אמרי הצבי ב קטו

דקאמר שם זה הכלל לאתויי מאי לאתויי דחק קפיזא בקבא ופירש רש"י דחק קפיזא בקבא בגולם גדול הראוי לחוק בו קב חקק שלשה לוגין ואעפ"י שעתיד להוסיף יש שמקיימין כן והוא כמו שהוסיף המוהרש"ל לעיל בגליון. וא"כ יש לומר לשיטת הרמב"ם כפי שכ' ה"ה וכסברת הפרמ"ג הנ"ל דרב יפרש למתני' דתנא זה הכלל הוא כפי' הרע"ב והר"ן דמלאכתו מתקיימת היינו שלא יוסיף אלא דצ"ע לפרש דברי הש"ס דקאמר דזה הכלל אתא לרבויי דחק קפיזא בקבא וא"כ גם דברי ה"ה ז"ל לא זכיתי להבין. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דמקורו של הרמב"ם ז"ל במ"ש (בפ"ט מהלכות שבת הי"ג) אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר כו' הוא מדקתני במתני' בפרק הבונה (דף ק"ד ע"ב) כתב במשקין במי פירות באבק דרכים כו' ובכל דבר שאינו מתקיים פטור וסובר הרמב"ם דה"ה על דבר שאינו מתקיים פטור וז"נ לע"ד לולא שה"ה לא כתב כן הארכתי קצת מענין לענין. אבל לפי האמור שפיר נוכל לומר דגם הרמב"ם מודה בשוחט שחייב מדין צובע ומהא (דפ"ט הי"ג) אין ראיה דשם אינו מתקיים בשעתו כלל אבל בשוחט דחייב משום צובע מתקיים בשעתו ואפילו למ"ש ה"ה ג"כ י"ל כן דשם אינו מתקיים כלל אבל בשוחט הרי מתקיים כל זמן מכירת הבשר ואין ראיה משם כלל. וגם לפ"ד הפרמ"ג ג"כ י"ל דהא לחשוב הרמב"ם דשוחט חייב משום מפרק ואף לפמ"ש הפ"י (במס' ביצה י"ב) דבשוחט חולין לא שייך מפרק הואיל דא"צ לדם והוה מלאכה שא"צ לגופה הא הרמב"ם פוסק דמלאכה שא"צ לגופה חייב ועיין בפרמ"ג (בפתיחה שם) וי"ל בזה וע"כ צ"ל דלשיטת הרמב"ם חייב באמת משום מפרק ג"כ ולפרש בדברי הרמב"ם וה"ה (דפי"א מהלכות שבת הי"א) כמו שפירשתי א"כ נוכל לומר דחייב ג"כ משום צובע. קצרתי מאד

וראיתי בסמ"ג (לאוין ס"ז) כ' הצובע מסקינן בפ' כלל גדול לרב דשוחט חייב משום נטילת נשמה ומשום צובע כדאמרינן התם שרצונו שיהי' נצבע בית השחיטה בדם כדי שיראו בני אדם שנשחטה מחדש ויקחו ממנו וגרסינן בתוספתא מניין למאדים שהוא חייב שנאמר עורות אילים מאדמים וגרסינן בירושלמי מה צביעה היתה במשכן כו' ע"ש וכ' עוד שם השוחט פי' שמואל שוחט משום מאי מחייב משום נטילת נשמה שהיתה באילים ותחשים במשכן ואמרינן בירושלמי (פ' כלל גדול) שעל כל הוצאת דם חייב משום נטילת נשמה עכ"ל הסמ"ג. והנה מדברי הסמ"ג אין הכרע אי פוסק כרב או כשמואל שהרי בדין צובע הביא הא דרב ובדין שוחט הביא רק הא דשמואל ונוכל לומר דפוסק שפיר כרב והא דבדין שוחט הביא רק להא דשמואל לחודיה משום דסמך שכבר הביא לעיל להא דרב בדין צובע

והנה אם נימא דאיכא בשוחט משום צובע נוכל ליישב היטב דברי הרמב"ם ז"ל דהא דקאמר הרמב"ם בפה"מ (בפ"ק דחולין) דמתני' דהשוחט בשבת מיירי בשוגג דאי במזיד חילל שבת בתחילת השחיטה ובגמר השחיטה הוה שחיטת מומר הכונה בזה דבתחילת שחיטה חילל שבת דעבר על צובע דאי אתינן עלה מטעם נטילת נשמה א"כ קשה הא מקלקל הוא ומקלקל בחבורה פטור משא"כ מטעם צובע לא חשיב מקלקל שהרי נהנה הוא במה שנעשה אדום

אולם אכתי יש לעיין דהא אם אנו דנין לחייבו מטעם צובע הרי הוה מלאכה שא"צ לגופה ועיין תוס' במס' שבת (דף צ"ד ע"א) ד"ה ר"ש פוטר מ"ש התוס' בשם ר"י ולפי המבואר שם מיחשב בכה"ג אינה צריכה לגופה ובתחילת השחיטה בודאי דמיחשב מלאכת צביעה מלאכה שא"צ לגופה וי"ל בזה. מיהו אנן פסקינן כר"י דמלאכה שא"צ לגופה חייב עליה וא"כ שפיר חילל שבת בתחילת השחיטה ובגמר השחיטה תו הוי מומר. אולם כ"ז לר"י אבל למ"ד מלאכה שא"צ לגופה פטור לא חילל שבת כלל בתחילת השחיטה דבמלאכת הצביעה הוה מלאכה שא"צ לגופה ובנטילת נשמה הוה מקלקל וא"כ נוכל לומר דהא דפריך הש"ס בחולין ונוקמיה במזיד כר"מ והיינו דנימא דר"מ דסובר כר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור וא"כ לא חילל שבת בתחילת השחיטה ולא נעשה מומר ולא הוי שחיטת מומר

ובזה מיושב ג"כ קושית הכו"פ מסוגיא דב"ק כאן הואיל דהש"ס מוקי להברייתא כר"ש ור"ש אית ליה דמלאכה שא"צ לגופה פטור א"כ לא חילל שבת כתחילת השחיטה במלאכת צובע ומטעם נטילת נשמה לא מחייב בתחילת השחיטה דהא הו"ל מקלקל ואף דר"ש דסובר דמקלקל בחבורה חייב הא בעינן תיקון קצת וכמ"ש התוס' במס' שבת (דף ק"ו ע"א) ד"ה חוץ מחובל הבאתיו לעיל והוכרח הש"ס לומר דר"ש סובר כר"י הסנדלר דמעשה שבת אסור מה"ת דמטעם שחיטת מומר לא נוכל לומר דהא לא חילל שבת אלא בגמר שחיטה דבתחלת השחיטה לא עבר על צובע דהוה מלאכה שא"צ לגופה ועל נטילת נשמה ג"כ לא עבר משום דבתחלת השחיטה הוה מקלקל

ויש לומר עוד יותר דבסוגיא דידן בב"ק מיירי בטובח ע"י אחר וא"כ זה ששחט בהמה שא"ש לא שייך גביה לומר דיחייב משום צובע דהא לא יהיה לו למכור הבשר וכמ"ש לעיל בשם התוי"ט (במס' שבת בפרק כלל גדול) ומחמת נטילת נשמה ג"כ לא עבר הואיל דבתחלת השחיטה היה מקלקל וכמ"ש ודוק

ויש לומר עוד יותר דאפילו אם נימא דלא פסקינן להא דרב דשוחט עובר משום צובע מ"מ מובן שפיר דברי הרמב"ם ז"ל בפה"מ כי שם קאי הסוגיא אליבא דחייא בר רב דדריש דאסורה באכילה ליומי' ומכח זה נסבין חבריא בני הישיבה לומר דמתני' אתיא כר"י וחייא בר רב בודאי לא פליג על אביו רב וסובר ג"כ דשוחט חייב משום צובע וע"ז סובב והולך כל הסוגיא. ומיושב הא דפריך הש"ס ונוקמי' במזיד וכר"מ והיינו דר"מ סובר דמלאכה שא"צ לגופה פטור וכמו שכתבתי לעיל. ומיושב ג"כ קושית הכו"פ מסוגיא דידן כאן דלא קאי אליבא דרב ורק דליכא כלל מלאכת צובע ורק נטילת נשמה והוא מקלקל בתחילת השחיטה ולא חילל שבת בתחילת השחיטה ולא הוה תו שחיטת מומר או על הדרך שכתבתי לעיל. והרמב"ם בפי' המשנה דכתב דבתחלת השחיטה חילל שבת ובגמר השחיטה הוה תו שחיטת מומר קאי רק לפרש המשנה אליבא דחייא בר רב שם ויש להאריך עוד בזה אולם קצרתי. מיהו בש"ע יו"ד (סי' י"א) דכתב השוחט בשבת אעפ"י שאילו היה מזיד כו' מבואר דס"ל דדוקא בשוגג הוא דכשר וכסברת הרמב"ם בפה"מ הנ"ל וא"כ סובר דהרמב"ם נקיט להלכה כן וא"כ יותר נכון לפי"ז כמ"ש בראשונה דפסקינן דשוחט חייב משום צובע והבן

(ה) והנה תורף דברים הללו אמרתי מכבר וכאשר עיינתי עתה עוד בזה היה קשה לי קצת לתרץ באופן הזה דנימא דפסק הרמב"ם כרב דשוחט חייב משום צובע וחפשתי ובינותי בספרים ומצאתי לי חבר בזה רב גאון מפורסם בעהמ"ח ישועות יעקב באו"ח (סי' ש"כ סק"ט) כ' ג"כ ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בפה"מ שלא יקשה מהא דחולין דפריך הש"ס ונוקמי' במזיד וכר"מ וכ' ג"כ בשיטתו דהרמב"ם פוסק כרב דשוחט חייב משום צובע וכתב בקצרה כן ראיתי ושמחתי. והנה למען חיבת דברי קדשו של הגאון זצ"ל אביא דבריו ולהוסיף בהם נופך תורף הדברים הם דהש"ס (בשבת ע"ה) קאמר צובע במאי ניחא ליה כי היכי דניתו אינשי ולזבני מיני' וקאמר דעיקר הכונה הוא דבאמת אינו מכוון לצבוע הבשר אלא דהוי פסיק רישא ופ"ר דלא ניחא ליה מותר לשיטת הערוך ואף לדעת שאר הפוסקים מ"מ חיוב אין כאן ועל זה קאמר דניחא ליה דניתו אינשי ולזבני מיניה ולפי"ז לר"י דסובר דשא"מ אסור אף בשוחט שא"צ למכור לאחרים חייב משום צובע. והקשה עוד שם בשם המפרשים על הרמב"ם בפה"מ שכ' דבתחלת השחיטה נעשה מומר דהא במקצת הסמנים ובעור ליכא נטילת נשמה והביא הקושיא ג"כ מהא דפריך הש"ס בחולין ונוקמי' במזיד וכר"מ. ולפי האמור א"ש דבתחלת השחיטה חייב משום צובע ובגמר שחיטה חייב משום נטילת נשמה וא"כ נעשה מומר ואף דלא שייך צובע בשוחט לעצמו מ"מ כיון דאתיא כר' יהודה והוא ס"ל דשא"מ אסור וא"כ אף דלא ניחא ליה נעשה מומר דקעביד איסורא במלאכת צביעה אבל המקשה דבעי לאוקמי במזיד וכר"מ ור"מ ס"ל לפסק הלכה דדשא"מ מותר וא"כ בתחלת השחיטה דחותך בעור אין כאן מלאכת צביעה זה תוד"ק ודפח"ח. והנה לפי האמור נוכל ליישב ג"כ בפשיטות קושית הכו"פ מהא דסוגיא דידן בב"ק דהש"ס קאמר דחכמים דברייתא דפוטרין בגנב וטבח בשבת הם ר"ש דאמר שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה ור"ש הא אית ליה דשא"מ מותר ולא נעשה מומר כלל ע"י תחלת השחיטה דהא לא חילל שבת כלל מטעם צובע דהא מיירי בטובח ע"י אחר וא"כ אינו של השליח ואין נ"מ לו כלל בין אם ימכור הגנב הבשר או לא ודשא"מ מותר: