אמרי הצבי ב קיג

הוא פסול עכ"ל. וא"כ קשה בסוגיא דידן דמוקי לה דסובר כר"י הסנדלר דמעשה שבת אסור לעולם וע"כ איירי במזיד דבשוגג אינו אסור לעולם לאחרים ומקרי שחיטה ראויה וכיון דאיירי במזיד הא הוי שחיטת מומר דבתחלת השחיטה או בשחיטת סימן אחד חילול שבת וא"כ גמר השחיטה הוא שחיטת מומר ולמה ליה להש"ס לומר דסבר לה כר"י הסנדלר אפי' אי לא סבר ליה כר"י הסנדלר ג"כ הוי ששא"ר דהוי שחיטה פסולה דמומר הוא לחלל שבתות ולאו בר זביחה הוא כלל והוה כנחירה יעו"ש והכו"פ נדחק לתרץ דנוכל לומר דמיירי ששחט ישראל בשוגג הסימנים ולא שחט רובן ובהגיע לרובן שחט ישראל אחר במזיד וא"כ אימת נעשה מומר בגמר שחיטה והמרתו ושחיטתו באין כאחד וכיון דגמר השחיטה היה במזיד הו"ל שוחט בשבת במזיד ואסור לר"י הסנדלר ופי' בזה דברי הרמב"ם והרשב"א יעו"ש

והנה באופן כזה היה נוכל לומר בפשיטות דשחט מיעוט הסימנים בע"ש וגמרן בשבת וסובר דבה"ש היא כהרף עין או ששחט בסכין רעה ושהה זמן רב בשחיטתו וגמרן בשבת דשחיטתו והמרתו באין כאחד וי"ל בזה

אולם בגוף הקושיא יש לומר בפשיטות דבחילול שבת דוקא בפרהסיא הוא דנעשה מומר בפעם אחת ועיין בש"כ ביו"ד (סי' ב' ס"ק י"ז) שכתב וכן אפי' חילול שבת פעם אחת בפרהסיא מיהו באותה שחיטה לא נעשה מומר כו' ע"ש ונוכל לומר דהרמב"ם דסובר דבתחלת השחיטה חילל שבת וא"כ בגמר השחיטה הו"ל תו שחיטת מומר ואפ"ה לא קשה מסוגיא דידן דנוכל לומר דכאן מיירי בשחט בשבת בצינעה דסתם שחיטת בהמה גנובה הוא בצנעה והא דכתב הרמב"ם בפי' המשנה בפ"ק דחולין דמתני' דהשוחט בשבת מיירי בשוגג דאל"כ הו"ל שחיטת מומר היינו אם נימא דמיירי בפרהסיא ולעולם אי הוה בצינעה אפי' אי היה במזיד ג"כ כשר

שוב ראיתי בתבו"ש (סי' י"א ס"ק י"ב) וז"ל אבל רבים חולקין אסברא זו ובראשם הרמב"ם ז"ל בפה"מ דכ' דכיון שהתחיל בצואר לעשות חבורה וכ"ש כששחט מיעוט סימנים במזיד כבר נעשה מומר וגמר שחיטתו שחיטת מומר והרי הוא כעכו"ם וצ"ל דבפרהסיא איירי וסמך אמ"ש שם להדיא במשנה שאח"ז וכ"מ דעתו בחיבורו ל"מ מה שפירשו בו הב"י וב"ח דהכי ס"ל להדיא בחיבורו אלא אפילו לפמ"ש הט"ז בדעת הטור ואפשר לפרש כן גם בחיבור הרמב"ם מ"מ אין שום סתירה למ"ש בפה"מ כו' יעו"ש וא"כ ל"ק כלל קושית הכרו"פ. שוב ראיתי בכו"פ שם שהעיר בזה אם בעינן בפרהסיא דוקא וכתב דהרמב"ם ס"ל בפרהסיא לא דצריך דוקא בפני עשרה מישראל רק בעשותו בפרהסיא הרי מגלה דעתו להפקיר עצמו ולפרוק עול ולהך דייקי כמומר כו' יעו"ש בדבריו וי"ל בזה. ועיין בראש יוסף חולין (י"ד) מ"ש בזה. ועיין פרמ"ג יו"ד (סי' ב') בשפ"ד (ס"ק י"ז) ולענין דינא נ"ל דאם שחט בשבת שחיטה גמורה לכ"ע פסולה דמכי שחט פורתא חילל שבת וא"כ כי גמר שחיטתו שחיטת מומר היא ובחצי קנה בעוף שהיה פגום ע"י חולי לדידן בזה י"ל וספיקא הוי כו' ע"ש וי"ל הרבה בזה קצרתי מאד. ועיין פרמ"ג או"ח בפתיחה כוללת להל' שבת ד"ה נסתפקתי מ"ש בזה

(ב) וע"ד פלפול קצת נלע"ד ליישב קושית הכו"פ הנ"ל דהנה הר"ן ז"ל בחידושיו למס' חולין (דף י"ד) הביא שיטת התוס' דבפעם אחת לא נעשה מומר וראיה לדבר מדאמרינן בפרק אותו וא"ב (דפ"א) דלרבנן דאמרי שחיטה שא"ר שמה שחיטה שחט ראשון לשלחנו והשני לע"ז חייב משום אותו וא"ב ואם איתא דשחיטה ראשונה שחיטת מומר חשבינן ליה אמאי מחייבי רבנן והלא אינה שחיטה כלל אלא נחירה בעלמא כו' ויש דוחין ולומר דלא דמי שבת לע"ז דשוחט לע"ז כיון שאינה עובד אותה אלא בגמר זביחה בדין הוא שנכשיר שחיטתו הראשונה שהרי נעשית בהכשר אבל שוחט בשבת הרי בתחלת שחיטתו חילל שבת דחובל הוא הלכך אפי' בשחיטה ראשונה הוי מומר ושחיטתו פסולה [והוא כשיטת הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה] ואין זה כלום אצלי דבשבת נמי לא מחייב עד גמר שחיטה דמקמי הכי הו"ל מקלקל בחבורה דקי"ל דפטור כו' עכ"ל. והנה באמת קשה על הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דהא פסקינן דמקלקל בחבורה פטור וגם לפי מה דמסיק הש"ס בחולין שם דמתני' דהשוחט בשבת אתיא כר' יהודה ור' יהודה הא אית ליה מקלקל בחבורה פטור וא"כ דברי הרמב"ם ז"ל בפהמ"ש צריכין ביאור בין לפי האוקימתא בגמ' ובין להלכה. ועיין בפרמ"ג ליו"ד (סי' י"א) במשב"ז (סק"ב) וז"ל הנה האמת שהר"מ ז"ל בפי' המשניות כתב כן ומ"מ יש לדון ולומר דכל שוחט מקלקל הוא אלא דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שמותר באכילה הוי מתקן א"כ כל כמה דלא גמר שחיטה לאו מחלל הוא עכ"ל והיא באמת קושית הר"ן ז"ל שהבאתי וצרכינן לומר דהא אף דרבי יהודה סובר דמקלקל פטור אבל מדרבנן אסור וא"כ מדרבנן הוי מומר ושחיטתו אסורה מדרבנן מטעם שחיטת מומר ושפיר כתב הרמב"ם בפה"מ דמתני' דהשוחט בשבת ע"כ איירי בשוגג דאי במזיד הרי אסור מטעם שחיטת מומר מדרבנן. ועיין מס' שבת (דף ק"ו ע"א) בתוספות ד"ה חוץ מחובל באה"ד וז"ל ע"כ נראה דרבי אבהו ור' יוחנן אליבא דר' שמעון פליגי דר' אבהו סובר דחובל ומבעיר אעפ"י שא"צ לכלבו ולאפרו חייב לר"ש דגמר ממילה והבערת בת כהן ורבי יוחנן סבר דרבי שמעון נמי לא מחייב אא"כ איכא קצת תיקון כגון דצריך לכלבו ולאפרו דמילה והבערה איכא קצת תיקון שהוא צורך מצוה אבל לר' יהודה אפילו צריך לכלבו ולאפרו פטור דאין זה תיקון חשוב דאין דרך לחבול בחבירו כדי ליתן לכלבו או לשרוף גדיש בשביל האפר כו' עכ"ל. והנה שמעינן מדברי התוס' דגם לר' שמעון היכא דליכא שום תיקון כל שהו אז גם ר' שמעון מודה דמקלקל בחבורה פטור כן סובר ר' יוחנן אליבא דר"ש ומ"מ מדרבנן בודאי דנעשה מומר דכמו דלר' יהודה אמרינן כן מכ"ש לר"ש

ומעתה לפי האמור נוכל ליישב קושית הכו"פ הנ"ל בהקדם מ"ש היש"ש בפרקין (סי' ז') והבאתי לעיל על (דף ע' ע"ב) [אוע"ג] דאף דקיי"ל דיאוש לחודיה קונה מדרבנן מ"מ בטבח ומכר אחר יאוש משלם דו"ה משום דקנין דרבנן לא מבטל חיובא דדו"ה דלענין לבטולי תשלומי דו"ה לא תקינו רבנן דיהיה יאוש לחודיה קונה. ובזה היה ניחא לי הא דפריך הש"ס לקמן בסוגין הניחא למ"ד מעשה שבת דאורייתא אלא למ"ד מעשה שבת דרבנן אמאי פטרי רבנן. ולכאורה הקשיתי לפי"ד המלמ"ל (בפ"ז מה' תרומות) בטמא שאכל תרומה שנטמאת מדרבנן אי חייב מיתה הואיל דמה"ת התרומה היא טהורה ואינה ראויה דרבנן לא מקרי אינה ראויה מה"ת או דלמא דאינו ראוי דרבנן מקרי אינו ראוי מה"ת והוי כדין אוכל תרומה טמאה דליכא אלא עשה וכבר האריכו בזה גדולי המחברים וגם אנכי בעניי העירותי הרבה בזה ועיין לקמן בב"ק (דף ע"ז ע"ב) תוד"ה אומר היה ר"ש דמבואר ג"כ דאינו ראוי מדרבנן מקרי ראוי מד"ת עייש"ה. וא"כ אם נימא דאינו ראוי מדרבנן מקרי אינו ראוי מה"ת א"כ מאי פריך הש"ס דלמ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי הא מ"מ אסור מדרבנן וא"כ תו מקרי ששא"ר ומש"ה פטור מדו"ה אבל לפי האמור א"ש דלענין לבטולי תשלומי דו"ה לא אמרו רבנן דיהיה אסור ושיהיה מקרי ששא"ר

שוב ראיתי בשמ"ק כאן בד"ה אלא למ"ד דרבנן וז"ל שמעינן מהא דגנב ומכר וקיבל דמים ולא משך לוקח את מקחו כיון דמדאורייתא מעות קונות אע"ג דתקינו רבנן דלא ליקני מכירה הויא ומשלם תשלומי דו"ה מדאקשי' ולמ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי כיון דמדאורייתא שרי טביחה מעלייתא היא ולחייב עליו ומפרקינן כי פטרו רבנן אשארא ומטביחה נשמע למכירה דכל היכא דמדאורייתא הויא מכירה אע"ג דמדרבנן לא הויא מכירה מיחייב עילויה ואע"ג דהני מילי לר"ש נינהו דאמר שחיטה שא"ר לא שמה שחיטה מדר"ש נשמע לרבנן, פרוטי הרמ"ה ז"ל עכ"ל והרי מפורש בהדיא כמו שכתבתי. וא"כ מיושב שפיר קושית הכו"פ דהא מ"ש הרמב"ם דמתני' דהשוחט בשבת מיירי בשוגג דאל"כ הרי בתחלת השחיטה חילל שבת ונעשה מומר לחלל שבת וגמר השחיטה הוי תו שחיטת מומר ע"כ מדרבנן הוא דקאמר דהא באמת בתחלת השחיטה הוה מקלקל וא"כ מטעם שחיטת מומר מדרבנן לא נוכל לפוטרו מדו"ה דנימא דהוה שחיטה שאינה ראויה הואיל דמה"ת היא שחיטה ראויה ואף דהש"ס קאמר מאן חכמים ר"ש ור"ש אית ליה מקלקל בחבורה חייב מ"מ הא בסוגיין קאי אליבא דר' יוחנן דמשני לברייתא דמיירי בטובח ע"י אחר ור' יוחנן קאמר דר"ש דאית ליה מקלקל בחבורה חייב הוא דוקא היכא