אמרי הצבי ב קכז

(בפ"ב דקידושין שם) ופוסק כר"ח במנחות (מ"ח) וכמבואר (בפ"ח מהל' ומוספין) הבאתיו לעיל דהיכא דממילא הויין חולין בעזרה ליכא איסורא כלל דעיקר האיסור הוא ההבאה לעזרה או השחיטה שאדם שוחט בעזרה וכבר כתבתי לעיל דהא בהא תליא דר"ח סובר ג"כ כאביי דילפינן מקרא דכי ירחק. אולם כ"ז הוא דוקא כששחט בהמה שלו בעזרה אבל כי שוחט בהמת חבירו בעזרה ליכא איסורא מה"ת דהא אא"א דבר שא"ש אולם מדרבנן מיהו אסור וכמ"ש הכו"פ (בסי' ד') שחקר שם בהאי סברא דמ"ד אא"א דשא"ש אמרינן לצעורי קא מכוין וכתב דהואיל דמה"ת אא"א דשא"ש ורק מדרבנן הוא דיכול לאסור דשא"ש וכי איכא סברא לומר לצעורי קא מכוין תלינן לקולא דסד"ר לקולא ומ"ד דלא אמרינן לצעורי קא מכוין הוא משום דסובר דמה"ת יכול לאסור דשא"ש ומש"ה לא תלינן לקולא לומר לצעורי קמכוין דספיקא דאורייתא לחומרא והאריך שם הכו"פ בביאור הדברים בזה. והנה הכא בגנב ששחט הבהמה בעזרה ל"ש לומר לצעורי קא מכוין שהרי אינו רוצה לגלות להבעלים ששחט הבהמה כלל וכ"כ הרשב"א ז"ל בב"ק לעיל (על דף ע"א ע"ב) בד"ה כיון דשחט בה וז"ל ונ"ל דהיכא דגנבו ל"ש לומר הכי דהא סבר שלא ידעו הבעלים ול"ש לצעורי במאי דסבר דלא ידע עכ"ל. וי"ל עוד בזה דהכא בשחט חולין בעזרה ל"ש לומר לצעורי קא מכוין דדוקא היכא דתליא בכוונה אמרינן דבאמת לא היה מחשבתו לזה ורק שאומר כן בכדי לצערו אבל אם האיסור הוא ע"י המעשה שלו ששחט חולין בעזרה א"כ אף דנימא דבכה"ג אא"א דשא"ש מ"מ מדרבנן בודאי אסור ול"ש כלל סברא דלצעורי קמכוין. וא"כ הואיל דל"ש לומר לצעורי קמכוין כי שחט בהמתו של חבירו הגנובה אמרינן אף דמה"ת אא"א דשא"ש ולא היה יכול לאוסרה אפ"ה מדרבנן מיהו אסרה. והנה הרמב"ם ז"ל פוסק להלכה (בפ"ד מהל' עכו"ם) כר"נ ור"ע ור"י דאא"א דשא"ש וכמבואר שם וא"כ גם בחולין שנשחטו בעזרה אמרינן דאם שחט בהמת חבירו בעזרה לא אסרה מה"ת הואיל דפוסק כאביי דילפינן מקרא דכי ירחק וליכא אלא לאו הבא מכלל עשה וזה הטעם דפוסק כרב חסדא דהיכא דנעשה ממילא חולין בעזרה ליכא איסורא וא"כ עיקר האיסור הוא המעשה שהביאו לעזרה או ששחטו בעזרה וא"כ תו אמרינן דאא"א דשא"ש ורק איסורא דרבנן איכא ומש"ה שפיר כתב (בפ"ב מהל' גניבה) השוחט חולין בעזרה משלם דו"ה אעפ"י שחולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה הואיל ואיסורן מדבריהם ה"ז חייב לשלם. וכוונתו ז"ל דנהי דחולין שנשחטו בעזרה אסור מה"ת בהנאה אבל זה דוקא כששוחט בעזרה חולין שלו אבל כששוחט חולין של אחרים בעזרה אינו אסור מה"ת בהנאה הואיל דסובר דעיקר האיסור הוא העושה האיסור ואינו יכול לאסור שא"ש מה"ת. ונוכל לומר דבאכילה עכ"פ אסור מה"ת ומ"ש הואיל ואיסורן מדבריהם קאי על איסור הנאה ונימא דסובר הרמב"ם דאף דאא"א דשא"ש עכ"פ באכילה אסור וכסברת הרא"ה והר"ן ז"ל שהבאתיו לעיל. ואפ"ה לענין תשלומי דו"ה חייב עליו אם שחטה חולין בעזרה הואיל דגוף השחיטה הוא כהוגן ורק דבר אחר גורם לאיסור אכילה והוא כמו שוחט ונמצאת טריפה דמשלם דו"ה או דנימא דגם באכילה אינו אסור כלל מה"ת דאא"א דשא"ש או משום דהכא גלי קרא מבקרך ומצאנך והרמב"ם פוסק כאביי וכמו שביארתי לעיל. וא"כ הכא בגנב ששחט חולין בעזרה הרי שחט דבר שא"ש ומה"ת ליכא איסורא כלל ורק מדרבנן אסור ומש"ה כתב הואיל ואיסורן מדבריהם ואיסור דרבנן לא מפקיע חיובא דתשלומי דו"ה שהוא מה"ת וכמ"ש היש"ש בפירקין (סי' ז') הבאתיו לעיל בפירקין [אול"ה אוק"ד] דקנין דרבנן לא מפקיע חיובא דדו"ה שהוא מה"ת ה"נ י"ל לענין איסור דרבנן לא פטר חיובא דדו"ה וי"ל בזה. והכוונה דהכא הוא דהוה איסורן מדבריהם אבל באדם ששוחט חולין שלו בעזרה שפיר אסור מה"ת והוה לאו הבא מכלל עשה ומשום דסובר כאביי דיליף מקרא דכי ירחק

אולם כ"ז לשיטת הרמב"ם ז"ל דפוסק כאביי אבל לר"י גם בשוחט חולין שאינו שלו בעזרה אסור מה"ת ונוכל לומר תרי ותלתא טעמי אליבא דר"י חדא הואיל דיליף במה מצינו א"כ כמו קדשים בחוץ חייב אפילו שחט קדשים של אחרים ג"כ חייב ה"ה שוחט חולין של אחרים בעזרה והתורה מיעטה רק מכרת אבל לאו איכא ואיסור דאורייתא בודאי איכא. ועוד הא סובר דהאיסור הוא בעצם המעשה ואפילו כי נשחט מעצמו בעזרה או בשוגג ג"כ איכא עלה איסור דחשנב"ע. ועוד קאמינא דהא ר' יוחנן סובר בחולין (דף מ' ע"ב) דאדם אוסר דשא"ש מה"ת. ולפי"ז שפיר קאמר הש"ס כאן לר' יוחנן דסובר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף הניחא אי נימא דסובר דחשנב"ע לאו דאורייתא אבל אי נימא דסובר דחשנב"ע דאורייתא מכי שחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמריה קטבח דהא אפילו כי שחט דלאו דידיה בעזרה ג"כ אסר לה וא"כ הגנב ששחט בעזרה הבהמה הגנובה אסר לה בשחיטת פורתא מכח כל הני טעמי דסובר ר' יוחנן וא"כ תקשה דידיה אדידיה והוכרח הש"ס לתרץ דשחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים ודוק היטב בזה

[צב] (א) שם א"ל רב חביבי מחוזנאה לר"א לימא קסבר ר"י חשנב"ע לאו דאורייתא כו' כל הסוגי' ובשמ"ק ד"ה לימא וז"ל ולענין פסק כתב הר"מ ז"ל בפריטיו וז"ל קיי"ל כר' יוחנן דאמר ישנה לשחיטה להאסר בהנאה מתוע"ס כלומר בין בתחלה בין בסוף כו' ושחיטת חולין בעזרה ל"ש שחט מיעוט סימנין בפנים וגמרן בחוץ ול"ש שחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים ול"ש שחט מיעוט בפנים ולא גמרן אסור בהנאה מדאורייתא עכ"ל. והנה דבר גדול כתב רבינו ז"ל כאן דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מקצת שחיטה חשיב שחיטה כולה אפילו כי לא גמר השחיטה כלל. ולכאורה נראה שיצא לרבינו ז"ל כן מסוגית הש"ס דידן דקאמר אי נימא דחשנב"ע דאורייתא מכי שחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרה קטבח ואי נימא דכי לא גמר השחיטה אח"כ לא מחייב כלל ורק כי גמר השחיטה אז הוא דהוה חולין בעזרה א"כ בתחילת השחיטה עדיין לאו שם חולין בעזרה עלה ולא נאסר אז כלל בהנאה ומאי פריך הש"ס אלא ע"כ דמאן דסבירא ליה ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אמרינן דאפילו כי לא שחט רק מקצת ולא גמר לשחיטה ג"כ שם שחיטה עלה ונאסר בהנאה מכח מקצת שחיטה הלז אבל דו"ה לא מחייב עד דשחיט לה לכולו משום דבעינן וטבחו כולו. הגם די"ל דאפילו כי אמרינן דיש לשחיטה מתחילה ועד סוף אפ"ה בעינן דוקא כי גמר לה לשחיטה כולה ואז הוא דאמרינן דתיכף מתחילת השחיטה ג"כ שם שחיטה עלה ורק כי גמר לשחיטה אמרינן דאיגלאי מלתא למפרע דעל תחילת השחיטה ג"כ היה שם שחיטה עלה וא"כ שפיר פריך הש"ס כאן דאי נימא דסובר ר"י חשנב"ע דאורייתא א"כ מכי שחט פורתא נאסרה בהנאה כו' והיינו דכי קא גמר לה לשחיטה אח"כ אמרינן דנאסרה למפרע בהנאה וכי גמר לה לשחיטה לאו דמרה קא טבח ואמאי חייב בדו"ה וא"ש. אולם הרמז"ל דסובר דאפילו כי לא גמר לכל השחיטה ג"כ נאסר בהנאה במקצת השחיטה וסובר בפשיטות דאי נימא דלא נאסר בהנאה אלא אם גמר להשחיטה א"כ מאי פריך הש"ס ולא ס"ל לסברא זו דנימא דנאסר למפרע בהנאה כי גמר לה לשחיטה אח"כ משום דא"כ שפיר היה מחייב לשלם דו"ה הואיל דכ"ז דלא גמר השחיטה לא נאסר בהנאה ועיקר מה שנאסר בהנאה הוא מכח הסוף שחיטה א"כ שפיר היה מחויב לשלם דו"ה וי"ל בזה

אלא שי"ל בזה דהא בחולין (דף כ"ט ע"ב) גבי שחוטי חוץ דפליגי רשב"ל משמיה דלוי ור' יוחנן אי ישנה לשחיטה מתחילה וע"ס או דאינה לשחיטה אלא לבסוף וקאמר רבא לא נחלקו אלא כגון ששחט סימן אחד בחוץ וסימן א' בפנים למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה וע"ס מחייב למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף לא מחייב ורב יוסף אמר היכא דשחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים נמי פסול שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרו בפנים למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה וע"ס מיחייב למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ל"מ עיי"ש. ומבואר דנקיט הש"ס דוקא בכה"ג היכא דגמר לה לשחיטה אבל כי לא גמר לה לשחיטה כלל אלא ששחט רק סימן אחד בחוץ ל"מ אפילו לר' יוחנן דסובר ישנה לשחיטה מוע"ס וכן קאמר נמי הש"ס שם אמר רבא נתקלקלה שחיטה קאמרת שאני התם דאגלאי מלתא למפרע דלאו שחיטה הוא כלל אלמא מבואר דדוקא כי גמר לה להשחיטה הוא דשייך לומר דישנה לשחיטה מוע"ס ומחייב על תחילת השחיטה אבל כי לא גמר לה כלל לשחיטה דלא שחט רק סימן אחד בחוץ ולא שחט יותר לא מחייב כלל. ואפילו לפום האי סברא דרב יוסף הואיל דעשה בה מעשה חטאת העוף בפנים ג"כ לא מחייב כי לא גמר לה להשחיטה וא"כ גם בשחיטת חולין בעזרה ג"כ הי"ל לומר דהדין כן