אמרי הצבי ב קיח

יהיה לעכו"ם ודוק היטב בזה. ולפי האמור גם רש"י ז"ל אינו מחולק כלל על האי דינא דיכול לאסור דשא"ש במעשה כל דהו וכמ"ש התוס' כאן בד"ה כיון דשחיט וכמבואר במס' חולין (דף מ') רק התם הוא שוחט תיכף לעכו"ם ועושה תיכף המעשה לעכו"ם שפיר נאסר במעשה כ"ד אפילו למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ורק רש"י ז"ל כתב הואיל דאם נפרש דלא כוון בתחלת השחיטה לעכו"ם ורק שאמר שבסוף השחיטה יהיה לעכו"ם בכה"ג תליא דוקא אי אמרינן ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וכמו שפירשתי ומש"ה לא חלקו התוס' כלל על רש"י ז"ל ולא הביאו כאן לדברי רש"י ז"ל כמו שמביאין תמיד פירש"י והקשו עליו כי הפי' בדברי רש"י נוכל לומר כמו שפירשתי הכונה והתוס' כתבו בסתם דהדין הוא דאפילו למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף נאסרת בפורתא קמא שהאיסור תלוי במעשה: (ב) ובגוף הקושיא השניה של הקדם לעין הנ"ל (באות ו') ע"ד רש"י ז"ל הנ"ל מהא דמחשבין מעבודה לעבודה נלע"ד לתרץ דהנה לכאורה י"ל דהא עיקר הטעם דר' יוחנן התם (בחולין ל"ט) דסובר מחשבין מעבודה לעבודה הוא משום דילפינן חוץ מבפנים ובפנים אם שחט סימן אחד ע"מ לשחוט הסימן השני שלא לזמנו אם הוי פיגול תליא זה בפלוגתא דתנאי אי מפגלין בחצי מתיר עיין מס' פסחים (דף ס"ג ע"א) ולמ"ד אין מפגלין בחצי מתיר א"כ היכא דישחוט סימן אחד ע"מ לשחוט סימן השני לע"א גם לר' יוחנן לא נאסר כלל דומיא דבפנים דאין מפגלין בחצי מתיר אולם לר"מ דסובר מפגלין בחצי מתיר א"כ בכה"ג לר"י אליבא דר"מ נאסר בהנאה ורבא בב"ק כאן אזיל אליבא דר"מ כמבואר בסוגיין. אולם כבר כתבו התוס' במס' פסחים דף (ס"ב ע"ב) בד"ה ערלים דאפילו לר"מ דסובר מפגלין בחצי מתיר דוקא בסימן שלם מפגלין בחצי מתיר אבל לא בחצי סימן ע"ש וא"כ שפיר נוכל לומר דהכא מיירי בשחט שני סימנין כאחד ששחט הקנה והוושט שניהם כאחד וא"כ בכה"ג לכ"ע אין מפגלין בחצי מתיר ובכה"ג בפנים לאו שם פיגול עלה כלל אפילו לר"מ וחוץ ילפינן מבפנים ובכה"ג לכ"ע אין מחשבין מעבודה לעבודה גם לר' יוחנן. ואף לשיטת התוס' במס' זבחים (דף מ"א ע"ב) ד"ה ממאי דאף למ"ד אין מפגלין בחצי מתיר מ"מ פסול מיהו הוי ע"ש מ"מ י"ל דאף דנימא דפסול מה"ת היינו משום דלא שריא לה השחיטה אבל לאו שם פיגול עלה וא"כ תו לא שייך לומר ביה דילפינן חוץ מבפנים בזה וא"כ בשוחט לע"ז בכה"ג שחישב בתחלת השחיטה לגמור השחיטה לע"ז ובסוף השחיטה נחם ממחשבתו הרעה נהי דיהיה אסור באכילה משום דלא שריא לה שחיטה זו אבל בודאי דלא נאסרה בהנאה מחמת שחיטה לע"ז וי"ל בזה. ושפיר משני רבא בגמר זביחה הוא עובדה והיינו אפילו שאמר קודם הזביחה ובשעת הזביחה שעובד בגמר הזביחה נ"כ אינו נאסר בהנאה אלא בגמר זביחה ורש"י דייק לה מלשון הש"ס דאומר בגמר זביחה הוא עובדה דלשון באומר בגמר זביחה הוא מיותר דהול"ל הב"ע בעובדה בגמר זביחה והיה הפי' שבגמר הזביחה ברגע האחרון אמר ששוחט לע"ז אלא דלשון באומר בגמר כו' היינו דאמר מקודם או בשעת תחילת הזביחה שעובדה בגמר זביחה ודוק היטב

[פג] שם ע"ב ור"מ אמאי מחייב שוחט לעכו"ם כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך איסורי הנאה כו'. לכאורה י"ל דבמס' ע"ז (דף נ"א ע"א) אר"א א"ר יוחנן מנין לזובח בהמה בע"מ לעכו"ם שהוא פטור כו' עוד שם אר"י א"ר עכו"ם שעובדין אותה במקל שבר מקל בפניה פטור כו' לימא כתנאי שחט לה חגב ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים כו' כל הסוגיא ובתוד"ה חייב מ"ש בזה ועיין בר"ן (רפ"ד) בד"ה וגרסינן תו בגמ' באה"ד וז"ל אבל לאותו פי' האחרון שכתבתי למעלה דהא דנקיט שעובדין אותה במקל לאו דוקא דר' יוחנן פליג עליה דרב דאיהו סגי ליה בכעין זביחה ולדידיה ודאי זובח בהמה בע"מ לע"ז חייב ור' יוחנן בעי כעין פנים ממש ומשמע דר' יוחנן ס"ל כרבנן דפטרי בשחט לה חגב כדתניא שחט לה חגב ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין דאלו לר' יהודה דמחייב בחגב משום דצוארו ארוך כבהמה כ"ש דמחייב בבהמה בע"מ וההיא ברייתא דספת לה צואה ר"י הוא דאלו לרבנן דפטרי בחגב משום דבעי כעין פנים כו' ואפילו בבהמה מחוסרת אבר פטרי רבנן כו' יעו"ש וא"כ נימא דהכא דברייתא דקתני שוחט לעכו"ם דר"מ מחייב בדו"ה וחכמים פוטרים מיירי בשחט בהמה בע"מ לעכו"ם ור"מ דהכא היינו רבנן דהתם וחכמים דהכא היינו ר' יהודה דהתם וא"כ לר"מ חייב בדו"ה הואיל דלא מחייב עלה בכה"ג ורבנן דהכא דפטרי משום דסברי דשוחט בע"מ לעכו"ם ג"כ חייב עלה משום עובד עכו"ם. ואמאי הוצרך הש"ס לדחוק ולשנויי דמיירי באומר בגמר זביחה עובדה לישני בכה"ג בשחט בהמה בע"מ מחוסר אבר לעכו"ם דפטור לר' יוחנן דפוסק כחכמים דפליגי על ר' יהודה דהא סוגיא דכאן אזלא אליבא דר' יוחנן דמשני להברייתא בטובח ע"י אחר. והנה לר' יוחנן דסובר דשוחט מחוסר אבר לעכו"ם דפטור לכאורה נראה דגם בהנאה לא נאסרה וא"כ קשה קושיא הנ"ל ואם נימא דעכ"פ בהנאה אסור שפיר פריך הש"ס דהא איתסר עכ"פ בהנאה וא"כ לאו דמריה קא טבח ועיין בב"ח יו"ד (סי' קל"ט ס"ג) בד"ה ומ"ש ותקרובות מ"ש שם בזה ונראה לכאורה דגם בשוחט מחוסר אבר לעכו"ם נהי דאינו חייב עליה אבל עכ"פ נאסר בהנאה יעוש"ה וצ"ע כעת

[פד] שם בתוד"ה איסורי הנאה באה"ד וז"ל וא"ת ומה בכך דלאו דמריה קטבח הא כל טובח נמי לאו דמריה קא טבח דמכי שחט ביה פורתא קני' בשינוי מעשה וי"ל דלא חשיב שינוי מעשה לקנות בכך עכ"ל. וכ"כ התוס' במס' כתובות (דף ל"ד ע"א) בד"ה כיון ולכאורה אינו מובן הפי' בתירוצו של התוס' ונלע"ד הפי' הפשוט בזה דהואיל דבכך חייבה התורה לשלם דו"ה ולא אמרינן דקניא ליה בשינוי מעשה ואף דבכל דוכתי קניא בשינוי מעשה מ"מ בכך חייבה רחמנא דו"ה דאל"כ לא משכחת לה חיובא לשלם דו"ה אבל כי נאסר בהנאה ע"י טביחה במקצת בכה"ג לא חייבה רחמנא דהואיל דלאו דידיה קא טבח. ועיין לעיל על (דף ס"ה ע"א) [אוט"ז] בד"ה ה"ד אי לימא כתבתי ג"כ סברא כזאת דחייבה רחמנא דו"ה אעפ"י שמשעת גנבה יצא הדבר מרשות הבעלים משום דבכך חייבה התורה וגזה"כ הוא יעוין לעיל שם

ולולא דמסתפינא הייתי אומר הפי' בדברי התוס' הוא הואיל דבתחלת השחיטה הוה מקלקל והוי שינוי השבור ולא קניא לה בזה ועיין לעיל בפ"ק ביש"ש (סי' כ"ט) שכ' ליישב קושית ה"ה (בפ"ב מהלכות גזילה הט"ו) והעלה שי"ל בדברי הרמב"ם דסובר דשינוי השבור לא נקרא שינוי ממש מדאורייתא אלא מכח תקנות הבעלים והיש"ש דחה זה ולעיל על (דף י"א ע"א) ד"ה אמר שמואל [אומ"א] הארכתי שם בביאור הענין לבאר דבר זה ועייש"ה ומדברי התוס' ראיה לכאורה כן דנוכל לומר דכוונת דברי התוס' הוא הואיל דכל זמן שלא נגמר השחיטה הוא מקלקל ולא קניא בשינוי המקלקל וזה הוא כוונת התוס' דלא חשיב שינוי מעשה לקנות בכך והיינו הואיל דהוה שינוי המקלקל ולא קני בשינוי כזה מה"ת ודוק

אולם לפמ"ש שם דשחיטה כשירה ל"ה שינוי המקלקל הואיל דהוי תיקון קצת דמכשירה באכילה ומקרי שפיר שינוי לקנות על ידה ואולם זה דוקא סוף השחיטה דמכשירה יש סברא לומר דיקנה בשינוי זה אבל תחלת השחיטה ל"ח שינוי לקנות בה הואיל דהוה שינוי המקלקל וא"כ חייב שפיר דו"ה ונ"א דקניא לה הגנב בשינוי והוי שלו ומשום דהחיוב דו"ה וקנייתו באין כאחד ובכך חייבה התורה לשלם דו"ה אולם זה דוקא אם השחיטה כשירה אבל אם נאסר בהנאה תו הוה שינוי המקלקל ונוכל לומר דזה הוא כוונת התוס' דלא מיחשב שינוי מעשה לקנות ע"י השחיטה ליפטר מדו"ה משום דתחלת השחיטה הוי מקלקל ובסוף השחיטה באו החיוב והקנין כאחד אבל כי נאסר בהנאה שפיר פריך הש"ס דהא לאו דמריה קא טבח כנלע"ד לפרש כוונת התוס' אבל אין לשון התוס' מכוון כ"כ לזה

[פה] שם בגמ' שור הנסקל איסורי הנאה נינהו לאו דמריה קטבח כו'. ולכאורה י"ל לפ"ד הר"ת ז"ל במס' זבחים (דף ע"א) בתוס' ד"ה אפילו ובב"ק לעיל (מ"ה ע"א) בד"ה מכור שכתבו בשם הר"ת דשור הנסקל לא נאסר מחיים א"כ מאי פריך הש"ס שור הנסקל איסורי הנאה לאו דמריה קא טבח הלא כ"ז שלא נסקל ה"ה של הבעלים ולאו איסורי הנאה הוא ולכאורה י"ל בזה. והתוס' בזבחים שם ובסנהדרין (דף ע"ט ע"ב) בד"ה בשור הביאו ראיה לשיטת הר"ת דשור הנסקל לא נאסר מחיים מהא דפרק מרובה (דף ע"א) דר"מ סובר דגנב