אמרי הצבי ב קכו

רק ממה שאסרה התורה הזביחה של חולין בעזרה ואמרינן דכ"ד שהוא כעין הקרבה אסור מה"ת וא"כ להסוברים דחולין שהכניסו לעזרה אסור מה"ת מ"מ עיקר קרא כתיב בחולין שנשחטו בעזרה ונימא באמת דבמה ששחט הוסיף עוד איסור על איסור הראשון ועשה עוד עבירה בהשחיטה ג"כ ודוק. והרמב"ם כתב (בפ"ב מהל' שחיטה) דאפילו בשר השחיטה או פירות ופת אם עבר והכניסן מותרין באכילה כשהיו. והפירוש הפשוט הוא הואיל דהם דברים שאינם ראויין להקרבה ואם נימא דהפי' הוא אפילו על דברים הראויין להקרבה ג"כ מותרין באכילה אם עבר והכניסן מ"מ בשחט חולין בעזרה אסור באכילה ובהנאה א"כ שפיר איכא מעלה יתירה במה ששחט שאסרן באכילה ובהנאה

(ו) עוד יש לי ספק אחד היכא דראובן שחט בהמתו של שמעון בעזרה אם אסרה בשחיטתו כדין חולין שנשחטו בעזרה או לא אסרה. ומה שהביאני לספק הזה הוא לפי מה שכתבנו לעיל דהך דינא דחולין שנשחטו בעזרה או שהכניסו לעזרה דאסור אם האיסור הוא על עשיית המעשה שנעשית ואפילו אם נעשית ממילא ג"כ נאסרה או דבעינן דוקא היכא שהאדם עושה האיסור אז נאסרה אבל כי נעשה ממילא לא נאסרה כלל וכי נשחטה ממילא בעזרה נהי דנימא דאסורה באכילה הואיל דלא נעשה בה שחיטה ע"י אדם בכוונת שחיטה לשם חתיכה עכ"פ וכדאיתא במס' חולין (דף ל"א ע"א) גבי נפלה סכין ושחטה. מ"מ בהנאה לא ליתסר מכח חולין שנשחטו בעזרה וכתבתי דתליא בפלוגתא דר' יוחנן ואביי ובפלוגתא דבני הישיבה ור"ח. א"כ י"ל אם ראובן שחט בהמתו של שמעון בעזרה אם נאסרה כדין חולין שנשחטה בעזרה או לאו וביאור הספק הוא דהנה התוס' במס' יבמות (דף פ"ג ע"ב) בד"ה אין אדם וז"ל וא"ת ומ"ש מנותן נבילה או חלב בתבשיל של חבירו שנאסר ואר"י דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמר הכי כגון משתחוה לבהמת חבירו דספ"ב דחולין (דף מ"ם ע"ב) דאפילו עשה בה מעשה כגון ששחטה איכא למ"ד דלא אסרה ואיסור כלאים נמי תלוי במחשבה כדאמר בפ"ה דמס' כלאים גבי הרואה ירק כשאגיע אלקטנו אפילו הוסיף מאתים מותר לכשאחזיר אלקטנו אסור כו' עכ"ל. וביאור דבריהם ז"ל הוא דבדבר שאם היה נעשה ממילא היה ג"כ נאסר כגון שנפל מעצמו חלב או נבלה לתוך התבשיל דהיה נאסר התבשיל א"כ כשזרק ראובן חלב לתבשיל של שמעון דל מעשה ראובן לגמרי רק שנפל ממילא ג"כ נאסר דהרי איכא ביה טעמא אבל בדבר שאם היה נעשה מעצמו לא נאסר רק ע"י עשייתו של זה העושה כגון אם נשחט ממילא בהמה לפני עכו"ם דלא הי' נאסרה הבהמה מטעם תקרובת עכו"ם ורק כששחטה אדם לעכו"ם אז נאסרה הבהמה בכה"ג דאין האיסור תליא בעשיית המעשה עצמה שנעשית רק במחשבתו של העושה תליא בכה"ג אמרינן אא"א דשא"ש. וגבי כלאים תליא ג"כ רק במחשבתו דהא הרואה ירק בכרם כשאגיע אלקטנו מותר אע"ג דינקו זה מזה במשך הזמן הזה אפ"ה לא נאסר רק ע"י מחשבתו דניחא ליה נאסרו בכה"ג שייך ג"כ לומר אא"א דשא"ש וז"נ בפי' דברי התוס'. ולפי"ז מובן דברי הראשונים הרא"ה והר"ן ז"ל שכתבו דאף למ"ד אא"א דשא"ש אפ"ה הבהמה אסורה באכילה ועיין ביו"ד (סי' ד') בב"ח וט"ז פלפלו בזה. ולפי סברא הנ"ל א"ש דלענין אכילה הלא כי נשחטה ממילא ג"כ אסור באכילה וא"כ הכא שאדם אחר שחטה לע"ז ואמרינן דאא"א דשא"ש והוה כמו אילו נשחטה ממילא א"כ ג"כ היה אסור באכילה וכבר האריכו בזה

ומעתה לפמ"ש דר"ח דסובר דכל שלא עשה מעשה איסור בהכנסתו לעזרה רק שנעשה אח"כ חולין בעזרה לא נאסר וכן אם נשחט ממילא בעזרה ג"כ לא נאסרה בהנאה מטעם חשנב"ע ורק כי שחטה אדם בעזרה אז היא דאסור וא"כ תו הי"ל לומר אא"א דשא"ש דבמידי דאילו היה נעשה ממילא לא היה נאסר א"כ כי אתעביד ע"י אדם אחר שאינו שלו ג"כ הוה לן לומר דלא נאסרה ע"י המעשה. ואף כי יש לחלק ולומר דהתוס' לא כתבו רק במידי דתליא במחשבה הוא דאמרינן אא"א דשא"ש וא"כ הכא דתליא במעשה אדם שפיר אוסר גם דבר שא"ש. מ"מ מנ"ל דזה הוא עיקר הטעם והסברא נימא דזיל לאידך גיסא דהתוס' כתבו הטעם דאם זרק חלב לקדירה שא"ש דנאסרה דכתבתי הטעם והסברא בכוונת התוס' דהוא הואיל דאם נפל מעצמו ג"כ היה נאסר וא"כ הכא דאילו היה נעשה השחיטה בעזרה ממילא כגון שנפלה סכין ושחטה דלא היה נאסר בהנאה והטעם דעיקר האיסור יליף אביי מקרא דכי ירחק וזבחת וא"כ דוקא כי אתעביד ע"י מעשה האדם וכמו שביארתי לעיל וא"כ הי"ל לומר ג"כ דא"א יכול לאסור בשחיטת חולין שאינו שלו בעזרה הואיל דאילו היה נעשה ממילא לא היה נאסר בהנאה ולכאורה י"ל בזה. וכיוצא בזה מצינו שכתבו התוס' בתמורה (דף ד' ע"ב) ד"ה רבא וי"ל דלא גרע מאילו נפל בו מום מעצמו כו' יעוש"ה וה"נ הוה הפי' בדברי התוס' ביבמות כאן ודוק כי קצרתי בזה. ואביא ראיה לדברי דגם בכה"ג דלא תליא במחשבה כלל ג"כ אמרינן א"א אוסר דשא"ש ממ"ש הרמב"ם (פ"י מהל' טומאת מת ה"ה) החורש קבר בשדה שא"ש אינו עושה בית הפרס שאא"א דא"ש אפילו שותף או אריס או אפוטרופוס אינו עושה בית הפרס עכ"ל ומקורו ממס' אהלות (פי"ז מ"ג) ובפה"מ והרע"ב כתבו משום דרבנן לא גזרו בכה"ג והמלמ"ל ציין הרלב"ח (סי' ס"ח) שהקשה ע"ד הרמב"ם הנ"ל ממ"ש (בפ"ב מהל' שחיטה) שהשותף אוסר בהמת שותפו וכתב לתרץ וז"ל ופי' הר"ב שם טעמו לפי שבים הפרס מדרבנן ולא גזרו על אלו האמנם בחיבורו נתן טעם לשבח כולל אפילו בדאורייתא דלא תימא דוקא בשדה שא"ש הוא דל"ג אבל אם יש לו בה שותפות כו' אימא שיעשה בית הפרס קמ"ל כיון דאפשר לחלקו כו' יעו"ש הרי שגם בכה"ג שלא תליא במחשבה ג"כ הוא סברא גם לענין דבר שהוא מדאורייתא לומר בכה"ג אא"א דשא"ש ודוק. ויש להוסיף עוד ולומר הואיל דלאביי ילפינן מקרא דכי ירחק וכתיב ביה מבקרך ומצאנך בעינן שלו דוקא וזה דוקא לאביי אבל לר' יוחנן דיליף במה מצינו לא תליא כלל בזה ולקמן יבואר עוד אי"ה. והנה הר"ש ז"ל (בפ"ז דמס' כלאים משנה ה') הביא דברי התוס' דמס' יבמות והקשה עליהם דהרי העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דפטור מדיני אדם וחייב בד"ש אלמא אוסר אע"ג שתלוי במחשבה כדאשכחן בב"מ (דף למ"ד) גבי הכניסה לרבקה ודשה כשרה משום דלא ניחא ליה אלא כל הני טעמי גבי עכו"ם לאו שמיה תקרובת עכו"ם כיון שא"ש וגבי פרה תלה הכתוב בניחותא דעושה מלאכה דכתיב גבי עגלה עבד וקרינן עובד מה עבד דניחא ליה ופרה יליף מעגלה כו' וגבי כלאים היינו טעמא דכתיב לא תזרע מה זורע דניחא ליה והא אין אדם נהנה ולא ניחא ליה של אחרים שאני הכא דכתיב כרמך וטעמא דת"ק מרבי בירושלמי מקרא דאמרינן אין לי אלא כרמך כרם אחר מניין ת"ל כלאים כו' יעו"ש. והנה לדברי הר"ש דכתב הטעם בכלאים הואיל דכתיב כרמך א"כ ה"נ גבי שחיטת חולין בעזרה כתיב ג"כ כי ירחק כו' וזבחת מבקרך ומצאנך ומינה דרש אביי בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח חולין בקירוב מקום א"כ נימא דהואיל דכתיב בקרך וצאנך דוקא אם שוחט בהמה שלו חולין בעזרה הוא דיכול לאסור אבל אם שוחט בהמת חבירו חולין בעזרה לא נאסר כלל ונימא דאפילו למ"ד א"א דשא"ש מ"מ חולין בעזרה אא"א דשא"ש הואיל דגלי קרא כמו גבי כלאים ולכאורה י"ל טובא בזה. ולא ראיתי עוד שום הערה בזה

אולם כל זה הוא דוקא לאביי דיליף דחשנב"ע אסור מקרא דכי ירחק אבל לר' יוחנן דיליף במה מצינו מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור א"כ לא ילפינן כלל מקרא דכי ירחק א"כ ליכא גילוי קרא דמבקרך ומצאנך דבעינן דוקא שלו וי"ל בזה. והנה לר' יוחנן דיליף במה מצינו אמרינן דגוף המעשה הוא האיסור ואפילו כי נשחט ממילא ג"כ אסור וא"כ לדידיה שפיר אמרינן דאם שחט בהמת חבירו חולין בעזרה ג"כ אסור הואיל דהמעשה בעצמו הוא האיסור ודומה לאילו זרק חלב לתבשיל של חבירו דאסור הואיל דאילו נפל מעצמו ג"כ היה אוסר וה"ה הכא בשחט בהמת חבירו חולין בעזרה ג"כ אסור הואיל דאילו נשחט מעצמו חולין בעזרה ג"כ הי' נאסר וכסברת התוס' ביבמות (פ"ג) וכן הי' סברת הבני ישיבה במנחות (מ"ח) וכמו שביארתי לעיל. ויש להוסיף עוד ולומר דר"י דסובר בחולין (דף מ"ם) דאדם אוסר דשא"ש וא"כ פשיטא דיכול לאסור דאפילו בדבר כי נעשה מעצמו לא הים נאסר רק ע"י מעשה האדם כגון שוחט לע"ז אפ"ה אמרינן דאדם אוסר דשא"ש וה"ה הכא בחולין ששחטו בעזרה ודוק

(ז) ומעתה אחר כל ההצעה הנ"ל נוכל ליישב דברי הכ"מ הנ"ל דשפיר אמרינן דהרמב"ם סובר דחשנב"ע אסור מה"ת ורק דהוא לאו הבא מכלל עשה דסובר כאביי דילפינן מקרא דכי ירחק וכ"כ הרמב"ם שם (בפ"ב מהל' שחיטה) וכ"כ ג"כ בפה"מ