אמרי הצבי ב קיד

דאיכא עכ"פ תיקון קצת אבל אי לא"ה ליכא חיובא מה"ת וא"כ הכא דליכא תיקון קצת דהא א"צ לדמו כלל וליכא איסורא מה"ת גם לר"ש ורק מדרבנן נעשה מומר לחלל שבת וע"י פסול דשחיטת מומר מדרבנן לא מיפטר עי"ז מתשלומי דו"ה הואיל דמה"ת הוא שחיטה ראויה והוצרך הש"ס לומר דסובר כר"י הסנדלר דמעשה שבת אסור מה"ת וא"כ הוה מה"ת שחיטה שא"ר ומש"ה פטרו רבנן ודוק

וראיתי בכו"פ שם שהעיר בדברי הרמב"ם דהא בתחלת השחיטה מקלקל בחבורה דלא תיקון להוציא מידי אבמה"ח כמ"ש כבר די"ל דהואיל דדעתו לגמור השחיטה הו"ל מקלקל ע"מ לתקן כמו קורע ע"מ לתפור וחייב וע"ש מ"ש עוד בזה והרי כבר הבאתי דברי הר"ן ז"ל דכתב בהדיא כן דתחלת השחיטה הוה מקלקל. ובר מן דין י"ל דלא דמי לקורע ע"מ לתפור דהתם הקריעה בעצמה הוה תיקון שהרי א"י לתפור אם לא שיקרע תחלה וכל אימת שיתפור יהיה הקריעה דלמפרע תיקון משא"כ בתחלת השחיטה נוכל לומר דהוי מקלקל גמור שהרי אם לא יגמור עכשיו השחיטה הרי היה זה קלקול גמור שכשהבהמה בריאה עומדת לג' דברים והוי קלקול יתר על התקון אם לא שגומר השחיטה תיכף אז הוי השחיטה תיקון להוציא מידי אבמה"ח. מיהו י"ל דגם בקורע הוה כן וי"ל בזה קצרתי במובן

והנה בימי עלומי אמרתי בענין זה דרך פלפול שותא דינוקא וחביב עלי מה שאמרתי אז ואעתיק כאן בתוס' ביאור קצת

(ג) דהנה הכו"פ הקשה על הרמב"ם בפה"מ עוד בזה מהא דפריך הש"ס בחולין (ט"ו) ונוקמה במזיד וכר"מ ולשיטת הרמב"ם הנ"ל קשה דהא במזיד הו"ל שחיטת מומר ואסור באכילה וע"ש מ"ש ליישב בזה. ולעד"נ דהנה כבר הוקשו על הרמב"ם דהא בתחלת השחיטה הו"ל מקלקל ופטור והבאתיו לעיל. אולם י"ל בזה דהא במסכת שבת (דף ע"ה ע"א) קאמר הש"ס שוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע ושמואל אמר משום נטילת נשמה משום צובע אין משום נטילת נשמה לא אימא אף משום צובע אמר רב כו' צובע במאי ניחא ליה ניחא דליתווס בית השחיטה דמא כי היכי דליחזוה אינשי וליתו לזבני מיניה והרמב"ם ז"ל (בפי"א מהלכות שבת ה"א) השוחט חייב ולא שוחט בלבד אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ובהמה ועוף ודג ושרץ בין בשחיטה או בנחירה או בהכאה חייב כו' עכ"ל וכ' ה"ה ובגמרא שוחט משום מאי מחייב ואמר שמואל משום נטילת נשמה עכ"ל ובלח"מ וז"ל ורבינו נראה שפסק כשמואל וכמו שמשמע מדברי ה"ה ודבר תימא הוא דהיה לו לפסוק כרב באיסורי וכמ"ש ה"ה לעיל (בפ"י) גבי לול של תרנגולים אלא דאפשר שהוא ז"ל סובר דטעמיה דרב קלושה דהוא בעצמו אמר בגמרא מלתא דאמרי אימא בה מלתא וכו' ואע"פ שנתן טעם מ"מ לכאורה נראה קצת דחוק ומפני כן לא פסק כמותו עכ"ל הלח"מ. וראיתי בשו"ת ח"צ (סי' צ"ב) באמצע התשובה ולא מיבעיא לדעת הראב"ד הביאו הה"מ (פ"ט מהל' שבת הי"ד) דאפילו בצובע ממש לא מתחייב על צביעת המים עד שיצבע דבר שנגמרה בו מלאכת הצביעה דש"מ דההכנה קלה היא מן הגמר דפשיטא דבנ"ד שרי כיון דעיקר הגמר מותר כ"ש ההכנה אלא דאפילו לדעת הרמב"ם דמחייב אפילו על צביעת המים היינו דוקא בצובע דבר שא"ר למאכל ומשקה אדם ולהכי נקיט הרמב"ם שנתן איסטיס לתוך מי כרכום ולא קאמר שאפילו בנתינת הכרכום לתוך המים לבד חייב אלא ודאי כיון דכרכום במים חזי למאכל אדם אינו חייב עליה משום צובע ואפשר דהיינו טעמא דהרמב"ם לא פסק כרב בשוחט שחייב משום צובע ואפילו לרב י"ל משום שאסור באכילה שייך ביה צביעה אבל דבר הראוי למאכל אדם לא שייך ביה צביעה כלל אפילו לרב עכ"ל הנה כתב טעמא רבא מה שלא פסק הרמב"ם כרב הואיל דאין צביעה באוכלין אלא שלא זכיתי להבין במ"ש דאפילו לרב י"ל משום שאסר באכילה שייך ביה צביעה איזה איסור אכילה יש כאן בהבשר ואפילו כי שחט בשבת ליכא איסור אכילה רק ליומא כדקתני במתני' השוחט בשבת שחיטתו כשרה ואפילו במזיד הוא דוקא לדידיה אסור אבל לאחריני שרי למו"ש אם לא שנימא כסברת הרמב"ם בפה"מ הואיל דהוי שחיטת מומר וגם דעיקר פלוגתיי' דרב ושמואל הוא בשוגג אם חייב שני חטאות על צובע ועל נטילת נשמה ודוחק לומר דפלוגתיי' דרב ושמואל הוא דוקא במזיד ולענין חיוב אם הותרו ביה משום צובע בלחוד כי סתם איפלגו ומשמע יותר על שוגג ג"כ וצ"ע אצלי דברי קדשו

והנה בעיקר הדבר מ"ש הפוסקים דהרמב"ם פסק כשמואל לכאורה אינו מוכרח מהרמב"ם ז"ל דלא פסק כרב שהרי כ' סתם השוחט חייב ולא כתב משום מאי מחייב והדר כתב ולא שוחט בלבד חייב אלא כל הנוטל נשמה כו' בין בשחיטה או בנחירה או בהכאה חייב והנה בהכאה משמע שלא הוציא דם כלל רק שהכה עד שמת ובכה"ג בודאי דליכא חיוב רק משום נטילת נשמה וגם כי הרמב"ם חשב אפילו דברים שאין הבשר נאכל וא"כ בודאי דליכא רק משום נטילת נשמה דלא שייך תו חיוב דצובע ונוכל לומר דשפיר פוסק כרב דשוחט בהמה חייב משום צובע ג"כ וה"ה שכתב ואמר שמואל משום נטילת נשמה נוכל לומר שה"ה בא לכלול החיוב על כל אינך דברים שחשב הרמב"ם אח"כ דליכא בהם רק משום נטילת נשמה דבדבר שאינו נאכל לא שייך לומר משום צובע

ויש לומר עוד דרב דמחייב משום צובע הוא דוקא בשוחט למכור לאחרים דאיכא טעמא דניחא ליה כי היכא דליחזוה אינשי וליתי ליזבני אבל היכא דאינו רוצה כלל למכור או ששחט דבר שאינו שלו בכה"ג נוכל לומר דמודה רב דליכא חיוב דצובע ומש"ה כ' ה"ה רק הטעם משום נטילת נשמה דהוא כולל בכל גווני אבל לעולם היכא דשוחט בהמה שלו למכור שפיר נוכל לומר דאיכא ג"כ משום צובע וכרב דהלכתא כרב באיסורי. ועיין בתוס' יו"ט (פ"ז דשבת מ"ב) בד"ה אבות באה"ד וז"ל וא"ת דבשבת (דף ע"ה) פליגי רב ושמואל על מה חייב השוחט דרב מחייב משום נטילת נשמה ומשום צובע ושמואל מחייב משום נטילת נשמה לבד והשתא אליבא דרב הא הוי כשעשה כולן בהעלם אחת ארבעים ואחת דתרי קשירות ותרי צביעות הרי שתים יתר על ל"ט ל"ק דמידי הוא טעמא דרב דחייב ג"כ משום צובע אלא משום דניחא ליה לתווס בדמא כי היכי דליזבני מיניה א"כ דוקא בשוחט ע"מ למכור אבל בשוחט לביתו לא מחייב דהא מלאכת מחשבת אסרה תורה ומתניתין דבעי לאורויי אגב אורחיה הא דאמרן בעושה המלאכות לביתו כו' עכ"ל הרי כתב מפורש כן וא"כ נוכל לומר ג"כ בדברי ה"ה שנקיט משום נטילת נשמה הוא דמשום נטילת נשמה חייב בכל גווני בין בשוחט לעצמו ובין בשוחט למכור לאחרים אבל משום צובע אינו חייב רק בשוחט למכור לאחרים ועיין (בפ"ט מהלכות שבת הי"ד) שם שכ' ה"ה ואי משום מבשל סמנין שהקשה הראב"ד ז"ל תיפוק ליה משום צובע אה"נ וחייב שתים כו' הרי מבואר דמצינו לפעמים אף שלא כ' בפירוש כן אפ"ה חייב משום צובע ג"כ וה"נ דכוותיה

(ד) וראיתי בפרמ"ג או"ח בפתיחה כוללת להלכות שבת בד"ה עוד ראוי לדבר והוא כי יזדמן שבמלאכה אחת שיעשה יתקבצו בה מלאכות רבות הדמיון שוחט בשבת ומתכוין לצבוע שמוכר לאחרים דחייב ג' חטאות א' משום נטילת נשמה ב' משום צובע כרב דאמר הכין בשבת (ע"ה ב') והילכתא כרב ג' משום מפרק הדם לשיטת הר"מ ז"ל (בפ"א מה"ש ה"ז) בחובל בבהמה הוי גידולי קרקע וחייב משום מפרק והנה הר"מ ז"ל (בפי"א מהלכות שבת ה"א) כ' השוחט חייב משום נטילת נשמה עיין מ"מ הביא רק דברי שמואל ועיין (סי' ש"ך סי"ט) באו"ח אין צביעה באוכלין אין זה ראיה לשוחט לאחרים דניחא ליה בכך דליזבניה מיניה והוה צובע ממש משא"כ בנותן כרכום לתבשיל ומיהו יראה למ"ש הר"מ ז"ל (פ"ט הי"ג וי"ד) דהצובע דבר שאינו מתקיים ה"ז פטור הרי שהעביר סרק או ששר ע"ג ברזל כו' וה"ה כ' (שבת ק"ב) כל שאינן מלאכתו מתקיימת פטור ואפשר מש"ה פסק כשמואל דשוחט לית ביה משום צובע שאין צביעה באוכלין לפי שאין דבר המתקיים ממש עכ"ל. והנה לכאורה י"ל בזה דא"כ מ"ט דרב וכי יפלוג רב על משנה שלימה בר"פ הבונה דתנא תנא להאי כללא במשנתנו זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב ולפי"ד הפרמ"ג קשה מ"ט דרב. ועיין ברש"י במשנה שם כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת שיש מתקיימת כיוצא בו עכ"ל והוא כפי' ה"ה אשר הרמב"ם ז"ל היה ג"כ מפרש כן ומש"ה הוציא לדינו שכ' (בפ"ט הי"ג). אולם גי' המוהרש"ל מוסיף ברש"י ואין מוסיף עליו וכ"פ הר"ן והרע"ב ובתוי"ט וכפי' הר"ן הנ"ל מוכרח בגמ'