אמרי הצבי ב קטז

אולם י"ל מקום עיון קצת בדברי הישוע"י ראשון בהא שהקשה בשם המפרשים דבמקצת סמנים ובעור לית ביה נטילת נשמה לא ראיתי עוד הקושיא בשום מפרש אחר ולא אבין גוף הקושיא דכל הוצאת דם נקרא נטילת נשמה וכדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול דכל הוצאת דם חייב משום נטילת נשמה והסמ"ג בלאוין (סי' ס"ז) הביאו ג"כ הבאתיו לעיל. ועוד י"ל במ"ש דר"מ ס"ל דשא"מ מותר לכאורה י"ל במס' (בכורות ל"ג) גבי בכור שאחזו דם דנראה לכאורה דר"מ ס"ל דשא"מ אסור מיהו לשיטת התוס' שם י"ל דר"מ מצי למיסבר דשא"מ מותר והרבה י"ל בזה וחידוש על הגאון ז"ל שלא העיר בזה

ועיין במרכבת המשנה (ח"א פי"א מהלכות שבת ה"א) העיר בזה ג"כ בדין צובע שהוא מטעם דשא"מ וכ' דע"כ הא דפליגי רב ושמואל הוא באינו מתכוין ורב פוסק כר"י דדשא"מ אסור ושמואל סובר כר"ש ופ"ר לא הוי דמשכחת לה שחיטה יבישתא וכיון דלא הוי פ"ר לא פסקינן כרב בזה אבל במתכוין גם שמואל מודה דחייב שתים כמו בזומר וצריך לעצים עכ"ל ראיתי ושמחתי כי מבואר דעתו הגדולה דשמואל מודה היכא דמתכוין דחייב משום צובע

עוד ראיתי במרכבת שם שכ' אמנם אפילו במתכוין אני חוכך בזה אם יש בו משום צובע כיון דהוי צבע שאינו מתקיים עיין (פ"ט הי"ג) עכ"ל והן הן הדברים שהבאתי לעיל בשם הפרמ"ג בפתיחה כוללת וכבר הארכתי בזה לעיל. והנה בעת עיוני עוד הפעם לסדר הדברים העירני ב"א המופלג דוד נ"י דיש לפקפק עדיין על הא דכתבתי לחייבו על תחלת השחיטה משום צובע דכמו די"ל דאינו חייב משום נטילת נשמה על תחלת השחיטה משום דהוא מקלקל אף דבסוף השחיטה הוא מתקן וא"כ גם כשנאמר דחייב על תחלת השחיטה משום צובע ג"כ נימא דאי לאו סוף השחיטה שיהיה לו בשר למכור אין לו הנאה כלל בצביעה זו ואמאי נחייבו על תחלת השחיטה משום צובע. ולכאורה יפה העיר בזה גם ע"ד הישועות יעקב הנ"ל ואין לי כעת ספר ישוע"י לעיין בו. ולאחר העיון היטב בזה נ"ל דיש חילוק בזה דבשלמא אם אנו באין לחייבו על תחלת השחיטה משום נטילת נשמה שפיר אמרינן דהואיל דהוא עתה מקלקל לאו שם מלאכה עלה כלל אבל כשאנו באין לחייבו מטעם צובע על תחלת השחיטה דבאמת היא מלאכה גמורה ואינו מקלקל ורק שאם לא יגמור השחיטה לא יהיה לו הנאה מצביעה זו אבל כשגמר השחיטה אית ליה הנאה ושפיר אמרינן דבתחלת השחיטה עבר על איסור צובע ונעשה מומר לחלל שבתות וסוף השחיטה הוי שחיטת מומר ודוק היטב בזה

[פא] שם בתוד"ה בשלמא וז"ל הך סוגיא אתיא כמ"ד בהשוחט (דף מ') אדם אוסר דשא"ש בעשה בה מעשה דפלוגתא דתנאי היא עכ"ל. ולכאורה מצינן לומר בפשיטות דהא ר' יוחנן סובר שם בהדיא דבעשה בה מעשה אסרה כדאמר שם עולא אר"י אעפ"י שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה וסוגיא דידן כל חבורתא משמיה דר"י מוקי לה לברייתא בטובח ע"י אחר ורק דהתוס' נקטו דפלוגתא דתנאי היא אליבא דאמת נקטו כי לפי המבואר שם בסוגיא אתיא דר"י כתנאי

עוד כתבו התוס' וא"ת והא אמר התם דאפילו למ"ד אדם אוסר הנ"מ עכו"ם אבל ישראל לצעורי קמכוין ואכתי שחיטה ראויה היא עכ"ל ולא זכיתי להבין דהרי הש"ס בחולין שם דמחלק להאי חילוקא בין ישראל לכותי הוא אליבא דרב נחמן ורב עמרם ור"י דאמרי אא"א דשא"ש והיינו אפילו במעשה והביא הש"ס ע"ז כתנאי והיינו דפלוגתא דאמוראי ר"ה ועולא אר"י דסברי דבמעשה אדם אוסר דשא"ש ור"נ ור"ע ור"י דסברי דאפילו במעשה ג"כ אין אדם אוסר דשא"ש תליא בפלוגתא דתנאי דברייתא ת"ק וריב"ב וריב"ב וע"ז קאמר הש"ס דר"נ ור"ע ור"י אמרו אפילו לת"ק דברייתא דקאמר דבמעשה יכול הכותי לאסור דשא"ש הנ"מ כותי דוקא אבל ישראל א"י לאסור דשא"ש אפילו במעשה משום דלצעורי קמכוין ואתיא מימרא דר"נ ור"ע ור"י ככ"ע אבל ר"ה ועולא אר"י אתיא רק כת"ק דברייתא ולא ככ"ע וא"כ לא ס"ל כלל לר"ה ועולא אר"י להאי חילוקא בין כותי לישראל ולא ס"ל כלל האי סברא דבישראל אמרינן לצעורי קא מכוין והמעיין שם בסוגיא יראה לכאורה שכן הוא וא"כ אינני מבין כלל קושית התוס' הנ"ל דהא ההוא סוגיא אתיא אליבא דר' יוחנן שהרי יוחנן הוא דמוקי לה בטובח ע"י אחר ולפי"ז סובב והולך כל הסוגיא דכאן וא"כ צ"ע מאי הוקשו התוס' בזה

ועיין ברמב"ם (פ"ח מהל' עכו"ם ה"א) במד"א בבהמת עצמו אבל אם שחט בהמת חבירו לעכו"ם או החליפה לא נאסרה שאא"א דשא"ש כו' וכ' הראב"ד בהשגות א"א אינו כן אלא אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה כדר"ה ובהכי קיי"ל שמעתא בעכו"ם אליבא דהילכתא מיהו דוקא בעכו"ם או בישראל מומר אבל בישראל אחר אמרינן לצעורי קמכוין עכ"ל. והכ"מ והלח"מ שם מיישבים דברי הרמב"ם דהאי חילוקא כתבם הרמב"ם (בפ"ב מהלכות שחיטה) אלא שתמהו על הראב"ד הואיל דאיהו פסק כר"ה א"כ איך כתב להאי חילוקא בין ישראל לעכו"ם הלא זו היא סברת ר"נ ור"ע ור"י אבל ר"ה ועולא אר"י לא ס"ל כלל להאי חילוקא והניח בצ"ע עיי"ש והנה חזינן סברת הראב"ד הוא כסברת התוס' כאן דגם ר"ה ועולא אר"י ס"ל ג"כ להאי חילוקא דבישראל שייך לצעורי קא מכוין. וראיתי בגליון הש"ס להגאון ר"ז וואלף באסקוויץ ז"ל שהעיר ג"כ בזה

והנה לכאורה י"ל לפמ"ש הרא"ה ז"ל בספר בדה"ב (שער א') והר"ן ז"ל במס' ע"ז (בפ"ד על דף נ"ב) דאע"ג דאין אדם אוסר דשא"ש ואם שחט בהמת חבירו לעכו"ם לא נאסרה בהנאה אבל באכילה אסורה דהוא משום דנהי דלא אסר לה מ"מ לא שרי לה א"כ ה"נ אע"ג דאא"א דשא"ש מ"מ באכילה אסורה וא"כ הוי שחיטה שא"ר ומוכח מדברי התוס' דכאן דלא ס"ל כסברת הרא"ה והר"ן הנ"ל וי"ל בזה. ועיין לקמן בדף (ע"ב ע"ב) [אוצ"ג] על תוד"ה דאס"ד הוכחתי ג"כ דהתוס' חולקים על שיטת הרא"ה והר"ן עיי"ש. שוב ראיתי בספר פני אריה על מס' ב"ק בסוגיא דידן העיר ג"כ בדברי התוס' הנ"ל כן והאריך שם בכל הסוגיא הנ"ל ובכמה ענינים אשר העירותי לעיל יש לפלפל הרבה בדבריו

והנה הרשב"א ז"ל בחידושיו הובא בשמ"ק כאן בד"ה בשלמא ע"ז ושוה"נ הך סוגיא אתיא כמ"ד בהשוחט אדם אוסר דשא"ש וכו' כמ"ש וכי אוקמא באומר בגמר זביחה הוא עובדה מ"ל דמתני' אתי כמ"ד אא"א דשא"ש אלא לפי סברת המקשה מתרץ ועוד דקיי"ל כמ"ד אדם אוסר וא"ת והא אמרינן התם דאפילו למ"ד אדם אוסר הנ"מ אינו ישראל אבל בישראל לצעורי קמכוין ונ"ל דהיכא דגנבו לא שייך למימר הכי דהא סבר שלא ידעו הבעלים ולא שייך לצעורי במאי דסבור שלא ידעו הבעלים ומחביא ושוחט עכ"ל ועיין ג"כ ברשב"א בחידושים כאן. ולא זכיתי להבין דברי קדשו שהרי מיירי בטובח ע"י אחר וא"כ השליח יכול לכוין לצעורי להגנב המשלחו שלא יוכל ליהנות ממנו כיון ששחט לעכו"ם וצ"ע אצלי להבין דברי קדשו בזה

[פב] (א) שם ע"ב ור"מ אמאי מחייב שוחט לעכו"ם כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך איסורי הנאה הוא ולא דמריה קא טבח א"ר באומר בגמר זביחה הוא עובדה ופירש"י בד"ה כיון דשחט בה פורתא אסרה משום זבחי מתים דקס"ד ישנה לשחיטה מתוע"ס ומתחלתה נאסרה משום זבחי מתים ולענין תשלומי דו"ה וטבחו כולו בעינן כו' מבואר מדברי רש"י ז"ל דאי אמרינן אינה לשחיטה אלא לבסוף לא נאסרה משום זבחי מתים אלא בגמר שחיטה מדפי' דקס"ד ישנה לשחיטה מתוע"ס והתוס' בד"ה כיון כתבו להיפוך וז"ל ואפילו למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף נאסרת בפורתא קמא שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה כדקאמרינן בהשוחט אע"ג שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בו מעשה אסרה כו' עכ"ל. וראיתי בספר מי נפתוח להרב בעל אפיקי יהודה בריש הספר בקונטרס קדם לעין (אות ה') שהקשה ע"ד רש"י ז"ל שהרי במס' חולין (דף מ') פריך הש"ס ג"כ מהא דתניא השוחט חטאת בשבת בחוץ לעכו"ם חייב שלש חטאות וא"א כיון דשחט בה סימן אחד אסרה אשחוטי חוץ לא ליחייב מחתך בעפר הוא וכתב שם רש"י ז"ל ואע"ג דאמרינן לעיל (דף כ"ט) שחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים חייב שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ ליכא למימר דבגמר הסימן חיילי בהדי הדדי איסור עכו"ם ושחיטת חוץ הנ"מ היכא דגמר לשחיטה בעודה קדשים כדקתני וסימן אחד בפנים כו' יעו"ש והמעיין היטב בהסוגיא שם