אמרי הצבי ב קמד

מבואר להיפוך בח"מ (סי' קצ"ה) דנוכל לפרש דברי הש"ע (בסי' קצ"ה) שכתב בשאר דרכי הקניה אין שום אחד מהם יכול לחזור בו לאחר כד"ד הוה הכוונה שאפילו המוחזק אינו יכול לחזור בו לאחר כד"ד ותוכ"ד יכול לחזור בו המוחזק דוקא וע"כ לדינא צע"ג אם מהני חזרה תוכ"ד להוציא מן המוחזק

שוב ראיתי בספר פ"ת לחו"מ (סי' קצ"ה סק"ו) הביא דברי השו"ת ושב הכהן שכתב דלפ"ד הרמב"ם (בפט"ו ממעה"ק) מוכח דמסירה וכיוצא בו א"י לחזור אפילו תוכ"ד מדפסק שא"י לחזור בהקדש כו' וא"כ פשיטא במסירה להדיוט א"י לחזור אפילו תוכ"ד וה"ה במשיכה או הגבהה ולפי"ז אפשר קצת לומר דגם מדברי הרא"ש בב"ב אין מוכח להדיא דס"ל שיכול לחזור תוכ"ד במשיכה ומסירה כו' אבל תוכ"ד יש מהן שיכול לחזור כגון כסף ושטר וחזקה אבל במשיכה או מסירה או הגבהה אפילו תוכ"ד אינו יכול לחזור בו ומסיים דדין זה צע"ג עכ"ל. והנה נהניתי שכוונתי לדעתו אולם בדין חזקה שכ' דיכול לחזור בו דהא הרא"ש שהביא להי"ח כ' בשמו דחזקה אינו יכול לחזור בו ואין ספר הנ"ל מצוי כלל בידי לעיין בו ולעד"נ דהעיקר תליא דהמוחזק יכול לחזור בו וכמש"ל בביאור הענין ואכתי צ"ע לדינא אם יכול להוציא מחבירו בחזרה תוכ"ד כי גדולי אחרונים שהבאתי המתמיהים על הטו"ז והמקנה ע"כ צ"ע בדינא בזה למעשה

קו (א) דף ע"ג ע"ב אמר רבא עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין דהכחשה תחילת הזמה היא אלא שלא נגמרה כו' אלא לאו כגון דאתו בי תרי ואמרו הפיל את שינו וסימא את עינו דבעי מיתיב ליה הרב דמי עינו ואתו בי תרי מציעאי ואמרו עינו והדר שינו דלא בעי למיתב ליה אלא דמי שינו כו' כל הסוגיא דמיפך והזמה יעוין היטב. והנה מכאן יש לכאורה תמי' רבתא לשיטת הראב"ד והרב אב ב"ד ז"ל מובא בחידושי הרשב"א על קידושין (דף ס"ה ע"ב) בהא דקאמר הש"ס שם שנים שבאו ממדה"י ואשה עמהם וחבילה עמהם זה אומר זו אשתו וזה עבדי וזו חבילתי וז"א כו' ואשה אומרת אלו שני עבדי וחבילה שלי צריכה ב' גיטין וגובה כתובתה מן החבילה כו' ה"ד אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי מי מצית אמרה אילו שני עבדי וחבילה שלי אלא לאו בע"א כו' וכתבו הראב"ד והרב אב ב"ד ז"ל דמיירי בשאינן מכחישין אלו את אלו אלא אלו מעידין שנתקדשה לזה ואלו מעידין שנתקדשה לזה ואינן מעידין על זמן ידוע ואפשר שנתקדשה לשניהם בזא"ז גרש זה ונשא זה אבל אם היו מכחישין אלו את אלו לא היתה צריכה גט מאחד מהן שאין כאן עדים והרשב"א ז"ל תמה שם עליהם יעויין היטב הבאתים לעיל בפרק ג' (בדף ל"ה ע"ב) [אל"א אק"ד] ולשיטת הראב"ד והרב אב"ד ז"ל מבואר דס"ל דכל הרי ותרי המכחישים זל"ז בדבר אחד אמרינן דבטלה עדותן לגמרי ואם היה בכה"ג דאלו מעידין שברגע זה לוה ראובן משמעון מנה ואלו מעידין שברגע זו לוה ממנו מאתים בטלה עדותן לגמרי ואפילו מנה א"צ לשלם כלל ולא אמרינן בזה כיש בכלל מאתים מנה וא"כ הכא שאלו שני כיתות מכחישות זל"ז דהכת הראשונה אומרת שהפיל שינו ואח"כ סימא עינו והכת השני' מכחשת להכת הראשונה ואמרה ברגע זו הי' המעשה ורק דאיפכא היה דמעיקרא עינו ואח"כ שינו וא"כ בטלה לה העדות של שני הכיתות לגמרי והוה הדין דהעבד אינו יוצא לחירות כלל והב"ד לא גמרי לה להדין כלל דהא כשבאו הכת השני' והכחישו להכת הראשונה בטלה לה עדותן לגמרי והיאך שייך תו הזמה וגם אמאי ישלמו הכת השני' כשהוזמו אח"כ משלמין דמי עין להעבד הלא נתבטלה עדותן לגמרי וגם העבד אינו יוצא שוב לחירות כלל ואם היינו אומרים דמשלמין להעבד דמי עינו היל"ל דמשלמי ליה דמי כולי עבד דהא נתבטלה עדות של שני הכיתות לגמרי והיל"ל דמשלמין הכת שני' שהוזמו דמי כולי עבד להעבד ואפילו אם נימא דהעבד יוצא לחירות משום דכבר נתייאש האדון ממנו בשעה שהעידו הכת הראשונה על שינו והדר עינו ואף כי יש לומר להיפוך דכל שאומרים העדים שהוא הפיל שינו והאדון בעצמו יודע שלא כן הוא לא מתייאש כלל וכדאיתא במס' כריתות (דף כ"ד) דחילוק יש בין אם העידו נרבע שורו כל המחזיק בו זכה בו הואיל דהבעלים מתייאשים מן השור אבל רבע שורו הואיל דהוא יודע בעצמו ששקר הוא לא מתייאש הואיל דטרח ומייתי עדים להזימם יעו"ש וא"כ ה"נ שייכא האי סברא דהא הואיל דהשני כיתות הכחישו זא"ז לא מתייאש. אלא דאכתי י"ל דהא לבסוף בא הכת השלישית והזימום להכת אמצעית ונודע שהכת הראשונה העידו באמת וא"כ יצא העבד תו לחירות מכח העדים הראשונים משעה שהעידו בב"ד ומכ"ש דלפי מה דמסיק הש"ס דמיירי כשכבר עמד בדין והעדים הראשונים העידו עכשיו שבב"ד פלוני העידו עדים שהפיל שינו ואח"כ עינו ופסקו הב"ד שיצא לחירות על שינו ועל העין פסקו שחייב לשלם לו דמי עינו והכת השני' העידו שבהיפוך הי' המעשה דהיינו שהעדים שהעידו לפני ב"ד פלוני אמרו סימא עינו ואח"כ הפיל שינו וא"כ י"ל דהעבד שפיר יצא לחירות הואיל דהאדון נתייאש ממנו וי"ל בזה. אלא דאכתי קשה על תשלומי דמי השן אמאי חייב האדון לשלם עכ"פ דמי שינו כמו שהעידו הכת האמצעית שסימא עינו ואח"כ הפיל שינו הלא הוכחשו העדים לגמרי דהרי הוה שני כיתי עדים המכחישים זא"ז ולשיטת הראב"ד והרב אב ב"ד ז"ל היל"ל דבטלה עדותן לגמרי ואפילו דמי שינו לא לישלם ג"כ. ואין לדחוק ולומר דבאמת אין האדון משלם תו להעבד גם דמי שינו כלל הואיל דהכחישו העדים זא"ז ובטלה לה כל העדות ובזה היה מדוקדק שפיר לשון הברייתא ונמצא זוממין משלמין דמי עין לעבד והלא עכ"פ צריכין לנכות דמי שינו מדמי עינו דהא אם בעבור העין הי' צריך לשלם מאה זהובים ועבור השן העשרה והעדים הראשונים חייבוהו לשלם להעבד דמי עינו שהוא מאה והכת האמצעית העידו שצריך לשלם לו רק עשרה בעבור השן וא"כ לא רצו להפסיד להעבד רק תשעים זהובים ולא כל דמי העין ואמאי נקיט התנא דמשלמין דמי עין להעבד דמשמע דמי כל העין אבל לפי האמור היה א"ש הואיל דעכשיו כשהעידו הכת האמצעית שסימא עינו ואח"כ הפיל שינו וא"כ הכחישו זל"ז ובטלה לה כל העדות ואין האדון צריך לשלם כלום להעבד וכשהוזמו אח"כ צריכים העדים האמצעים לשלם דמי כל העין. והנה הגם כי יש להשיב ע"ז דהלא על עשרה זהובים דמי השן לא נוכל לחייבם כשהוזמו הואיל דמה שלא היה צריך האדון לשלם דמי השן לא היה מכח עדותן ורק מכח מה שהכת הראשונה אמרו בהיפוך והתורה לא חייבה להעדים הניזומים לשלם אלא מה שרצו לחייב מכח עדותן אבל דמי השן לא רצו להפסיד בעדותן שהעידו שהאדון חייב לשלם להעבד דמי השן שהוא עשרה זהובים ולא רצו להפסיד להעבד רק תשעים זהובים מה שדמי עין יתירים על דמי השן וא"כ הוה רק כמו גרמי שהעדים רצו לגרום היזק להעבד במה שהעידו שבזה לא יצטרך האדון לשלם כלל להעבד ואולי גם גרמי לא הוה שהרי הם נתכוונו בעדותן שישלם האדון להעבד עשרה זהובים דמי שינו וא"כ כשהוזמו בודאי דאין סברא לחייבם הזוממין דמי כל העין רק מה שדמי העין יתירים על דמי השן שזה רצו להפסיד להעבד בעדותן וז"נ לע"ד בסברא ובטעמא ובזה הים א"ש הא דלעיל שהקשיתי להראב"ד דהיל"ל דהכת האמצעית יצטרכו לשלם דמי כולה עבד הואיל דכשהוכחשו בטלה לה כל העדות של שני הכיתות ואין העבד יוצא כלל לחרות. אולם לפי האמור נוכל לומר דבאמת דכשהוכחשו הכיתות הללו אמרינן שפיר דאין העבד יוצא כלל לחרות ואפ"ה כשהוזמו הכת האמצעית אינן צריכין לשלם דמי כולה עבד להעבד משום שזה ההפסד שהיה מגיע להעבד ע"י עדותן לא היה מחמת עיקר עדותן במה שהגידו שהרי גם הם אמרו שהעבד יוצא לחירות ורק שהב"ד אמרו הואיל דשני כיתות הללו מכחישים זא"ז בטלה לה עדותן לגמרי ואין העבד יוצא לחירות כלל ותו לא נוכל לחייבם להכת האמצעית כשהוזמו שישלמו להעבד דמי כולי' עבד וא"כ היה נוכל לומר דגם האדון אינו משלם דמי שינו להעבד הואיל דבטלה לה העדות ורק כשהוזמו האמצעים משלמין דמי עין להעבד והיינו מה שדמי העין יתירים על דמי השן דזה רצו לחייב ולהפסיד להעבד בעדותן ודוק בזה. אלא דתיקשי דהיאך שייכא תו הזמה כלל על הכת האמצעית הרי בטלה לה עדותן לגמרי ולא היו יכולין הב"ד לפסוק כלל הדין על פיהם והרי אין העדים זוממין נהרגין ומשלמים עד שיופסק הדין על פיהם. וביותר יש לתמוה שהרי לקמן בסוגיין דא"ל רב אחא בדר"א לר"א רישא מי קא מתכחשי מציעאי כיון דאי לא מתזמי סהדותא כוותייהו קא קיימי דדינא כוותייהו פסקינן