אמרי הצבי ב קי

ג"כ דברי הטור (בסי' שנ"א) כנלע"ד לחזק תירוצו של הפ"י הנ"ל ודוק. שוב ראיתי בשער המשפט (סי' ש"נ) העיר ג"כ בזה ליישב דברי הרא"ש ע"ד הנ"ל הואיל דהוה שינוי בשליחות יעוין בדבריו וראיתי ג"כ בנתה"מ כתב ג"כ כן ונהניתי שכוונתי לדעתם ואולם ביאורו קצת בדרך אחר ולעד"נ נכון כמו שכתבתי

(ג) והנה הפ"י כתב עוד בזה עמ"ש המהרש"ל ז"ל על לשון הרא"ש ז"ל דלמאי דמוקי למתניתין כר"י הסנדלר א"כ בטבח ביוה"כ אמאי מחייב הא הוי שחיטה שא"ר נלע"ד דל"ק מידי דהא מאן דמפרש טעמא דר"י הסנדלר מדאורייתא הוא משום דכתיב קודש היא לכם אדרבא משמע בשבת דוקא יש לאסור אבל לא ביוה"כ דהא כתיב בהדיא בהאי קרא מחלליה מות יומת אלמא דהיכא דלא שייכא מיתה כגון ביוה"כ לא שייך הך דרשא כו' יעו"ש ועיין בפרישה על (סי' ש"נ אות י"ז) כתב ג"כ בפירוש כן. ולכאורה קשה דהא בפ"ק (דמס' מגילה) קתני אין בין יוה"כ לשבת אלא שזה זדונו ביד"א וזה ביד"ש והלא יש חילוק במבשל ביוה"כ מותר לאיוה"כ ומעשה שבת אסור. מיהו י"ל דזה נכלל ג"כ במאי דקאמר התנא שזה זדונו ביד"א כו' וא"כ לא נאסר מעשה יוה"כ. ויש לומר עוד באופן אחר דהא הש"ס שם מוקי למתני' כרנבה"ק דהיה עושה כרת כמיתה וא"כ לדידיה גם מעשה יוה"כ נאסר דסתם מיתה נכלל בה כרת ג"כ וז"ב לע"ד

עוד נוכל לומר ליישב זה עפ"י מ"ש הט"א שם על (מס' מגילה) שהקשה דלרפרם דס"ל ביומא (דף ס"ו) עירוב והוצאה לשבת ואין עו"ה ליוה"כ אמאי לא חשיב במתני' האי מילתא בין שבת ליוה"כ וכתב לתרץ דלב"ש דסוברים דהוצאה אסורה ביו"ט לא דרשי דהאי קרא לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת אתא למעט יו"ט וב"ה דייקא בשבת אין ביו"ט לא ומתני' דאין בין שם נוקי לה דאתיא כב"ש עיי"ש ומעתה לפי"ז הא דמעשה שבת אסור מקרא ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם גם כן לא נמעט דוקא שבת. ויוה"כ ג"כ יהיה אסור מעשה יוה"כ וגם דאיקרי ג"כ שבת שבתון דדוקא לדידן ממעטינן דוקא שבת אבל לא יוה"כ. עוד י"ל בזה עפ"י מ"ש בגליון הט"א הגאון בעל ברוך טעם דלפמ"ש בקונטרס הקדמה בספר כריתות מביא בשם התוס' דאף דתנא אין בין שייך למימר תנא ושייר היכא דשייר תרתי ולפי"ז י"ל דרפרם מוקי מתני' דהכא דלא כרנבה"ק ושייר התנא ב' חילוקים עירוב והוצאה ודין תשלומין דבשניהם אין יוה"כ שוה לשבת ועיין תוס' ר"פ מרובה עכ"ל הגליון ומעתה נוכל לומר דלא צרכינן לדחוק דרפרם לא מוקי מתני' כרנבה"ק אלא דנוכל לומר דרפרם סובר ג"כ כסוגית הגמרא דמתני' אתיא כרנבה"ק רק דשייר תרתי היינו החילוק בין מעשה שבת למעשה יוה"כ ועירוב והוצאה ודוק

עוד ראיתי בספר פ"י שם על קושית המהרש"ל דהא ת"ק דמתני' פליג אדר"ש וס"ל דשחיטה שא"ר שמה שחיטה וכתב לחלק דטריפה מיקרי שחיטה ראויה כיון שאין האיסור מצד השחיטה אלא מצד אחר שנמצאת טריפה וחולין בעזרה אפשר דלאו דאורייתא ושחיטה ראויה מיקרי אבל שחט בשבת אליבא דר"י הסנדלר אדרבא ע"י השחיטה גריע מגרע לה לאוסרה באכילה עולמית מש"ה מודה ת"ק דלא שמה שחיטה עכ"ל והנה לפי מ"ש לעיל להצדיק דברי הפ"י דלעיל כבר מיושב קושיא הנ"ל וכמ"ש לעיל. אולם כעת נלע"ד דנוכל לומר דבשוחט הטריפה אהני שחיטה לטהרה מידי נבילה והוא לא גרם קלקול בהשחיטה הלז אדרבה תיקנה לטהרה מידי נבילה אבל שוחט בשבת גרם רק קלקול שהרי היה יכול לשחוט בחול ולהכשירה ומש"ה לא שמה שחיטה וי"ל בזה. והנה הסמ"ע (בסי' ש"ן סק"א) כתב שם בסוף ס"ק ע"ד הרא"ש הנ"ל וז"ל והטעם כתב בפרישה דיש לחלק בין נמצא טריפה אחר שחיטה דלא ידע מטריפות בשעת שחיטה והוי שחיטה ראויה לבין שוחט בשבת ונוחר ומעקר דידע מיניה בשעת שחיטה עכ"ל ולא יכולתי להבין דהא במשנה קתני חולין בעזרה חייב דו"ה והרי תיכף בשעת שחיטה ידע שהוא שחיטה שא"ר ואפ"ה חייב. אולם לפי"ד הפ"י שכתב ג"כ כהסמ"ע והוסיף דחולין בעזרה לאו דאורייתא צדקו ג"כ דברי הסמ"ע קצרתי. והנה ראיתי בא"ז הגדול בהלכות שחיטה (סי' שס"ט) באה"ד ובירושלמי (פ' כירה ה"א) גמ' רב כד הוה מורה בחבורתא הוה מורה כר"מ בצבור הוה מורה כר"י הסנדלר ופר"ח במרובה דבמזיד אסורה באכילה ומותר בהנאה דהיינו כר"י הסנדלר מיהו איני יודע מאין מיהו דברי הגאונים עיקר כמו שפסקו הג' ומורי אבי העזרי עכ"ל והנה לפי הנראה מהלשון פסק הר"ח ג"כ כמו הרא"ש אלא שאינו מבואר אם מה"ת כן או מדרבנן וי"ל בזה

[עט] (א) דף ע"א ע"א בטובח ע"י אחר וכי זה חוטא וזה מתחייב כו' כל הסוגיא. ועיין בנוב"י מהדו"ק חאהע"ז (סי' פ"ה) בסוף התשובה הקשה לרבינא דס"ל בב"מ דבאין שליח בר חיובא חייב המשלח עיי"ש (דף יו"ד) א"כ קשה ל"ל קרא כלל בטביחה ומכירה דאם אמר לשלוחו צא וטבח דחייב המשלח וישלד"ע הא השליח לא הוי בר חיובא דהא אם שחט בלי צוואת המשלח אין כאן חיוב דו"ה כלל דהא הוא לא גנב וכתב ליישב דזה מיקרי בר חיובא אף דהשתא לא מחייב כיון דשייך גבי' חיובא אם היה הוא הגנב ולא צריך להיות השתא בהאי מלתא דוקא בר חיובא עיי"ש וראיתי בטעה"מ (בפ"ג מהל' גניבה) הביא דברי הנוב"י הנ"ל וכתב עלה אמנם זה נכון לדעת התוס' בב"מ (דף יו"ד ע"ב) דסבירא להו כן וכתבו שם בד"ה דאמר לישראל דוקא אם אמר לישראל דהוא לא הוי בר חיובא כלל אבל אם אמר כהן לכהן חייב השליח דהא אם קדשה לעצמו בר חיובא הוא אבל אינו כן דעת הריטב"א בקידושין (דף מ"ב ע"ב) דכתב אפילו אם אמר כהן לכהן לא הוי בר חיובא דהשתא מיהו אין עושה איסור ועיין במלמ"ל (פ"ה מהל' מלוה ולוה הי"ד) דהעלה לפי"ז דעת הריטב"א אין השליח לריבית מקרי בר חיובא כיון דהשתא אין עושה איסור אף שהוא מוזהר על הריבית וא"כ לדעת הריטב"א קושית מורי נצבת וקיימת והאריך שם בפלפול עצום בזה יעוש"ה

ולעד"נ ליישב עיקר הקושיא דהשליח ששוחט הגניבה דנהי דלאו שם גנב עליו מ"מ הוא עושה איסור שמזיק בהמת חבירו דודאי אסור להזיק לחבירו אפילו שישלם אח"כ וא"כ שפיר אמרינן בכה"ג אשלד"ע והוה כאילו לא עשאו שליח כלל וא"כ לא היה הגנב המשלח מתחייב כלל בדו"ה אי לאו דגלי קרא ושפיר פריך הש"ס וכי זה חוטא וזה מתחייב דהא סוף סוף איכא עבירה במעשה השחיטה שהרי השוחט הוא המזיק לחבירו והוצרך הש"ס לשנויי דגלי קרא. ועיין בנוב"י שם (סי' ע"ח אות י"ג ובסי' פ' אות י"ז) מ"ש שם לענין זה הואיל דאדם מועד לעולם וא"כ אף שהשליח היה שוגג חייב השליח ששחט הגניבה לשלם ההיזק שהזיקו בשחיטתו יעוש"ה מה שפלפלו בזה

ולולא דמסתפינא הייתי אומר ליישב עוד הקושיא הנ"ל דלרבינא דסובר דהיכא דהשליח לאו בר חיובא היא אמרינן ישלד"ע מהא דטביחה ומכירה יליף לה דהואיל דחזינן דגלי קרא דבטביחה אמרינן ישלד"ע ומחייב הגנב לשלם דו"ה והתם לא הוי השליח בר חיובא ומש"ה אמרינן ביה ישלד"ע והש"ס דקאמר בב"מ אמר רבינא היכא אמרינן דאשלד"ע היכא דשליח בר חיובא הוא אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא מחייב שולחו הוה הפי' דהא חזינן דבטביחה אמרינן ישלד"ע דהא דמדחזינן דילפינן מקרא דאם המצא תמצא דאפילו בגגו חצירו ג"כ מחייב כפל לא שמעינן זה דדילמא התם הוה הטעם כדרב סמא משום דבע"כ מותיב בה ורק הואיל דחזינן דבטביחה גלי קרא דישלד"ע והוה הטעם משום דהשליח לאו בר חיובא ה"ה בגניבה דמרבינן חצירו לשלם כפל הוה ג"כ הטעם משום דהשליח לאו בר חיובא הוא ולא אתינן עלה כלל מטעם דבע"כ מותיב בה והא דקאמר במס' קידושין דהוה מעילה וטביחה שני כתובין הבאין כאחד היינו דלמה לי קרא בטביחה נילוף ממעילה דישלד"ע ומדגלי קרא בטביחה ש"מ דאתא לגלויי דלא נילוף ממעילה לכל התורה כולה. ועיין בפסחים (מ"ד) בסוגיא דטכ"ע דגם בכה"ג היכא דלא מצינן למילף אחד מהשני רק השני יכולין למילף מהאחד ג"כ מיחשב שני כתובין הבאין כאחד. וי"ל בזה עוד עפ"י מ"ש המוהרי"ט ז"ל בחידושיו על קידושין (מ"ב) בד"ה ולדבר עבירה באה"ד וז"ל יש לומר דלא אמרינן הכי דמעילה וטביחה הוי שני כתובין הבאין כאחד אלא