אמרי הצבי ב קמ

כד"ד א"כ תו הוה עדות הטביחה לאחר שיעור כד"ד מן עדות הגניבה וא"כ אף כי נפסלו על עדות הטביחה מ"מ לא נפסלו על עדות הגניבה דהא תו הוה לאחר שיעור כד"ד של עדות הגניבה. ויש להוסיף ולהסביר עוד יותר בזה דהא לעולם עדות דטביחה הוה תמיד לאחר שיעור כד"ד של עדות הגניבה דהא גוף הגדת העדות על הטביחה הוא שיעור כד"ד של עדות הגניבה ועיקר חלות של עדות הטביחה הוא לאחר כלות השיעור של כד"ד לאחר עדות הטביחה וא"כ לעולם הוה עדות הטביחה לאחר שיעור כד"ד של עדות הגניבה וא"כ היאך שייך לומר דהואיל דאיפסלו לה בשעת הגדת העדות הטביחה הואיל דהוזמו אח"כ ואמרינן דלמפרע הוא נפסל איפסלו לה נמי על הגניבה והוה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הואיל דהוה תוכ"ד הלא לעולם הוה לאחר שיעור כד"ד דהא ע"כ צ"ל דאנו דנין על שעת חלות העדות וא"כ חלות העדות דטביחה היא לעולם אחר שיעור כד"ד של עדות הגניבה ולכאורה י"ל בזה טובא

אולם מה שיש לומר בזה הוא דנהי דאמרינן דעיקר חלות המעשה וההגדה לפני הב"ד הוא חל לאחר שיעור כד"ד מ"מ מתחיל החלות המעשה והגדה בב"ד תיכף אלא שאינו נגמר עד אחר עבור הזמן של שיעור כד"ד ובהכי ניחא הסוגיא דידן דהואיל דהעידו עדים על הטביחה תוכ"ד של עדות הגניבה וא"כ מתחיל החלות של עדות הטביחה מתחילת האמירה ונגמר בכלות השיעור של כד"ד וא"כ אמרינן דאם הוזמו אח"כ על עדות הטביחה דנפסלו למפרע משעת העדות שהעידו על הטביחה והיינו שמתחיל הפסול מתחילת הגדה בב"ד על הטביחה ואז היה תוכ"ד של עדות הגניבה דהיינו שהרי לא נגמר החלות של עדות הגניבה עד עבור הזמן של שיעור כד"ד ואז כבר התחיל הפסול של העדים שהרי הפסול ג"כ התחיל תיכף בשעת הגדה על הטביחה ושפיר הוה פסולין גם על עדות הגניבה והוה שפיר בעדות הגניבה תחילתו בכשרות וסופו בפסלות ונוכל לכוון זה ג"כ בדברי השמ"ק הנ"ל כנלע"ד להסביר הדברים ובענין אחר לא מצאתי לה פתרון להסביר הסוגיא דידן

(ד) והנה לפי האמור בסוגיא דידן דלמ"ד תוכ"ד כד"ד א"כ הוה עיקר גמר חלות הקנין או חלות המעשה והדיבור לאחר שיעבור השיעור של כד"ד בין אם נימא דעיקר חלות המעשה והדיבור הוא רק בשיעבור השיעור של כד"ד או דנימא דלא נגמר הקנין והמעשה והדיבור רק בשיעבור השיעור של כד"ד וכמש"ל א"כ היל"ל דבכל הענינים הוה הדין כן ואפילו בגיטין וקידושין דהא אין נגמר העיקר חלות הגירושין והקידושין רק כשיעבור השיעור של כד"ד אבל מקודם שיעבור הזמן הנ"ל עדיין אין חלות גמור להגט והקידושין ויכול ג"כ לחזור בו דלפי המבואר אין סברא לחלק בין שאר דברים לגיטין וקידושין. אולם בש"ס דנדרים (דף פ"ז ע"א ובב"ב קכ"ט) מסקינן והילכתא תוכ"ד כד"ד חוץ ממגדף ועובד עכו"ם ומקדש ומגרש ועיין בר"ן שם בנדרים שהביא בשם הרמב"ן שכתב בשם הר"ת והובא דברי הר"ת בתוס' כאן בסוגיין בד"ה כי דהא דאמרינן תוכ"ד כד"ד הוא רק תקנתא דתיקון רבנן משום תלמיד הלוקח מקח ופגע בו רבו שיוכל ליתן לו שלום והשוו מדותיהן בכל מילי בר מהני והר"ן תמה ע"ד וז"ל וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת לעולם בקו"ע בנדרים וכתב הר"ן ז"ל דהטעם דבכ"ד אמרינן תוכ"ד כד"ד לבר מהני דקחשיב בנדרים שם וז"ל ונראה בעיני דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור בו תוכ"ד אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותן אנא בהסכמה גמורה ומש"ה חזרה אפילו תוכ"ד לא מהני עכ"ל והנה אם נימא דעיקר חלות המעשה הוא נגמר אחר שיעבור שיעור כד"ד א"כ גם בכל הני בגיטין וקידושין היל"ל בהו תוכ"ד כד"ד וע"כ צ"ל דסוגיא דנדרים חולקת אסברא זו והוא דס"ל לסוגיא דנדרים ודב"ב דאפילו למ"ד תוכ"ד כד"ד אמרינן דעיקר המעשה חלה בשעת עשיית המעשה רק הא דיכול לחזור בו תוכ"ד הוא דהוה כמו תנאי שאם ירצה לחזור בו תוכ"ד יהיה יכול לחזור בו ואף דלא אתני בפירוש הוא כמו אומדן דעת של בני אדם דדעתו כן הואיל דאינו עושה בגמר דעתו ממש וזה הוא דוקא כדבר שאינו חמור כ"כ אבל בדבר חמור בודאי עשה המעשה בדיעה מיושבת ובגמר דעתו ממש וכסברת הר"ן ז"ל ומה"ת הוא כן דבדבר שאינו חמור כ"כ הוה אומדן דעת ממש דאם יחזור בו תוכ"ד לא יהיה חלות להמעשה הא אם לא חזר בו שפיר אמרינן דחלה המעשה למפרע תיכף משעת עשייתו להמעשה וכן בדיבור ג"כ הסברא כן דהוה כמו אומדנא דמוכח וכאילו התנה בפירוש דמי שאם יחזור בו מדיבורו תוכ"ד שלא יהיה חלות להדיבור כלל הא אם עבר שיעור כד"ד ולא חזר בו חלה המעשה והדיבור מעיקרא ומש"ה שפיר יש חילוק בין דבר פשוט שעושה במעשה או בדיבור לבין דבר גדול דחמור כ"כ ואמרינן דבדבר חמור גמר בדעתו בדיעה מיושבת ממש וליכא אומדנא כלל וכסברת הר"ן ז"ל. והנה אם נימא לסברא זו דהא דתוכ"ד כד"ד הוא דוקא לענין דיכול לחזור בו והוה אומדנא דדעתו היה כן והוה כמו דהתנה בפירוש שיוכל לחזור בו תוכ"ד הא אם עבר השיעור של כד"ד ולא חזר בו שפיר חלה המעשה והדיבור מעיקרא תיכף כשעשה המעשה או תיכף משעת דיבורו חל הדיבור וא"כ גבי עדות דאמרינן דיכולין לחזור בהם תוכ"ד הוה ג"כ הסברא כן כמ"ש הר"ן ז"ל ואף שהעידו על דבר גדול שפלוני חייב מיתה וכדומה אפ"ה אמרינן דיכולין לחזור בהם תוכ"ד הואיל דאינו נוגע עכשיו להם אמרינן דיכולין לחזור בהם הא אם לא חזרו בהן תוכ"ד חלה העדות למפרע משעת הגדתן בב"ד א"כ לא מצאתי פתרון לפרש סוגיא דידן דהא אם העידי גניבה לא חזרו בהן תוכ"ד א"כ חלה העדות למפרע תיכף משעת הגדתן בב"ד וא"כ מאי מהני לן שהעידו על הטביחה תוכ"ד של עדות הגניבה דנימא דכי איתזמו להו על הטביחה ואמרינן דנפסלו למפרע שיתבטל ג"כ עדות הגניבה דעדות שבטלה מקצתה בטלה כונה דבשלמא אם אנו דנין על שיעור כד"ד אשר הוא לאחר המעשה ולאחר הדיבור שיוכל לחזור בו א"ש אבל דנימא הואיל דיכול לחזור בו יהיה נחשב כאילו עכשיו הגידו העדות בב"ד באותו הזמן של שיעור כד"ד שהוא לאחר הגדתן בב"ד היכן מצינו תוכ"ד כזה וכמש"ל. וע"כ צ"ל דהסוגיות הללו הם מחולקין בטעמא דיכול לחזור בו תוכ"ד דסוגיא דידן כאן ס"ל דלא נגמר החלות רק אחר עבור שיעור הזמן של כד"ד ולסברא זו אין חילוק כלל בין מקח וממכר ובין קידושין וגירושין בכולן לא חל גמר המעשה רק אחר שיעבור השיעור הזמן של כד"ד וסוגיא דנדרים ודב"ב ס"ל דאפילו למ"ד תוכ"ד כד"ד ויכול לחזור בו לא דאמרינן דחלות המעשה אינו נגמר אלא אחר עבור שיעור הזמן של כד"ד רק דהמעשה חלה תיכף לגמרי בשעת עשייתה ורק דיהיה יכול לחזור בו תוכ"ד ודהוה אומדנא הא אם עבר הזמן ולא חזר בו שפיר חלה המעשה למפרע ומש"ה אמרינן דיש חילוק בין דבר חמור או לא ומש"ה אמרינן דבקידושין וגירושין ומגדף ועעכו"ם דחמירי כולי האי אמרינן דגמר בלבו בלב שלם תיכף ומש"ה לא מהני חזרה תוכ"ד וכמו שאסברה לה רבינו הר"ן ז"ל. ושיטת הרמב"ן בשם הר"ת דס"ל שהוא מדרבנן מה שיכול לחזור בו תוכ"ד יתבאר אי"ה לקמן

(ה) והנה עודני צריך לבאר לי דבר אחד והוא בהא דבכ"ד דמהני חזרה תוכ"ד ומשום דהואיל דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיוכל לחזור בו וכמ"ש הר"ן לכאורה י"ל בזה אם זה הוה אומדנא גמור שיהיה מוכח האומדנא ולכאורה יש סברא לומר דלא הוי אומדנא דמוכח כולי האי וגבי עדות דיכולים העדים לחזור בהם תוכ"ד נוכל לומר הואיל דהוה עכ"פ ספיקא תו לא יכולין הב"ד לגמור הדין עפ"י הגדה הראשונה וגם נוכל לומר עוד הואיל דחו הוה עדות שאאי"ל דהעדים יהיו יכולים לטעון שכן היה בדעתם תיכף בהגדה הראשונה בפני הב"ד וי"ל בזה. וגם במקח וממכר יכול המוכר או הלוקח לחזור בו בשיעור כד"ד י"ל ג"כ דלא הוה אומדנא דמוכח גמור רק דאינו יכולין להוציא מן המוכר או מן הלוקח היכא דהוא מוחזק אולם יש סברא לומר דהוה אומדנא גמור ונאמן שפיר לטעון כן. והנראה בזה דנוכל לומר דפליגי בזה הראשונים ז"ל ועיין בטוח"מ (סי' קצ"ה סי"ב) וז"ל אעפ"י שנגמר הדבר בקנין כראוי שניהם יכולין לחזור בהן כל זמן שעסוקין באותו ענין משא"כ בשאר דרכי הקנאה הפסיקו הענין אין אחד מהם יכול לחזור בו עכ"ל והוא ממש לשון הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהל' מכירה ה"י) ועיין בנ"י שכתב בשם הרא"ש דבקנין יכול לחזור בו כ"ז שעסוקין באותו