אמרי הצבי ב קכה

מ"ש ליישב. וראיתי אח"כ במלמ"ל (בפ"ה מהל' יסוה"ת) בסוף הדיבור העיר המלמ"ל והמגיה שם העיר ג"כ ליישב הקושיא כדרך שכתבתי וכתב דשיטת התוס' דאין עונשין על דבר הנלמד במה מצינו יעויין היטב שם וכוונתי בעזה"י לשרשן של הדברים. ובמה שתירצו התוס' בתי' הב' ועוד דאיכא מ"ד לאו דאורייתא לכאורה י"ל בזה דהא ר' יוחנן בעצמו סובר דהוי דאורייתא וכדאיתא שם (בקידושין נ"ז ע"ב) וגם הסוגיא דב"ק בכאן מורה כן וכמ"ש התוס' בעצמו כאן. ואולי הכוונה דלשון הכל מודים לא שייך תו דהא איכא פלוגתא בזה

(ג) ובעיקר הקושיא ע"ד הכ"מ (בפ"ב מהל' שחיטה) הי' נלע"ד ליישב ע"ד פלפול קצת ויבואר ג"כ איזה הערות שיש לי בענין זה והוא דהנה כבר נודע פלוגתת הראשונים ז"ל אם מותר להכניס דבר חולין שא"ר להקרבה לעזרה ודעת הרמב"ם (בפ"ב מהל' שחיטה) שאפילו פירות ופת אסור להכניס לעזרה ומיהו אם עבר והכניסן מותרין ויש חילוק בין דברים הראויין להקרבה לדברים שאינן ראויין להקרבה וכנראה מדברי הרמב"ם שם וגם דעת רש"י דאסור מה"ת. ושיטת הרשב"א ועוד ראשונים דבדברים שאינן ראויין להקרבה ליכא איסור כלל והאריכו בזה בראיות. ובדברים הראויין להקרבה ועביד בהו כעין תנופה הוה דאורייתא ועיין ברשב"ם במס' ב"ב (דף פ"א) כתב שתי לשונות אם בכה"ג הוא דאורייתא או דרבנן ועיין במלמ"ל (בפ"ב מהל' שחיטה) האריך שם בביאור השיטות בזה. ועיין במס' מנחות (דף מ"ח) ת"ר שחט שני כבשים על ארבע חלות מושך שתים מהן ומניפן והשאר נאכלת בפדיון אמרוה רבנן קמיה דרב חסדא הא דלא כרבי דאי רבי כיון דאמר שחיטה מקדשא דפריק להו היכא דאי פריק להו מאבראי כיון דכתיב לפני ד' איפסיל להו ביוצא אי גוואי הא מעייל חולין לעזרה אמר להו רב חסדא לעולם כרבי ופריק להו גוואי וחולין ממילא קא הויין ופירש"י ממילא הויין דתוך העזרה הן נעשין חולין והוא לא הכניסן משנעשו חולין עכ"ל ומבואר דעיקר האיסור של חולין בעזרה הוא רק ההכנסה לעזרה אבל לא מה שמונח שם בעזרה ולא דמי לטומאה בעזרה דהאיסור הוא על השהיה ג"כ דהא אף אם נטמאו בעזרה ושהה כדי השתחוה עובר וכן מצינו עוד איסורים ג"כ דהאיסור הוא על כל רגע ורגע כמו כלאים ולאו דבל יראה אבל חולין בעזרה עיקר האיסור הוא על ההכנסה לעזרה ועיין במלמ"ל שם (בפ"ב מהל' שחיטה) כתב ודע דאיסור זה דחולין בעזרה אינו אלא על ההכנסה אבל אם הכניס איזה דבר של הקדש לעזרה ופדאו שם ליכא איסורא בפדיון זה אף שנשארו חולין בעזרה והביא שם סוגיא הנ"ל דמנחות (דף מ"ח) יעו"ש

והנה להלכה פסק הרמב"ם ז"ל כסברת רב חסדא שכ"כ (בפ"ח מהל' תמידין ומוספין הי"ב) שחט ב' כבשים על ד' חלות אם אמר יקדשו שתים מתוך ד' מושך שתים מהן ומניפן והשאר פודין אותן בפנים ונאכלין בחוץ כשאר החולין כו' עכ"ל ובכ"מ הביא סוגיא הנ"ל ופסק רבינו כרבי דהלכה כרבי מחבירו ובלח"מ שם כ' ומשמע לפי פירש"י דכל הד' אוכל בפנים כשפודה אותם מפני דשחיטה מקדשן ואין אתה מכיר מי החולין ומי הם המוקדשין אבל רבינו נראה דפליג שכתב מושך שתים ומניפן ולא הזכיר הנפת הד' ועוד כתב שנאכלין מבחוץ וע"ש מה שפלפל בדברי הרמב"ם ז"ל בזה. והנה לכאורה י"ל במה שכתב רבינו הרמב"ם דאוכל השתים מבחוץ אבל מבפנים אסור לאוכלן משום חולין בעזרה והלא לסברת ר"ח עיקר האיסור הוא רק על ההכנסה וכיון שכבר הכניסן בעזרה על השהיה בעזרה ליכא איסורא כלל. וצרכינן לומר דסברת הרמב"ם הוא רק דמותר לאוכלן בחוץ אבל לעולם דגם בפנים מותר לאוכלן ודלא כשיטת רש"י דסובר דאסור לאוכלן בחוץ. והנה לכאורה י"ל דסברת הרמב"ם הוא נהי דעל השהיה של חולין בעזרה ליכא איסורא כלל אבל האכילה אסור בעזרה לאכול דבר של חולין ואולי איסורו מדרבנן. מיהו למה נשויי' פלוגתא רחוקה בין רש"י להרמב"ם והנכון יותר דכוונת הרמב"ם דמותר לאכלן בחוץ אבל גם בפנים מותר לאכלן הואיל דעיקר האיסור הוא להכניס החולין לעזרה

(ד) והנה לפי האמור דעיקר האיסור הוא ההבאה לעזרה אבל מה שמונח בתוך העזרה ליכא איסור כלל אף דהוי דבר הקרב בפנים כגון החלות שהם כמו הקרבה ממש ואסור מה"ת לכ"ע אפ"ה עיקר האיסור הוא ההבאה אבל מה שמונחים כבר בתוך העזרה ליכא איסור בשהיה כלל וכן בשחיטה ששוחט החולין בעזרה עיקר האיסור הוא השחיטה אבל מה שמונח אח"כ בעזרה ליכא איסורא כלל. ולכאורה י"ל דמה פליגי בני הישיבה עם רב חסדא דהם סברוהו לומר דהאי ברייתא אתיא דלא כרבי ורב חסדא השיבן דאתיא כרבי ופריק להו גוואי וחולין ממילא הויין והיינו דבחולין בעזרה האיסור הוא רק הבאה לעזרה ובני הישיבה לא הוה סבירא להו האי סברא

והנראה בזה דהנה עיקר הפלוגתא בין בני הישובה ובין ר"ח הוא דבני הישיבה היו סוברים דהאיסור של חולין בעזרה הוא על עצם המעשה מה שמונח החולין בעזרה ומה שנשחט החולין בהעזרה ור"ח סובר דהאיסור הוא רק על האדם העושה שמכניס החולין לעזרה וששוחט החולין בעזרה וממילא נאסר החפץ ג"כ אבל אם היה נעשה הדבר בלא עשיית האדם לא היה איסור כלל. ומש"ה מובן שפיר החילוק שבין בני הישיבה ובין ר"ח דבני הישיבה סוברים דהאיסור על עצם המעשה הנעשה שמונח החולין בעזרה ומש"ה אמרו דהאי ברייתא דלא כרבי דפריק להו אימת דבגוואי לא מצי פריק להו דיהיה חולין בעזרה דאע"ג דבשעת ההכנסה לא הי' חולין בעזרה שהרי היה קודש אז מ"מ כשפריק להו אז נעשה חולין בעזרה ונהי דהוא לא הכניסן עכשיו מ"מ הרי עתה בשעת הפדיון נעשה חולין בעזרה והמעשה בעצמותה הוא האיסור אפילו כי נעשית ממילא. ור"ח השיב להו וגילה הסברא דבחולין בעזרה המעשה בעצמותה אין איסור עליו כלל ואילו היה הדבר נעשה ממילא לא הי' איסור כלל וכן בשחיטת חולין בעזרה אילו היה נשחט ממילא בלא עשיית אדם היה ג"כ מותר אם היה נשחט בעזרה ממילא וכן אם נשחט ממילא לענין היתר הנאה בודאי מותר ועיקר האיסור הוא על האדם העושה מעשה הכניסה של חולין בעזרה או השוחט בעזרה החולין דהאיסור הוא על האדם העושה המעשה וז"ב לע"ד בסברא ובטעמא של פלוגתא של שתי הסברות של בני הישיבה ורב חסדא

וכד נעיין היטב בזה נוכל לומר דאיפלגו בהאי סברא רבי יוחנן משום ר"מ ואביי (בקידושין נ"ז ע"ב) דר' יוחנן דאמר חשנב"ע אסור מן המה מצינו דקדשים בחוץ א"כ אמרינן דהמעשה בעצם הוא האיסור דהא בקדשים בחוץ אפילו כי נשחט מעילא ג"כ אסור וא"כ היה בחשנב"ע ג"כ המעשה בעצם הוא האיסור והוא כסברת הבני הישיבה הנ"ל ואביי דסובר דילפינן מקרא דכי ירחק וזבחת כו' אמרינן דעצם המעשה אינו איסור בעצם ורק איסור הוא על האדם העושה המעשה ולשון הכתוב וזבחת מורה דהאיסור הוא על האדם העושה המעשה ואין האיסור בעצם המעשה הנעשית דאילו נעשית ממילא ליכא איסור כלל ורק כשאדם עושה האיסור חל האיסור על החפץ שהדבר נאסר באכילה והוא כסברת ר"ח דחולין ממילא הויין

(ח) והנה לכאורה י"ל באם הכניס חולין בעזרה בשוגג או ששחט חולין בעזרה בשוגג אם נאסר או לא נאסר. ולכאורה י"ל דתליא בהני שתי סברות דאם נימא דגוף המעשה הוה איסור אף אם נעשה ממילא ג"כ אסור ה"ה אם נעשה בשוגג ג"כ אסור אבל אם נימא דגוף המעשה אינו אסור מחמת עצמה רק מה שהאדם עושה אותה וא"כ יש סברא לומר דוקא באם עשה במזיד אבל כי עשה בשוגג הוה כאילו נעשה מעצמו ואינו נאסר וחפשתי הרבה דין זה אם עשה בשוגג ולא מצאתי שום גילוי לדין זה

ולכאורה י"ל עוד בזה לפום סברות בני הישיבה וגם כפי שביארתי הוא סברת ר' יוחנן ג"כ כן א"כ חולין שנשחטו בעזרה דנאסר תיפוק ליה דנאסר מן ההבאה לעזרה בשלמא לפום סברת ר"ח דהואיל דחולין ממילא הוה לא נאסר א"כ משכחת לה בכה"ג שהכניסו לעזרה כשהיה הקדש ואח"כ פקע הקדשו ע"י שאלה וכדומה או שהבהמה נכנסה מעצמה לעזרה ולא הוה חולין בעזרה אבל כששחטה בעזרה איכא איסור חולין שנשחטו בעזרה אבל אם נימא דזה הוא איסור מחמת עצמו אם הוא בעזרה אפילו כשנכנסה מעצמה א"כ תיפוק ליה דנאסרה בהבאה אפילו כי לא נשחטה ולכאורה י"ל בזה טובא

אולם באמת א"ש דאפילו הסוברים דכ"ד אסור להכניסו לעזרה ואפילו אם נימא דהוא מה"ת מ"מ עיקר איסור לא ידעינן