אמרי הצבי ב קו

זוממין כשהיא מיתה ותשלומין לאחד נמי פטור התם משום דבההוא גברא מתקיים כאשר זמם כו' עכ"ל וא"כ מכ"ש הכא דבעדותן זאת יתחייב הנידון בשניהם פשיטא דעבדינן שפיר בהו כאשר זמם ואף העדים נתחייבו בשניהם בכדי לקיים בהם כאשר זמם בשניהם הואיל דבעדותן חייבוהו להנידון בשניהם ודוק

(ג) עוד י"ל בזה עפ"י מ"ש התוס' במס' סנהדרין (דף פ"א) בד"ה ונגמר תימא ואמאי נדון בחמורה הא הו"ל עדות שאאי"ל דאי מתזמי סהדי בתראי לא מקטלי כיון דבלאו סהדותייהו גברא בר קטלא הוא כו' וי"ל דהכא מיירי כגון דהך עבירה שניה עבר בפני ב"ד דאפי' בעדות שאאי"ל מחייבינן ליה לעיל בטריפה משום ובערת הרע מקרבך עכ"ל. ולכאורה נראה מדברי התוס' דדוקא משום טעמא דובערת הא לא"ה לא היה מהני וא"כ כשראה הב"ד שגנב לא דנו ליה הב"ד בעצמם לחייבו כפל. מיהו באמת לאו דוקא משום האי טעמא רק דגם בד"מ ג"כ הדין כן דהב"ד דנין בעצמם עפ"י ראייתן דלא תהא שמיעה גדולה מראיה וכדאיתא בב"ב (דף קי"ג ע"ב) דאר"י שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין כו' ואר"ח ל"ש אלא ביום אבל בלילה אפילו שלשה כותבין ואין עושין דין ע"ש וברשב"ם ותוס', והתוס' כתבו האי טעמא דובערת לרווחא דמלתא. וא"כ ה"נ י"ל דמיירי בכה"ג שהב"ד בעצמם ראו כל המעשה ולא בעינן עדות שאי"ל. ואף שראו בשבת ג"כ יכולין לדון עפ"י ראייתם דפסקינן להלכה כן כל שראו ביום ועיין בב"ק (דף צ' ע"ב) כל הסוגיא בפלוגתא דר"ט ור"ע ועיין בשמ"ק שם הביא שיטת הראב"ד דפלוגתא דר"ע ור"ט הוא דוקא בראו בלילה אבל בראו ביום שפיר דנין הב"ד עפ"י ראייתן ועיין ברמב"ם (בפ"ב מהל' רוצח ה"ט) שפסק כרבא דטריפה שהרג בפני ב"ד חייב ועיין בתוס' שם בסנהדרין (דף ע"ח ע"א) בד"ה בפני ב"ד. אולם דעת הבעה"מ במסכת ר"ה (דף כ"ה) דגם בראוהו ביום ס"ל לר"ע דאין הב"ד יכולין לדון עפ"י ראייתם ועיין ברשב"א שם. ועיין בספר על"נ על מסכת סנהדרין (ע"ח ע"א) וא"כ י"ל בהא דקאמר הש"ס כאן כמאן כר"ע דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא כו' ואם נימא דמיירי כאן שהב"ד בעצמם ראו לא יוכלו לדון עפ"י ראייתם אליבא דר"ע ויש לפלפל בזה וקצרתי: מיהו י"ל דגם להבעה"מ והרשב"א ג"כ נוכל לומר כן והא דקאמר הש"ס כמאן כר"ע היינו דתנא דברייתא סובר בזה כר"ע דקלוטה כמי שהונחה דמיא אבל בהא דסנהדרין שראו באחד שהרג הנפש סובר כר"ט דדנין עפ"י ראייתן

[עה] (א) שם רבא אמר אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו כו'. ולכאורה י"ל לפי שיטת הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות אישות ה"ד) הבאתיו לעיל בדף זה [אוס"ו] דכל הבועל אשה לשם זנות לוקה משום לאו דלא יהיה קדש והראב"ד דחולק שם מ"מ במופקרת גם הראב"ד ז"ל מודה דחייב מלקות א"כ ל"ל לרבא לנקוט דוקא אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו תיפוק ליה דהא אינו לוקה ומשלם ואפ"ה אתננה אסור ואע"ג דכי תבע ליה קמן בדינא לא אמרינן ליה זיל שלים וה"נ דכוותיי' ומצאתי הקושיא ג"כ בספר ים התלמוד וסיים והיא קושיא גדולה אלי ומצוה ליישבה

והנלע"ד לתרץ הקושיא עפ"י מ"ש המקנה בק"א (סי' כ"ו סק"א) ליישב קושית הראב"ד על הרמב"ם הנ"ל מהא דהתורה חייבה במפותה קנס וקיי"ל דאין לוקה ומשלם וכ' דהא דמקשה הש"ס בחייבי לאוין דהוי ממון ומלקות משום ששניהם באים כאחד בתחלת ביאה כמ"ש התוס' במס' סנהדרין (דף ע"ג) בשם הירושלמי דקנס מתחייב בהעראה וכן מלקות בחייבי לאוין הוא בהעראה כדיליף בר"פ הבע"י בגז"ש אבל הלאו דלא תהיה קדשה לא מחייבי אלא בגמר ביאה כיון דליכא ילפותא ביה לחייבו בהעראה וכ"ש לפמ"ש הרמב"ם (בפ"ב מהל' נערה הי"ז) בטעם לאו זה דקדשה משום דגורם שתמלא הארץ זמה דאח נושא אחותו וזה לא שייך אלא בגמר ביאה א"כ אין קושיא מקנס דמפותה כיון שאינם באים כאחד דקנס מתחייב בהעראה ועל הלאו לא עבר אלא בגמר ביאה עכ"ד ודפח"ח. ומעתה לפי"ז נוכל ליישב גם קושית היה"ת הנ"ל די"ל דמחויב ליתן האתנן קודם גמר הביאה וחיוב על הלאו דלא תהיה קדשה הוא רק בגמר ביאה וא"כ אינן באין כאחד ומש"ה לא מצי רבא לומר רק מבא על אמו דאז בא החיוב בשעת העראה גם כן ודוק

והנה ראיתי במפ"י שם שהוסיפו להקשות על כל חייבי לאוין דהוה אתנן וכדאמר רבא (בתמורה שם) יעוש"ה האריכו בפלפול ליישב והנה לכאורה חשבתי לומר דבחייבי לאוין ל"ק דנוכל לומר דמיירי בשוגגין או בלא התראה ואז הוא דאיכא איסור אתנן ובזה היה א"ש הא דלאו דלא תהיה קדשה דמיירי ג"כ בכה"ג אבל בבא על אמו הוי חייבי מיתות שוגגין ומש"ה שפיר הוצרך רבא לדייק דוקא מבא על אמו. אולם גברי רברבי אמרו מילתא כו' ונ"ל דנוכל לומר דקושיא הנ"ל יש לה מקום לפי מה שביאר הקצה"ח (בסי' ל"ח סק"א) דרבא סובר ג"כ כר"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין יעו"ש וא"כ שפיר קשה קושיא הנ"ל. אולם י"ל דרבא נקיט בא על אמו מלתא דפסיקא נקיט דבזה לכ"ע הי"ל לומר דחייבי מיתות אפילו שוגגין פטורין מתשלומין אפ"ה חל עלה שם אתנן וה"נ דכוותי'

(ב) עוד היה נלע"ד לומר בזה עפ"י מ"ש הפ"י במס' ב"מ (דף ס"א ע"ב) בהא דקאמר הש"ס מ"ט דר"י דסובר רבית קצוצה א"י בדיינין דאמאי לא קאמר הש"ס דטעמיה דר"י הוא דאזיל לשיטתו דס"ל דכל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקי לקי ממונא לא משלם והכא כיון דאיכא כמה לאוין ברבית ס"ל לר"י דמלקי לקי ולא משלם וכ' לתרץ דהא דאמרינן מילקי לקי ממונא לא משלם הוא דוקא היכא שהלאו אינו מחמת הפקעת ממון חבירו כגון מוש"ר ועדים זוממין ואונס ומפתה משא"כ היכא שהלאו בא מחמת ממון לא שייך מלקות כלל דהו"ל כגזל דגלי קרא בהדיא והשיב וכן הוא מן הסברא דאטו משום מלקות של זה נפקיע ממונו של זה שכנגדו כיון דממון גמור אית ליה גביה כו' יעו"ש. והנה גבי אתנן מגיע לה שכר פעולה ועיין בהרא"ש בפ' השוכר את הפועל על (דף ס"ג) שכ"כ וא"כ איך שייך לומר דנפקיע ממונא משום דהוא חייב מלקות. אולם כ"ז הוא דוקא בחייבי לאוין אבל בחייבי מיתות ב"ד בזה שפיר אמרינן דקלב"מ ובדמים קנינהו וזה שדייק רבא דוקא מבא על אמו ודוק. מיהו לפי מה שפירשתי דברי הפ"י הנ"ל שם בב"מ בכוונה אחרת לא נוכל לתרץ כאן וי"ל בזה

והנה לפי מה שהבאתי כאן דברי הפ"י וכתבתי דהיכא דאיכא חיוב מיתה גם הפ"י מודה נוכל להבין הא דקאמר הש"ס שם בב"מ דטעמיה דר"י דר"ק א"י בדיינין דכתיב בנשך נתן וכו' וחי' לא יחיה למיתה ניתן ולא להשבון והיינו דאף דאיכא הפקעת ממון חבירו מ"מ הואיל דאיכא עון מיתה תו ליתי' בהשבה

והנה בשטמ"ק כאן בב"ק בד"ה כמאן כר"ע באה"ד וז"ל וחכמי הצרפתים מחדשים בזה שיטה אחרת לומר שאף ב"ד מחייבין ליתן אתננן אף בחייבי מיתות ואין גורסין בכאן מי אמרינן ליה זיל שלים אלא ודאי אמרינן ליה זיל שלים וכן בלקוט תאנים שבתאנתי ותקנה לי גניבתך ב"ד מחייבין ליתן וכן החוסם את הפרה משלם כדיני שמים לא אמרו אין אדם מת ומשלם אלא בדבר הבא דרך נזיקין אבל בדבר שקבלו עליו דרך תנאי ומשא ומתן כגון אתנן וכגון חוסם פרה שקבל עליו שלא לחסום ואף אם לא קיבל עליו מ"מ הרי הוא כמו שקיבל הואיל ומן התורה הוא וכן מכר בשבת בלקיטת תאנה מכירה הוא ומשלם בב"ד ומ"מ שיטת הסוגיא אינה מוכחת בדבריהם הרב המאירי ז"ל עכ"ל. ולכאורה דבריהם ז"ל אינם מובנים כלל וחשבתי דסברתם הוא כסברת הפ"י הנ"ל ורק דסוברים דגם בחיוב מיתה ג"כ אמרינן כן דאטו משום חיוב מיתה של זה נפקיע ממונו של זה שהרי בכל הני דחשבו אתנן וחוסם ועקוץ תאנה מתאנתי ותקני ליה גניבותיך שהרי באמת חייב בכל אלו וחברו זכה בהם לא פטרינן ליה משום קלב"מ דאמרינן אטו משום חיובו של זה נפקיע ממונו של זה. אלא דא"כ צרכינן לפרש דהא דקאמר הש"ס (בב"מ ס"ב) דטעמיה דר"י דר"ק א"י בדיינין משום דלמיתה ניתן ולא להשבון היינו דגלי קרא דרק למיתה ניתן ולא להשבון. אלא שי"ל דמנ"ל דרק למיתה ניתן ולא להשבון. וגם דהא לא הוי רק מיתה בידי שמים ומיתה ביד"ש לא פטר מתשלומין דהא לא פסקינן כרנהב"ק

אלא שי"ל בזה דהנה כבר כתבתי על דף (ע' ע"א) [אוס"ב] דהא דאסרה תורם רבית לאו משום גזל דבאמת שוה לו להלוה ליתן רבית במה שזה משתמש במעותיו וכאשר הוכחתי מריש