מנה שחור והשני אומר מנה לבן היה וזה תובעו שניהם כו' עדותן קיימת אפילו אמר הא' מנה הלוהו והב' אומר מאתים חייב לשלם מנה שיש בכלל מאתים מנה כו'. ולכאורה יש לדקדק דבשינוי המקומות נקיט הלשון לא כי שכ"כ והב' אומר לא כי אלא בלוד וגבי חבית יין וחבית שמן וכן במנה שחור ומנה לבן וכן במנה ומאתים לא נקיט הלשון לא כי ועיין בסמ"ע (סק"ח) שכ' דבחבית יין ושמן אפילו לא אמר השני לא כי ג"כ בטל עדותן והנה לא נקיט הסמ"ע רק על חבית יין ושמן מה שנקיט סתם ולא נקיט הלשון ל"כ אבל על מנה שחור ולבן ועל מנה ומאתים לא הזכיר כלל במה שלא כתב שהעד השני אומר ל"כ ואין הדו"פ לפני לעיין בו ועיין בסמ"ע (שם סקט"ז) מ"ש שם ולכאורה נראה דמנה שחור ומנה לבן ומנה ומאתים הואיל דאיכא סברא דע"א טעה וגם האי סברא דיש בכלל מאתים מנה אפילו כי אמר העד ל"כ על דברי חבירו ג"כ מחייב לשלם מנה. אולם לפי האמור היה נוכל לומר דבדקדוק נאמר כן דבחבית יין ושמן אפילו שלא אמר ל"כ ג"כ עדותן בטילה דהוה כאילו אומר העד בפירוש ל"כ וכמש"ל אבל בע"א אומר מנה שחור והב' אומר ל"כ אלא מנה לבן וכן במנה ומאתים אם יאמר העד ל"כ שפיר נתבטלה העדות לגמרי והרמב"ם מיירי בסתמא שהרי לא הזכיר מלת ל"כ וברישא אם א' אומר בניסן הלוהו והב' אומר ל"כ אלא באייר התם שפיר צרכינן דוקא ל"כ דאל"כ יוכל להיות ששני הלואות אמת ובא' אומר בירושלים והב' אומר ל"כ אלא בלוד יש לעיין אם בעינן דוקא ל"כ והרבה י"ל בזה

וראיתי בספר פ"ת על חו"מ (שם סק"ג) של שמן עבה"ט שכ' אפילו לא אמר הב' לא כי כו' ובגליון הסמ"ע דהגאון מוהר"מ בעל תפל"מ כתב דנ"ל דלא כהסמ"ע אלא איירי הכא באומר ל"כ וכמ"ש בפרישה בשם מוהרש"ל ע"ש עכ"ל הפ"ת והנה אין ספר הפרישה לפני לעיין בו אולם לפי מה שביארתי לעיל גבי חבית יין וחבית שמן אפילו כי לא אמר העד ל"כ על דברי חבירו ג"כ הוה כאילו אמר בפירוש ל"כ ודברי הסמ"ע ברור מללו

והנה ראיתי בפ"ת (שם סק"ב) ובנ"צ בסוף הספר (בסי' למ"ד) הביא בשם גליון הש"ע של המחבר תפל"מ שכתב ואם ב' כיתי עדים מכחישים בכה"ג דכת אחת אומרת בניסן וכת אחרת אומרת לא כי אלא באייר נ"ל דעדותן קיימת דכת א' אומרת אמת והשני' משקרת וא"י כלום ועיין באהע"ז (סי' י"ז ס"ט) כתבתי הוכחה לזה ועיין ש"ס פ' ז"ב לא נחלקו ב"ש וב"ה על ב' כיתי עדים שא' אומרת מנה וא' אומרת מאתים לא משמע כן דהא קיי"ל דכ"א בפ"ע מעידה (כבסי' ל"א) ודוק עכ"ל והרב בעל נ"צ כתב דלא ידע כוונתו דאי מיירי שכת של ניסן אומרים ג"כ לא כי על של אייר א"כ לכאורה פשיטא דעדותן בטילה וכ"מ בסמ"ע (סי' ל"א סק"א) במ"ש כיון דאין מכחישות זא"ז אלא בבדיקות כו' מבואר דבדרישות כה"ג עדותן בטילה לגמרי כו' יעו"ש והנה בעיקר הדין שכתב הגאון בעל תפל"מ דבשני כיתי עדים המכחישים ז"א בניסן ולא באייר והכת השני' אומרים באייר ולא בניסן דעדות כת אחת קיימת הדין עמו וכמו שביארתי לעיל אלא במ"ש דמש"ס פז"ב לא משמע כן דהא קיי"ל דכ"א בפ"ע מעידה (כבסי' ל"א) עכ"ל הלא התם מבואר דכל כת באה בפ"ע ומעידה לעדות אחרת אבל לא לאותה עדות מ"מ היכא דעפ"י שני הכיתות דהיינו עפ"י כל כת בפ"ע הוה הדין כן זה לא שמעינן כלל מהתם ונוכל לומר דבכה"ג שפיר מהני. ומ"ש דמש"ס פז"ב לא משמע כן כוונתו נראה לכאורה דדוקא התם דשייך האי טעמא דיש בכלל מאתים מנה הא לא"ה לא מהני כלל אפילו בשני כיתות המכחישות זל"ז. אולם לפי מה שביארתי לעיל בכה"ג בשני כיתות שפיר מהני אפילו דלא שייכא האי טעמא דיש בכלל מאתים מנה וגם הרב בעל דברי אמת נראה דסובר כן ולכן דינא של בעל התפל"מ נכון לדינא. ועיין בשו"ת מוהרי"ט חו"מ (סי' ל"ח) שציין הגאון בעל דברי אמת מ"ש שם בענין זה

[קז] (א) שם בגמ' אמר רבא מנא אמינא לה דתניא מעידני באיש פלוני שסימא את עין עבדו והפיל את שינו כו' כל הסוגיא ועיין ברמב"ם (בפכ"א מהל' עדות ה"ד) העידו על פלוני שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו והוזמו משלמין לאדון דמי העבד ודמי עינו כו' ובהשגת הראב"ד א"א והוא כתב בהל' חובל [בפ"ד הי"א] שהאדון אינו משלם אלא אם תפס העבד וא"כ העדים שהוזמו למה משלמין עכ"ל ובכ"מ כתב הטעם הואיל דתפיסה מהני ובקל יכול לתפוס וכיון שכן משלמין העדים כשהוזמו ועיין בלח"מ שכתב דמה שצריכין הזוממין לשלם הוא דוקא כשיתפוס האדון מן העדים הניזומין והביא ג"כ דברי הכ"מ (בפ"ה מהל' עבדים) במה שפסק שם הרמב"ם (בהי"ד) המפיל שן עבדו וסימא את עינו הרי יצא לחירות בשינו ונותן לו דמי עינו ותמה הראב"ד שם ג"כ כן דהא פסק בהל' חובל שאינו משלם לו דמי עינו אא"כ תפס וכתב שם הכ"מ דגם כוונת הרמב"ם הוא רק אם תפס ותמה הלח"מ דבעדים זוממין הי"ל להרמב"ם לפרש בהדיא כן שהוא דבר חדש. ועיין בכ"מ בהל' עבדים שם שכתב בתירוץ הראשון וז"ל וטעמו מדאיבעיא לן (בגיטין מ"ב) מעוכב גט שחרור אם יש לו קנס ובעינן למיפשטי' מדתניא הפיל שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו וא"א מעוכב גט שחרור יש לו קנס וקנסא לרבו השתא חבלי' בי' אחריני יהבי' ליה לרבו חביל בי' איהו גופי' בעי למיתב ליה לעבד ודחינן דילמא כמ"ד א"צ גט שחרור וא"כ כשכתב רבינו פה ונוחן לו דמי עינו היינו כשכתב לו גט שחרור בין הפיל שינו לסימא עינו עכ"ד הכ"מ והנה דברי הכ"מ אינם מובנים כלל חדא דהי"ל להרמב"ם לפרש בהדיא כן וגם דהוא פשיטא ומדוע קיצר רבינו הרמב"ם ז"ל בזה וגם הרשב"א בגיטין ולקמן אביא דבריו כתב בהדיא דלשון הש"ס לא משמע כן וי"ל בזה

והנלע"ד ליישב קצת דהנה הרשב"א ז"ל לקמן בב"ק (דף ע"ד ע"ב) מובא ג"כ בשמ"ק שם דהא דא"ל ר"י לר"ג שכבר אין לך עדים וגם בחידושי הרשב"א גיטין שם (מ"ב ע"ב) בד"ה הא דאמרינן יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו וז"ל איכא דקשי' ליה והלא קנס הוא זה וקנס אינו זוכה בו אלא משעת העמדה בדין כדתנן בגרה עד שלא עמדה בדין פטור ואיכא למימר דהכא בשהפיל את שינו ועמד בדין ואח"כ סימא את עינו ומיהו לישנא לא משמע הכי אלא הפיל את שינו ומיד סימא את עינו קאמר ויש מפרשין דאע"ג דלא הוי ממון להורישו לבניו או לזכות בו בממון שהיא ברשות אחרים מ"מ כשעמד בדין לבסוף איגלאי מילתא למפרע דמשעה ראשונה זכה בעצמו ויצא לחירות אלא שעדיין מעוכב גט שחרור הוא עכ"ל. והנה לכאורה תמיהני בזה דא"כ מאי קא בעי הש"ס למיפשט דמעוכב גט שחרור אין לו קנס של שלשים שקלים מדתניא דהפיל שינו וסימא את עינו יוצא לחירות בשינו ונותן לו דמי עינו דילמא שאני התם הואיל דיהיב ליה אח"כ גט שחרור א"כ הרי נעשה משוחרר למפרע משעת הפלת שינו ומש"ה משלם לו דמי עינו כי איגלאי מילתא שכבר הי' בן חורין גמור משעת הפלת השן אבל כי נגחו שור להעבד ומת וא"כ אינו נותן לו כלל גט שחרור ולא נעשה ב"ח למפרע והרי נשאר עבד ומש"ה נוכל לומר דמעוכב גט שחרור יש לו קנס וקנסא לרבו ולכאורה י"ל בזה

והנה ראיתי כי שאלתי הוא כשאלת גדולי המפרשים ע"ד התוס'