אמרי הצבי ב קמא

ענין והטעם כי כן דרך לקיים כל דבר פתאום לקיים בקנין סודר שלא יחזרו בהן לכך נתנו לו שעה להתבונן אבל בכל שאר קנינים הגבהה ומשיכה ומסירה כסף ושטר וחזקה אין בהם חזרה אחר כד"ד כו' וכתב עוד דבשאר קנינים תוכ"ד מיהו יכול לחזור בו מדאמרינן בב"ב (קכ"ט) ובנדרים (פ"ז) תוכ"ד כד"ד בר מעעכו"ם ומגדף ומקדש ומגרש משמע דוקא קידושין וגירושין דאלים ליה היתר ואיסור דא"א אבל בתנאי ממון תוכ"ד כד"ד ויש לבעל דין לחלוק ולומר דמשיכה במטלטלי וחזקה בקרקעות אפילו תוכ"ד אינו יכול לחזור בו ומקדש ומגרש איצטריך ליה דאע"ג דבהקנאת ממון כיוצא בו כגון בשטר וכסף יכול לחזור בו תכ"ד עכ"ל וכתב הב"י עלה וז"ל ולענין הלכה דברי בעל דין החולק בטלים לגבי כל הנך רבוותא שכתבתי בסמוך דבשאר קנינים יכול לחזור בו ע"ש בב"י ובש"ע שם (סי' קצ"ה ס"ו וס"ז) יעוש"ה. והנה בלשון הרמב"ם (בפ"ה מהל' מכירה) אינו מבואר כלל ולכאורה יש לומר דשיטת הרמב"ם הוא ג"כ כדעת היש מי שחולק הנ"ל דהיכא דעשה קנין משיכה או קנין חזקה לא מהני חזרה בתוכ"ד וכן נראה לכאורה מוכח לשון הרמב"ם שסתם וכתב דבקנין סודר יכול לחזור בו כ"ז שעסוקין באותו ענין משא"כ בשאר דרכי הקני' הרי לא כתב כלל דבשאר דרכי הקני' יכול לחזור בו תוכ"ד עכ"פ ונראה מלשונו דהיכא דעשה קנין משיכה וקנין חזקה בקרקע אינו יכול לחזור בו תוכ"ד ומש"ה סתם וכתב משא"כ בשאר דרכי הקני' וי"ל בזה ועיין בט"ז באהע"ז (סי' ל"ח) ועיין בקצוה"ח (סי' קצ"ה סק"י) מ"ש בזה

ולענ"ד נוכל לומר דהראשונים ז"ל פליגי בזה אי מחשבינן זה לאומדנא דמוכח דבדבר שאינו חמור כ"כ דיכול לחזור בו תוכ"ד מה"ת וכמ"ש הר"ן אם זה הוה אומדנא דמוכח כ"כ שיהיה יכול להוציא מהמוחזק ג"כ דשיטת הסוברים דאפילו כי עשה הלוקח קנין משיכה או קנין חזקה בקרקע ג"כ יכול לחזור בו תוכ"ד הוא משום דס"ל דזה הוה אומדנא גמור דמוכח שבשעת משיכה והחזקה שצוה לו הנותן או המוכר לעשות קנין משיכה וקנין חזקה לא היה בדיעה מיושבת לגמרי להקנותו רק היה בדעתו שיהיה יכול לחזור בו עדיין ומש"ה אף אם השני הוא מוחזק כבר שכבר עשה קנין משיכה בכל החפצים שמכר לו או שכבר עשה קנין חזקה בהקרקע והרי הוא מוחזק בה אפ"ה יכול לחזור זה תוכ"ד הואיל דהוה אומדנא גמור ומהני אפילו להוציא מרשות חבירו המוחזק בה. ושיטת החולקים הוא דלא הוה אומדנא גמור וא"כ יכול השני לטעון דילמא היה בדעתך שלא לחזור בך כלל לעולם וכשמכרת או נתת הי' בלב שלם ותו לא תוכל לחזור בו ואף אם הוא טוען ברי לי שלא היה בלב שלם הי' בדעתו שאם ארצה לחזור בו שאהי' יכול לחזור בו יכול השני לומר איני מאמין לך כי זה לא הוה אומדנא גמור ומש"ה סוברים דנהי דבמה שהמוכר או הנותן הוא מוחזק אין המקבל והלוקח יכולים להוציא ממנו הואיל דהוא טוען ברי אבל מ"מ במה שהלוקח והמקבל הם מוחזקים בו כגון שעשה קנין משיכה בכל החפץ וכן אם עשה קנין חזקה בקרקע דהוי הלוקח מוחזק דאף דבקרקע י"ל חזקת מ"ק מ"מ הואיל דנעשה מעשה הקנין והלוקח הוא עתה מוחזק תו אין המוכר יכול להוציא ממנו בטענתו שהיה בדעתו שיהי' יכול לחזור בו תוכ"ד ומש"ה שפיר כתבו ויש לבעל דין לחלוק ולומר דמשיכה במטלטלי וחזקה בקרקעות אפילו תוכ"ד אינו יכול לחזור בו ובשאר הקנאת ממון כיוצא בו דמקדש ומגרש כגון בשטר וכסף יכול לחזור בו והכוונה היכא דהמוכר המוחזק הוא חוזר בו מהני חזרתו תוכ"ד וז"נ לע"ד ומעתה נוכל לומר דגם דעת הרמב"ם הוא כן וכמש"ל

(ו) ומעתה עפ"י הצעה הזאת יתיישב היטב דברי הרמב"ם ועוד ראשונים ז"ל דס"ל דבהקדש אמרינן דא"י לחזור בו תוכ"ד ובהקדם דברי התוס' במס' מנחות (דף פ"א ע"ב) בד"ה תודה מן החולין וז"ל וכי אמר הרי עלי תודה מן החולין נתחייב הכל מן החולין דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין וכי הדר ואמר לחמה מן המעשר לא מצי הדר ביה ואפילו תוכ"ד דלא מיבעי' לב"ש כו' אלא אפילו לב"ה דחשבינן ליה נדר ופתחו עמו לא דמי להכא דבעי למיהדר ולא מצי מיהדר דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואמרינן נמי בנדרים (דף פ"ז) והילכתא תוכ"ד כד"ד חוץ ממגדף ועכו"ם ומקדש ומגרש מבי תמורת עולה ותמורת שלמים מוכח בתמורה (דף כ"ה) דבנמלך אפילו ר"י מודה דאפילו תוכ"ד ה"ז תמורת עולה עכ"ל ולכאורה דבריהם הקדושים צריכים ביאור גדול שהרי נראה כהביאו ראיה לסתור שהרי מהא דנדרים משמע דדוקא בהנך ארבעה דברים דקחשיב שמה אמרינן תוכ"ד לאו כד"ד הא בשאר דוכתי אמרינן תוכ"ד כד"ד וא"כ ממשמעות הסוגיא דנדרים מורה דגם בהקדש ובתמורה אמרינן תוכ"ד כד"ד ועוד י"ל מה מהני הסברא דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דלא נימא ביה תוכ"ד כד"ד. אולם לפי האמור יבואר דברי התוס' כמין חומר והוא דהביאו ראיה לדבריהם מהא דנדרים דבהני ארבעה דברים לא אמרינן בהו תוכ"ד כד"ד והטעם ע"כ צ"ל כסברת הר"ן ז"ל וא"כ ע"כ צ"ל דהא דאמרינן בכל דוכתי תוכ"ד כד"ד היינו דהיה כאילו התנה שיהיה יכול לחזור בו תוכ"ד ואם לא חזר בו חל הדיבור למפרע משעת אמירה ומש"ה בדבר דחמור כ"כ כמו מקדש ומגרש ואינך גמר בלבו לגמרי תיכף דאל"כ אלא דנימא דעיקר חלות הדבר הוא נגמר לאחר עבור הזמן של כד"ד א"כ גם בגט וקידושין ואינך ג"כ היל"ל כן וכמש"ל וא"כ הואיל דשמעינן מסוגיא דנדרים דאף למ"ד תוכ"ד כד"ד היינו שיכול לחזור בו אבל אם לא חזר בו תוכ"ד חל המעשה תיכף מעיקרא וא"כ שפיר כתבו לסברתם דהואיל דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט לא מהני ביה חזרה תוכ"ד והיינו דס"ל להתוס' ג"כ כשיטת החולקים והרמב"ם וסוברים דבקנין משיכה וקנין חזקה לא מהני חזרה תוכ"ד והטעם כמו שביארתי הואיל דאמרינן דאף למ"ד תוכ"ד כד"ד היינו דהוה רק כאילו התנה שיוכל לחזור בו אבל כי לא חזר בו חל המעשה למפרע וס"ל דהוה רק אומדנא שאינו מוכח וא"כ אם הלוקח הוא מוחזק כגון שעשה קנין משיכה שמשך כל החפץ או קנין חזקה בקרקע דמיקרי הלוקח מוחזק תו אין המוכר נאמן בטענתו שהיה בדעתו כן בשעת הקנין ודוקא אם המוכר הוא מוחזק יכול לחזור בו תוכ"ד וא"כ בהקדש דאמרינן ביה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וא"כ מיקרי תו ההקדש מוחזק ולא מהני תו חזרתו של המקדש אפילו אם הוא תוכ"ד ומשום דלא הוה אומדנא דמוכח כ"כ וז"נ לכאורה בכוונת דברי התוס' ודוק ויש להוסיף בה דברים ולהסביר עפ"י שיטת הר"ן בנדרים (דף כ"ט ע"ב) בד"ה הכא שאני דאמירתו לגבוה מ"ש הר"ן שם דלא כשיטת הרשב"א שהביא הר"ן שם יעויין היטב בזה כי קצרתי במובן

והנה עפ"י האמור מיושב שפיר פסקו של הרמב"ם ז"ל דהא אף למ"ד תוכד"ד כד"ד אמרינן דהוה כאלו הותנה שיהיה יכול לחזור בו תוכ"ד הא אם לא חזר בו חל המעשה והדבור למפרע ודוקא בדבר שאינו חמור כ"כ וגם לא הוי אומדנא דמוכח כ"כ ומש"ה דוקא אם המוכר הוא מוחזק בו יכול לחזור בו ומעתה אמרינן שפיר גבי הקדש ותמורה דלא מהני חזרה תוכ"ד הואיל דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וא"כ לא מהני חזרתו של המקדיש והממיר הואיל דאמרינן דהמעשה והקנין חלין למפרע ורק שיכול לחזור בו תוכ"ד ומש"ה אמרינן במקדש ומגרש ומגדף דאינו יכול לחזור בו תוכ"ד וע"כ דהוא משום האי טעמא הואיל דאף למ"ד דתוכ"ד מהני חזרה היינו דהוה כמו אומדנא ותנאי אבל כי לא חזר בו חל המעשה והקנין למפרע והש"ס בב"ק כאן דפריך דר"י אדר"י דהקדש היינו הואיל דסוגיא דידן כאן בב"ק סובר דלמ"ד דיכול לחזור בו תוכ"ד היינו דלא נגמר הקנין והמעשה והדיבור אלא עד שיעבור הזמן של כד"ד וכמו שהוכחתי לעיל וא"כ גם בהקדש לא שייך לומר הואיל דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט לא מהני החזרה דהא לא נגמר ההקדש כלל רק עד אחר שיעבור הזמן של כד"ד וא"כ לפום האי סברא מה מהני מה דאמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט הא אם היה מסירה ממש ג"כ היה יכול לחזור תוכ"ד הואיל דלא נגמר עדיין ההקדש כלל עד אחר שיעבור הזמן של כד"ד ומובן היטב דברי התוס' דמס' מנחות (דף פ"א) שהבאתי לעיל והרמב"ם דפסק כסוגיא דנדרים ודב"ב דאמרינן דבקידושין וגירושין אינו יכול לחזור בו תוכ"ד והוה הטעם ע"כ הואיל דאמרינן דאף למ"ד דיכול לחזור תוכ"ד היינו דוקא דיכול לחזור בו דהוה כמו אומדנא אבל כי לא חזר בו חל המקח למפרע ומש"ה שפיר פסק דבהקדש ותמורה אינו יכול לחזור בו תוכ"ד וכסוגיא דנדרים וב"ב דקאמר סתמא דהש"ס והלכתא וגם הסוגיא דתמורה (דף כ"ה) מתפרש שפיר לפי"ז וגם הסוגיא דמנחות (דף פ"א) ע"כ מתפרשת