אמרי הצבי ב קכג

מיפטר אם הודה לפני היורש דהא הוה כהודה שלא בפני הבע"ד דלא מיקרי הודאה וא"כ מהני שפיר תפיסת היורשים וי"ל בזה עוד וקצרתי וז"נ לע"ד. ולפי האמור נוכל ליישב קושית התוס' דכאן שהוקשו דבסוגיא דידן מוכח דאדם מוריש קנס לבניו ובכתובות אמרינן דא"א מוריש קנס לבניו דנוכל לומר דהכא הוה חיוב כפל אם יתפוס אבל לענין דו"ה לא מהני תפיסה ג"כ משום דבעינן וטבחו כולו באיסורא. וראיתי ביה"ת כתב ג"כ כעין זה לתרץ קושית התוס' הנ"ל ועל דבריו יש לפלפל קצת ולע"ד מה שכתבתי נכון יותר

[צ] שם ע"א בתוס' ד"ה כי קמחייב וז"ל תימא כיון דסוף השחיטה פוסלת אין לו להתחייב אפורתא קמא אפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתוע"ס כדמשמע בחולין (דף כ"ט) דפריך מההיא דאירע בה פסול בשחיטה כו' אין מטמאה בגדים כו' עכ"ל. ולע"ד לא זכיתי להבין כלל הקושיא שהוקשו התוס' דבשלמא התם גבי שחיטת פרה אדומה דבעינן שחיטה הראויה ואז דנעשה בהכשר מטמאה בגדים להעוסקים בה אבל כי לא נעשית השחיטה לאו שם פרה אדומה עלה דתהי' מטמאה בגדים ושפיר קאמר הש"ס דאי נתקלקלה בשחיטתה דהיינו שעשה מלאכה בשעה ששחט א"כ הי' השחיטה בפסול ואע"ג דתחילת השחיטה הי' בהכשר מ"מ בשחיטת פרה אדומה בעינן דכולה שחיטה תהי' בהכשר והמקשן שהקשה לא ידע מסברא זו והיה סובר דלמ"ד ישנה לשחיטה מתוע"ס סגי מקצת השחיטה בפרה אדומה שתהי' מטמאה בגדים והקשה הקושיא ותירץ לו התרצן דגבי פרה אדומה בעינן שכל השחיטה תהיה בהכשר וכל שלא נגמרה השחיטה בהכשר לא נעשה השחיטה כדין כלל ולא מטמאה בגדים אבל הכא לענין חיוב דו"ה דהכי קיימינן לרבנן דסברי שחיטה שא"ר שמה שחיטה ורק דקושית הש"ס הי' דבתחילת השחיטה נאסרה ואידך לאו דמריה קטבח ותירץ לו ר"ה ברד"ר כי קא מחייב דו"ה אההיא פורתא דסובר דלא בעינן דוקא כל השחיטה לחיוב דו"ה ומיד בהתחלת השחיטה מתחייב דו"ה ומאי אמרת דהואיל דסוף השחיטה נגמר בפסול אין תחילת השחיטה שחיטה הלא מה הוי שחיטה שא"ר הלא רבנן סברי דשחיטה שא"ר שמה שחיטה ומחייב עלה דו"ה וכל שלא היתה אסורה בהנאה אז מחייב שפיר דו"ה והואיל דסובר ר"ה ברד"ר דחייב דו"ה על תחילת השחיטה מה איכפת לן שסוף השחיטה הוא נגמרת בפסול הלא שחיטה שא"ר שמה שחיטה וחייב עליו דו"ה ולכאורה צ"ע בזה

[צא] (א) שם איכא דמתני לה אהא אר"ש משום דר"ל סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתוע"ס א"ל ר"ח מחוזנאה לר"א לימא קסבר ר"י חשנב"ע לאו דאורייתא דאס"ד דאורייתא מכי שחיט לה פורתא אסרה אידך לאו דמרה קא טבח כו' כל הסוגיא דמסיק הש"ס כגון ששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים וכתבו התוס' בד"ה לימא ותיקשי דידיה אדידיה דאיהו גופיה אמר בקידושין (דף נ"ז) חשנב"ע דאורייתא עכ"ל והנה הרמב"ם ז"ל לא הביא כלל האוקימתא הלז דמסיק הש"ס הא דרב גמדא משמיה דרבא כגון ששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן מבפנים שפסק כסתמא דמתני' וז"ל (בפ"ב מהל' גניבה ה"ח) השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר משלם תשלומי כפל בלבד אבל אם שחט לרפואה או לכלבים או שנמצאת טריפה או ששחטו בעזרה משלם תשלומי דו"ה אעפ"י שחולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה הואיל דאיסורן מדבריהם ה"ז חייב לשלם תשלומי דו"ה עכ"ל וכתב ה"ה דפסק כסתם משנה עכ"ל ולא הביא הרמב"ם ז"ל דמיירי בששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים אע"ג דסובר (בפ"ד מהל' שחיטה הי"ג) דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ע"ש מ"מ הואיל דכתב הרמב"ם ז"ל כאן דחולין שנשחטו בעזרה איסורן מדבריהם א"כ ל"ק קושית הש"ס דמכי שחט לה פורתא אסרה דהא חשנ"ב הוא רק מדרבנן ולא נאסרה בהנאה מה"ת והש"ס דפריך הוא רק לר' יוחנן דסובר דחשנ"ב דאורייתא והוכרח הש"ס לתרץ כן אבל להרמב"ם שכתב בהדיא דחשנ"ב איסורן מדבריהם לא צרכינן תו לאוקמי' כגון ששחט מקצת סמנין בחוץ וגמרן בפנים. אלא דקשה לשיטת הכ"מ (בפ"ב מהל' שחיטה) שכתב הרמב"ם שם (בהל' ב') אבל השוחט חולין בעזרה אותו הבשר טהור ואסור בהניי' כבב"ח וכיוצא בו וקוברים אותו ואפרו אסור כו' ולא בהמה וחיה בלבד אלא כל החולין אסור להכניסן לעזרה אפילו בשר שחיטה או פירות ופת אם עבר והכניסן מותרין באכילה כשהיו ודברים אלו כולן דברי קבלה הם וכל השוחט חולין בעזרה או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה מכין אותו מכת מרדות עכ"ל והכ"מ שם (בה"ג) הקשה על הרמב"ם שכתב דמכין אותו מכת מרדות דהא בכמ"ד בש"ס מבואר דחשנב"ע אסור מה"ת וכתב וז"ל וי"ל דלעולם אימא לך דחשנב"ע מיתסרי מדאורייתא וז"ש ודברים אלו כולם דברי קבלה הם דהיינו שנאמרו מסיני ומ"ש שאינו ענוש אלא מכת מרדות היינו מפני שלא נאמר בהם לאו עכ"ל. ולדברי הכ"מ קשה תרתי חדא דהא כאן (בפ"ב מהל' גניבה) כתב בפירוש הואיל ואיסורן מדבריהם. ועוד דאם נימא דהרמב"ם סובר דחשנ"ב דאורייתא א"כ הואיל דסובר דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף א"כ קשה קושית הש"ס כמו שמקשה על ר' יוחנן והוכרח לתרץ ג"כ כתירוצא דרב גמדא משמיה דרבא דמיירי ששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים וא"כ קשה מאוד אמאי השמיט הרמב"ם ז"ל להאי אוקימתא הנ"ל. וכבר הקשה בעל עצמות יוסף על מס' קידושין (שם נ"ז) על הכ"מ הנ"ל וכתב דלפ"ד הכ"מ מאי דאמרינן בפרק מרובה נימא קסבר ר"י כו' פירושו הוי דלא הוי הלמ"מ אלא מדרבנן ולכך כתב בהל' גניבה דחייב לשלם דו"ה וזה דלא כהכ"מ ע"ש והקשה רק הקושיא הראשונה הנ"ל. וראיתי בספר ים התלמוד כאן שהקשה ב' הקושיות הנ"ל והניח ג"כ בצ"ע. ועיין בשעה"מ (בפ"ב מהל' שחיטה ובפ"א מהל' חו"מ) הביא קושית עצמות יוסף הנ"ל וכתב לתרץ דברי הכ"מ הנ"ל דהרמב"ם סובר כפירש"י בפסחים (כ"ב) דהא דקאמר הש"ס ור' יהודא סובר חשנב"ע לאו דאורייתא היינו איסור הנאה לאו דאורייתא אבל איסור אכילה ושחיטה אסור מדאורייתא מקרא דכי ירחק וז"ש הרמב"ם כאן בהל' גניבה דחולין שנב"ע איסורן מדבריהם היינו איסור הנאה הוה מדבריהם ומשום דפוסק כר' יהודא דדברים ככתבן ומש"ה סובר דאיסור הנאה של חשנב"ע הוא רק מדבריהם אבל איסור שחיטה ואכילה שפיר הם דאורייתא וכמ"ש הכ"מ ע"ש שהאריך בזה. ולכאורה דבריו אינם מובנים דא"כ מאי פריך הש"ס כאן דאס"ד דאורייתא מכי שחט בה פורתא אסרה כו' הלא נוכל לומר דשחיטה ואכילה שפיר אסורין מדאורייתא ורק בהנאה אינן אסורין רק מדרבנן וכשיטת הרמב"ם ז"ל הנ"ל. ונלע"ד להוסיף בה נופך בדברי השעה"מ והוא דשם (במס' קידושין נ"ז) קאמר ר' יוחנן משמיה דר"מ דהא דחשנב"ע אסור הוא משום דאמרה תורה שחוט לי בשלי ושלך בשלך מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור כו' ואביי יליף מקרא כי ירחק ממך המקום וזבחת ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום פרט לחולין שנשחטו בעזרה ולאיסור הנאה יליף לה מקרא דלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך חולין שנשחטו בעזרה ע"ש. והנה לר' יהודה דסובר דברים ככתבן א"כ סובר דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא והיינו דמדאורייתא אינן אסורין בהנאה אבל איסור שחיטה ואיסור אכילה שפיר הוא דאורייתא מקרא דכי ירחק וכמ"ש השעה"מ והרמב"ם (בפ"ב מהל' שחיטה) הביא דחולין שנשחטו בעזרה אסור מקרא דכי ירחק ועיין בפה"מ להרמב"ם (בפ"ב דמס' קידושין) על האי מתני' דכתב ג"כ להאי דרשא דכי ירחק. והנה לר' יוחנן דסובר דאסור חשנב"ע מהקישא דמה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור א"כ ילפינן ג"כ מהקישא דאסור בהנאה ג"כ וכפירש"י שם (בקידושין נ"ז ע"ב) בד"ה מה שלי בשלך אסור בהנאה כו' וא"כ לר' יוחנן לשיטתו דילפינן מהיקשא דמה שלי בשלך כו' אמרינן דחשנב"ע אסור בהנאה ג"כ דהא הואיל דילפינן מהיקשא אמרינן אין היקש למחצה וא"כ שפיר פריך הש"ס כאן לימא קסבר ר' יוחנן חשנב"ע לאו דאורייתא דאי ס"ד דאורייתא מכי שחט לה פורתא אסרה אידך לאו דמריה קא טבח והיינו דהא דר' יוחנן סובר דחשנב"ע אי אסור מה"ת אסור גם בהנאה וא"כ תיקשי דר"י אדר"י אבל הרמב"ם דסובר כאביי א"כ שפיר אמרינן דהואיל דפסקינן כר' יהודה דדברים ככתבן א"כ לא דריש לקרא דאותו אתה משליך כו' ואי אתה משליך חשנב"ע וא"כ אמרינן דחשנב"ע אסור באכילה מה"ת ובהנאה אינו אסור מה"ת וא"כ עולה שפיר דברי הרמב"ם כפי תירוצו של השעה"מ הנ"ל והוא נכון לע"ד להסביר כן: