אמרי הצבי ב קמז

ומחצה הרחיב את גבולו לגבול השני והא' אומר לא כי אלא זרת והאחד אומר לא כי אלא טפח ומחצה אין בעדותן כלום ועיין בב"י (בחו"מ שם) שמביא באריכות קצת דברי הרשב"א ז"ל והקשה הרב בעהמ"ח דברי אמת דהא מהסוגיא דסנהדרין (דף ל"א ע"א) דקאמר הש"ס אימור דאמר ריב"ק היכא דלא מכחשי אהדדי היכא דמכחשי אהדדי מי אמר ומסיק הש"ס הוא דאמר כרשב"א דארשב"א לא נחלקו ב"ש וב"ה כו' ומבואר דאפילו כי מכחשי אהדדי מצטרפין למנה שיש בכלל מאתים מנה והרב בעל גד"ת הביא מסוגיא זו ראיה לשיטת בעה"ת שכתב בפירוש א' אומר מנה וא' אומר מאתים אף בהכחשה נותן מנה מתוך מאתים וא"כ קשה להרשב"א מסוגי' הנ"ל וחתר הרב בעל דברי אמת ז"ל למצוא דרך חדש דהסוגיא בנזיר (דף כ') דמסיק הש"ס אמרי במערבא אין הכחשה במונה ומבואר אבל היכא דאיכא הכחשה הכל מודים דנתבטלה עדותן פליגא עם הסוגיא דסנהדרין (דף ל"ח) דמבואר דאפילו בהכחשה ג"כ אמרינן דיש בכלל מאתים מנה והרשב"א בתשובה סמך על סוגית הש"ס במס' נזיר. והנה לכאורה י"ל דהא הרשב"א (בקידושין ס"ה) הנ"ל ס"ל דבתו"ת המכחישים זא"ז לא אמרינן דנתבטלה עדותן לגמרי והוא לכאורה היפוך מסוגיא דנזיר ואדרבא נראה דברי הרשב"א שבתשובה הנ"ל כסותרין לדברי הרשב"א בחידושי קידושין ומסוגיא דנזיר נראה לכאורה מוכח כשיטת הראב"ד והרב אב"ד דבתו"ת המכחישים זא"ז אי לא שייך טעמא דיש בכלל מאתים מנה אמרינן דנתבטלה עדותן לגמרי והרב דברי אמת האריך להוכיח ולחלק בין כת אחת שמכחישין זא"ז לבין שני כיתות שמכחישין זא"ז והאריך עוד לבאר דבסברא זו פליגי תנא דמתני' בנזיר עם רשב"א יעוש"ה וזה תמצית הדברים

ולענד"נ דרך חדש בזה ולהשוות מקודם שני הסוגיות דסנהדרין (ל"א) עם הסוגיא דנזיר (דף כ') דלא פליגי אהדדי והוא דהנה יש ענין אחד ששני העדים מעידין זה באופן אחר מזה ואינן מכחישין אהדדי כלל ויוכל להיות ששניהם מעידין באמת שהי' כדברי העד הזה ושהי' ג"כ כדברי העד השני, ויש עוד ענין ששני עדים מעידין כל אחד באופן אחר ממה שהעיד השני והב"ד רואין ההכחשה ורק שאין העדים מכחישין זא"ז דהיינו שאין העד אחד אומר על דברי העד השני שהעיד בשקר דהיינו שאינו אומר לא כי ורק כ"א העיד עדותו על זמן מבורר והב"ד רואין ההכחשה אבל העדים לא הכחישו זא"ז בפירוש אולם יש עוד הכחשה גמורה דהיינו שכל אחד מהעדים מכחיש בפירוש דברי חבירו שזה אומר מנה וז"א לא כי אלא מאתים וכן העד הראשון מכחישו ואומר לא כי אלא מנה. ומעתה נוכל לומר דבכה"ג היכא דהוה הכחשה בפירוש שז"א שהעד השני משקר בכה"ג אפילו כי שייכא טעמא דיש בכלל מאתים מנה אפ"ה נתבטלה העדות לגמרי אבל כי ליכא הכחשה בפירוש ורק שהב"ד רואין העדות מוכחש בכה"ג היכא דשייכא טעמא דיש בכלל מאתים מנה לא נתבטלה העדות לבית הלל אליבא דרשב"א. ולפי"ז שפיר יתפרש הסוגיא דסנהדרין דקאמרי נהרדעי דאפילו זה אומר ביום פלוני לוה ראובן משמעון מנה שחור והעד השני מעיד שביום פלוני לוה ראובן משמעון מנה לבן מצטרפין וקאמר הש"ס כמאן כריב"ק אימר דשמעת ליה לריב"ק היכא דלא מכחשי אהדדי היכא דמכחשי אהדדי מי אמר וה"פ דהא ריב"ק לא אמר אלא היכא דע"א בא ואמר שביום ראשון לוה ראובן משמעון מנה ואח"כ בא עד השני ואומר שביום השני לוה ראובן משמעון מנה בכה"ג מצטרפי וגובה מנה עכ"פ אע"ג דשמעון תובעו בשני המנים אמרינן דהעדים מצטרפין הוא משום דאין כאן הכחשה כלל דהא יוכל להיות כדברי שני העדים שלוה ממנו ביום ראשון וגם ביום השני אבל היכא דמכחשי אהדדי שזה אומר שבשעה פלונית לוה ממנו מנה שחור וזה אומר בשעה פלוני לוה ממנו מנה לבן דנהי דאין העדים מכחישים זא"ז מ"מ הא הב"ד רואים ההכחשה מי שמעת ליה דנצרף עדותן. וקאמר הש"ס אלא הוא דאמר כי האי תנא דתניא ארשב"א כו' והיינו שהתם דפליגי בכת אחת ע"א אומר מנה ואחד אומר מאתים דסברי ב"ה דיש בכלל מאתים מנה והנה אע"ג דהעדים מכחישים אהדדי ומה מהני האי סברא דיש בכלל מאתים מנה כתבו התוס' בב"ב (דף מ"א) והנ"י כאן דהטעם הוא משום דאמרו דטעה אחד מן העדים ומש"ה אמרינן דיש בכלל מאתים מנה והנה הרשב"א ז"ל לא ס"ל להאי סברא דנתרץ דברי העדים ולומר דאחד מהעדים טעה וכדמוכח מדבריו שכ' בתשובה הנ"ל דעדותן בטילה ולא אמרינן דהעד שאמר זרת טעה או להיפוך שהשני טעה ועכ"פ טפח ומחצה לישקיל וע"כ דלא ס"ל להרשב"א דנתרץ דברי העדים ולומר דטעה אחד מהם וסובר הרשב"א דהפי' בסוגיא דסנהדרין הוא דרשב"א דאמר דפלוגתא דב"ש וב"ה הוא רק בכת אחת ז"א מנה וז"א מאתים מיירי שהעדים אינן מכחישים זל"ז לומר לא כי כמו שאתה אומר מאתים אלא מנה ורק מיירי שכל אחד מהעדים העיד עדותו זה על מנה וזה על מאתים אבל לא הכחישו זל"ז ורק שהב"ד רואין ההכחשה מתוך דבריהם שכוונו כל אחד מהם על אותו זמן בצמצום אפ"ה מהני טעמא דיש בכלל מאתים מנה ומנה שחור ומנה לבן מיירי ג"כ בכה"ג היכא דלא הכחישו העדים זא"ז בפירוש והא דקאמר הש"ס אימר דשמעת ליה לריב"ק היכא דלא מכחשי אהדדי היכא דמכחשי מי אמר קרו ליה הש"ס מכחשי אהדדי הואיל דהב"ד רואין ההכחשה ביניהם אבל הם לא מכחשי אהדדי בפירוש שאמר ע"א על דברי חבירו לא כי אבל היכא דמכחישים העדים זל"ז בפירוש שכל אחד אומר על דברי חבירו לא כי בכה"ג אפילו כי איכא האי סברא דיש בכלל מאתים מנה אפ"ה נתבטלה העדות לגמרי וכן במנה שחור ומנה לבן אם היו מכחישים זא"ז בפירוש שז"א מנה שחור והעד השני אומר לא כי אנא מנה לבן וכן להיפיך ג"כ בטלה לה העדות לגמרי ונהרדעי דאמרי דז"א מנה שחור וז"א מנה לבן מצטרפין היינו דוקא היכא דאין מכחישין זא"ז בפירוש וע"ז קאמר הש"ס הוא דאמר כרשב"א כו' דמיירי ג"כ בכה"ג דוקא היכא דאינן מכחישין זא"ז בפירוש וחבית יין וחבית שמן הוה בסתם ג"כ כאילו אמרו לא כי. ונוכל להסביר עוד יותר ולומר דגם הרשב"א סובר להאי סברא דמתרצינן לדברי העדים ואמרינן שאחד מהם טעה אולם זה דוקא היכא דאינן מכחישין זא"ז בפירוש אבל כי מכחישין אהדדי בפירוש שכל אחד אומר על דברי חבירו לא כי בכה"ג היאך שייך לומר דנתרץ דברי העדים וחד מהם טעה כיון שמכחישין זל"ז בפירוש וז"נ בסברא. וא"כ סובר דש"ס הסנהדרין כהמסקנא דהש"ס במס' נזיר (שם) דמסיק אמרי במערבא אין הכחשה במונה והיינו דבמונה לא מיקרי הכחשה בפירוש אבל כי מכחשי אהדדי בפירוש לא מהני כלל הואיל דבטלה לה העדות ואפילו כי איכא האי הברא דיש בכלל מאתים מנה אפ"ה נתבטלה העדות לגמרי

והנה היכא דשתי כיתי עדים מכחישים זל"ז יש לומר דאפילו כי מכחישים זא"ז בפירוש הואיל דאיכא כת שלימה המעידה כן י"ל דאם כת אחת אומרת מנה ולא מאתים וכת שני' אומרת מאתים ולא מנה שפיר אמרינן דעכ"פ צריך לשלם מנה ואולי אפילו בזאת אומרת חבית יין וז"א חבית שמן ג"כ צריך לשלם עכ"פ בעד הפחות דהיינו חבית יין עכ"פ הואיל דאיכא כת שלימה המעידה כן בפירוש ואע"ג דאיכא כת שני' המכחשת להראשונה ונוכל לומר טעמא דמסתבר לחלק בין כת אחת ששני העדים מכחישים זל"ז לבין שתי כיתי עדים המכחישים זא"ז והוא דבכת אחת א' מעיד מנה ולא מאתים והשני מעיד מאתים ולא מנה דנתבטל לגמרי עדותן והוה כמאן דליתא ולא מהני כלל עדותו של העד המעיד מנה עכ"פ לענין שבועה הואיל דהעד השני אומר לא כי ומסייע לי' להנתבע כי זה המעשה הוא שקר שלא הלוה לו מנה וכן שיחייב העד של מאתים שבועה הלא העד המעיד על מנה אומר לא כי כי לא הלוה לו מאתים כלל וא"כ איכא נגד כל עד בפ"ע עד המסייע לפוטרו מן השבועה ואפילו לשיטת התוס' במס' מכות (דף ו') בד"ה אמר ר"י דשני עדים המעידים ונמצא אחד מהם קרוב או פסול דצריך הנתבע לישבע עכ"פ נגד העד הכשר מ"מ הכא בכה"ג בודאי ליכא שבועה כלל הואיל דנגד כל עד איכא עד המעיד כדברי הנתבע שזה המעשה הוא שקר מה שחבירו מעיד וא"כ אמרינן שפיר דנתבטל תו כל העדות הואיל דנתבטל העדות לגמרי אבל בשתי כיתי עדים המכחישים זא"ז אפילו הכחשה גמורה מ"מ לא אמרינן דנתבטל עדותן לגמרי ורק דאין אנו יודעין מי מהכיתות המעידים באמת ומש"ה באחת אומרת נזיר שתים ולא חמש והשני' אומרת חמש ולא אמר שתים רק אמר חמש אע"ג דמכחישות אלו לאלו אפ"ה נזיר שתים כן הוא שיטת הרשב"א ז"נ

ומעתה לפי האמור יתפרשו היטב כל דברי הרשב"א ז"ל במ"ש