אמרי הצבי ב קלא

והוזמו אחרונים אח"כ אין משלמין שהרי בטלה עדותן כבר והוכחשו דכיון דלא גנב לא טבח ואהכי לא מחייבי אלא אעמנו הייתם שסתרו גופה של עדות וכ"ש אם הוזמו שנים הראשונים תחלה כו' יעויין בזה. ולכאורה אינו מובן כלל שהרי רש"י ז"ל כתב לעיל דאי עידי גניבה הוזמו תחלה בטלה לה עדות דטביחה דדלמא בעלים מכרוהו לו וכי מתזמי אמאי משלמי וא"כ אמאי כתב רש"י ז"ל אח"כ הטעם הואיל דלא גנב לא טבח ולמה לנו האי טעמא ת"ל דדלמא בעלים מכרוהו לו וכמ"ש רש"י בראשונה. וראיתי בתוי"ט שנתעורר בזה וז"ל ואע"ג דבלא"ה ליכא חיובא דדלמא בעלים מכרוהו לו כמ"ש הר"ב לעיל וכפירש"י שם מ"מ נ"מ היכא שהעידו עדים שלא נמכרה לו כגון שלא זזה ידם מידי הבעל מעת שבאת בהמה זו לידו עכ"ל התוי"ט. ולכאורה י"ל בזה למה הוצרך רש"י לכתוב הטעם הראשון דלמא בעלים מכרוהו לו הלא לפי טעם השני שאם לא גנב לא טבח סגי

ולעד"נ ליישב זה בהקדם מ"ש הנ"י ע"ד רש"י ז"ל שפי' דמיירי שהוזמו האחרונים תחלה דאי עידי גניבה הוזמו תחלה בטלה כל העדות והוא פטור כו' וכתב הנ"י דמשמע מפירש"י שסובר דהכחשה לאו תחלת הזמה הוא דאל"כ נהי דאתזמי עידי גניבה תחלה הו"ל הכחשה לגבי עידי טביחה וכי הדר אתזמי משלמי עכ"ל הנ"י וכתב הפ"י עלה דאין דבריו מוכרחין דההוא הזמה דעידי גניבה לא חשיב כהכחשה לגבי עידי טביחה דהא אפשר דקושטא קמסהדי שראוהו טובח אלא דממילא בטלה עדות שאין בו צורך כיון די"ל דדידיה קטבח וא"כ אין זה ענין להכחשה תחלת הזמה והא דדייק רב אידי בר אבין לקמן דבכה"ג שייך הכחשה תחלת הזמה היינו בכת אחת דוקא כמו שיתבאר שם עכ"ל הפ"י

ומעתה לפי"ד הפ"י הנ"ל שפיר צרכינן להני תרי טעמי שכתב רש"י ז"ל דאי מהאי טעמא שכתב ז"ל אח"כ בלחוד הואיל דאי אין גניבה אין טביחה הא ניחא למ"ד הכחשה לאו תחלת הזמה א"כ שפיר אמרינן דאם הוזמו עידי גניבה תחלה דבטלה לה עדות דטביחה הואיל דאי אין גניבה אין טביחה ומכירה ואפי' כי הוזמו אח"כ על הטביחה ג"כ אמרינן דבטלה לה עדות דטביחה הואיל דהוזמו תחלה על הגניבה ואם אין גניבה אין טביחה ומכירה דהא הכחשה לאו תחלת הזמה היא אבל למ"ד הכחשה תחלת הזמה א"כ אף כי הוזמו עידי גניבה תחלה ואם אין גניבה אין טביחה ומכירה מ"מ לא הוי אלא כמו הכחשה וא"כ כי הוזמו אח"כ עידי טביחה היל"ל דיהיה העידי טביחה נעשין זוממין הואיל דהכחשה תחלת הזמה היא ולהכי הוכרח רש"י ז"ל לפרש לעיל בד"ה והאחרונים דהטעם הוא הואיל דדלמא בעלים מכרוהו לו וא"כ אין זה ענין כלל להא דהכחשה תחלת הזמה היא ומש"ה אפילו אם אח"כ הוזמו ג"כ העידי טביחה ג"כ לא שייך בהו דין הזמה וא"כ שפיר צריך רש"י לכתוב טעם הראשון דלמא בעלים מכרוהו לו. ובטעם הראשון דדלמא בעלמא בעלים מכרוהו לו לבד לא סגי לפטור העידי טביחה אם הוזמו עידי גניבה בראשונה ואחר כך הוזמו העידי טביחה דהא צרכינן לטעם השני ג"כ להיכא שהעידו עדים שלא נמכרה לו כגון שלא זזה ידם מיד הבעלים מעת שבאה בהמה זו לידו וכמ"ש התוי"ט וצרכינן לטעם השני לפטור העידי טביחה כי הוזמו אם הוזמו עידי גניבה בראשונה למ"ד דהכחשה לאו תחלת הזמה היא אבל למ"ד הכחשה תחלת הזמה בכה"ג כי ליכא האי טעמא קמא שכתב רש"י דדלמא בעלים מכרוהו לו כגון שהעידו עדים שלא נמכרה לו וכה"ג שכתב התוי"ט שפיר הוה הדין דאם הוזמו אח"כ העידי טביחה אף כי הוזמו עידי גניבה מקודם ג"כ משלמים העידי טביחה כאשר זמם דלא בטלה עדות דטביחה ע"י הזמת עידי גניבה מקודם דהכחשה תחלת הזמה היא ורש"י ז"ל כתב לפרש המשנה בין למ"ד הכחשה תחלת הזמה א"כ דוקא בכה"ג היכא דשייך לומר דלמא בעלים מכרוהו לו הוא דפטורין העידי טביחה אם הוזמו העידי גניבה בראשונה ובין למ"ד הכחשה לאו תחלת הזמה אפילו כי ליכא טעמא דבעלים מכרוהו לו וכמ"ש התוי"ט ודוק היטב בזה

[צה] (א) שם בגמ' איתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל כו'. חידוש הוא דהא תרי ותרי נינהו הלכך אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך. והנה לכאורה מבואר דדוקא רבא הוא דאית ליה להאי סברא דחידוש הוא מה שהמזימין נאמנים יותר מן העדים הראשונים הניזומים אבל לאביי לית ליה כל דחידוש הוא מה שהאחרונים יכולין לפסול לעדים הראשונים בהזמה והטעם בזה י"ל עפ"י סברת הטור בחו"מ (סי' ל"ח) שכתב ומפני זה האחרונים נאמנים כיון שמעידין על גופן של העדים והוי כאילו העידו עליהן שהרגו את הנפש או שחללו שבת והן אינן נאמנין על עצמן לומר לא עשינו כך וכך כו' ע"ש וא"כ לפי"ז לא הוי חידוש כלל מה שהאחרונים נאמנין יותר מן הראשונים ורבא ס"ל דחידוש הוא בזה מה שנאמנין האחרונים הטעם בזה דיש לחלק ולומר דבשלמא אם מעידין שנים האחרונים על הראשונים בעבירה אחרת שפיר נפסלין דהא שני עדים יכולין להעיד על מאה כאחד שעברו עבירה אבל לא בענין עניני עדות דהיינו שמזימין אותם על מה שהעידו שפיר הוי חידוש ופליגי בזה אביי ורבא. ונוכל לומר עוד יותר בזה עפמ"ש התוס' בסנהדרין (דף כ"ז ע"א) בד"ה אין לך וז"ל וי"מ דהא דקאמר הכא חידוש הוא לא אפסולא דקמאי קאי אלא אהיכשרא דבתראי קאי כלומר היה לנו לפוסלן כל שתי כתות וכיון דאיכא חידוש לא ילפינן אף לגבי הפסול לפוסלן כלל הראשונים למפרע כו' ועיין שמ"ק ב"ב (ל"א) בסוד"ה זה אומר מ"ש בשם הר"ן ז"ל ע"ש. וא"כ רבא סובר דחידוש הוא מה שהאחרונים כשרים ולאביי לאו חידוש הוא כלל מה שמזימין הם כשרים דהא דהראשונים פסולים משום דהוה כאלו האחרונים העידו עליהם שחיללו שבת וכדומה וכמ"ש הטור אבל האחרונים שאינם נפסלים משום דלא העידו עליהם עדים לפוסלם דנימא דהוה כאלו העידו עליהם שחיללו שבת דבשלמא האחרונים המזימין לעדים הראשונים הרי העידו שעברו עבירה אבל הראשונים לא העידו על האחרונים שעברו עבירה ואף דהוה כאלו ממילא העידו שהרי לפי דברי העדים הראשונים שהם אומרים אמת א"כ הרי האחרונים העידו בשקר ועברו עבירה מ"מ לא העידו על אלו אנשים פרטים שעברו עבירה ועכשיו לאחר הגדת העדים האחרונים הרי הראשונים פסולים ואינם נאמנים תו להעיד זה הוא סברת אביי דסובר דלא הוי חידוש ורבא סובר דהוי חידוש

וראיתי בר"ן על מס' כתובות (סופ"ב) וז"ל וכתב הר"ז הלוי ז"ל דהיינו טעמא משום דעדות שני קרובים לעלמא היינו טעמא דפסול משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה כדמוכח בירושלמי ובעידי השטר ליכא הזמה לפי שיש לומר אחרוהו וכתבוהו כדתניא בפרק אד"מ (דף ל"ב) וכן בפרק ג"פ (דף קע"א) כו' ועוד כתב וז"ל דבעדות בע"פ הוא דאיכא הזמה אבל לא בעדות בשטר לעולם משמע דס"ל ז"ל אפי' כתוב בשטר שבזמנו כתבוהו משום דהזמה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דסתם עדות בע"פ הוא וזה שלא כדברי הרי"ף ז"ל שכתב בפרק מרובה גבי עד זומם דבשטר נמי איכא הזמה כל שכתב בו שנכתב בזמנו וכן נראה עיקר אבל מ"מ כל שלא כתבו בו כן יש לתלות שמא אחרוהו וליכא הזמה כו' יעו"ש. ולכאורה י"ל בדברי הרז"ה ז"ל שכתב דהזמה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דסתם עדות בע"פ כו' והלא דוקא רבא סובר דחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ומש"ה אינו נפסל אלא מכאן ולהבא אבל לא למפרע אבל אביי דסובר למפרע הוא נפסל ולא ס"ל כלל דחידוש הוא וכמש"ל וא"כ לדידן דפסקינן בהאי כאביי דלמפרע הוא נפסל וא"כ הזמה לא הוי חידוש כלל וכמו שביארתי לעיל וא"כ מדוע ישתנה הזמה דעדות בשטר מעדות בע"פ שכתב הרז"ה דאין לך בו אלא חידושו בע"פ דוקא הלא לדידן דפסקינן כאביי לא הוי חידוש כלל. והש"ס דקאמר לקמן מאי בינייהו כו' להך לישנא דאמרת משום פסידא דלקוחות איכא הרי מבואר דללישנא בתרא דרבא ג"כ סובר דלמפרע נפסל ורק מדרבנן הוא דאמרינן דהעדים אינם נפסלים אלא מכאן ולהבא לא ס"ל כלל דחידוש הוא ולכאורה י"ל בזה

שוב ראיתי בלח"מ (פי"ח מהל' עדות ה"ב) שכתב שם לשיטת הרמב"ם דסובר דהכחשה והזמה כאחד הוי רק הכחשה דסובר דהואיל דהזמה הוי חידוש ואין לך בו אלא חידושו דוקא הזמה בלבד ולא בהצטרף עמו הכחשה ג"כ ואע"ג דרבא הוא דקאמר דהוי חידוש אבל לא אביי מ"מ אביי ג"כ סובר דהוי חידוש והטוח"מ (סי' ל"ח)