אמרי הצבי ב קא

חליפין ליהני במכירת חמץ ומשמע לכאורה אפילו חליפין הנוהגין לא שוה בשוה וי"ל בזה. מיהו לפי האמור דברי הפרמ"ג עולין שפיר להיכא דימכור בחליפין שוה בשוה

[סה] שם והלכתא שליח שווי'. כתב במרדכי בפירקין (סי' ע"א) וז"ל ובתשובת הגאון ראיתי דאם הרשה עבדו הרשאה הוה כדתניא אין עושין אפוטרופסין נשים ועבדים וקטנים ואם מינן אבי היתומים הרשות בידן עכ"ל ובטוח"מ (סי' קכ"ג אות י"ד) וז"ל יכול אדם להרשות נשים ועבדים אבל לא את עבדו שאין קנין לעבד ע"י רבו שהרי גופו קנוי לו וידו כידו נמצא שאינו אלא שלוחו ויכול הנתבע לומר לאו בע"ד דידי את כו' והב"י הביא דברי המרדכי הנ"ל דיכול הוא להרשות את עבדו וכ"פ בש"ע (סי"ג) והביא השתי דעות בזה עיי"ש והנה לכאורה אינו מובן טעמו של המרדכי דהא באמת אמרינן כל מה שקנה עבד קנה רבו וא"כ מאי מועיל הרשאה כלל דהא אין האדון יכול להקנות כלום להעבד שלו משום דידו כידו של בעה"ב

והנראה בזה דהמרדכי לשיטתו שכתב לעיל מיניה וז"ל ופרק הגוזל קמא דאמרינן דאין תקנה אלא דליקניה ליה אג"ק ושוב אתו נהרדעי ותקנו דא"צ אג"ק אלא זיל דון ואפיק לנפשיך ומועיל כאילו הקנו אג"ק עכ"ל ומבואר במרדכי דנהי דמדינא ל"מ כלל מ"מ מכח תקנה מהני כאילו היה הקנין אג"ק וא"כ אמרינן ג"כ דמכח תקנה יכול להרשות לעבדו ג"כ דנהי דלא משכחת ביה קנין כלל מ"מ מהני מכח תקנה וע"ז כתב המרדכי תשו' הגאון דמהני הרשאה לעבדו

ועיין בקצה"ח (סי' קכ"ג סק"א) שהביא דברי המרדכי הנ"ל דדינא דנהרדעי הוא רק מתקנה ופי' בדברי המרדכי כסברת הרמב"ן במלחמות דאח"כ כשיבא לידו יזכה בו וכסברת התה"ד יעוש"ה וכבר הארכתי לעיל אולם פשטות לשון המרדכי נראה דהוא רק מכח תקנה בעלמא וכמו שפירשתי וי"ל בזה. ועיין בתוי"ט (בפ"ד דשבועות מי"ב) שהביא ראיה להטור ותיובתא להמרדכי ועיין בתוספות חדשים שכתב לדחות הראיה ודלא תקשי להמרדכי ואדרבא כתב ראיה משם להמרדכי יעוש"ה

והנה לכאורה י"ל דמשמע דוקא עבדו הוא דא"י להרשות אבל לעבד של אחרים שפיר מהני הרשאה והלא אין קנין לעבד בלא רבו וא"כ כשהקנה להעבד הרי זכה בו הרב וא"כ תו הוה של הרב של העבד וא"כ אכתי תו יכול הנתבע לומר להעבד לאו בע"ד דידי את ודנימא דמיירי בא"ל להעבד ע"מ שאין לרבו רשות בהם הא פסקינן להלכה דאפילו א"ל ע"מ שאין לרבך רשות בהן ג"כ קנה רבו עד שיאמר לו ע"מ שתצא בו לחירות ועיין בטוש"ע יו"ד (סי' רס"ז סכ"ב) וא"כ לא משכחת לה כלל דין הרשאה לעבד כנעני אפילו לא הוי עבד שלו רק של אחרים

אולם נלע"ד דשפיר מהני הרשאה לעבד של אחרים והטעם בזה עפ"י מ"ש בנתה"מ (סי' שס"ג סק"ב) דהטעם דחובל בעבדו של חבירו משלם שבת לרב לאו משום ביטול מלאכה של רב הוא דמטעם זה ודאי פטור כמו מלאכת שורו וחמורו רק עיקר החיוב הוא לעבד דהעבד שייך במצות וחייב בחבלתו כמו בחבלת בן חורין והרב מיד העבד קא זכי דמה שקנה העבד קנה רבו רק במקום שאם היה להעבד זכיה במלאכתו היה נתחייב שבת להעבד וכיון שנתחייב להעבד זוכה הרב ממנו אבל במקום שאף אם היה להעבד זכות במלאכתו לא היה נתחייב לו שבת גם להרב אינו מחויב כו' יעו"ש, ומעתה נוכל לומר בכל מה דזכה העבד דאמרינן דידו כיד רבו היינו ג"כ דאמרינן דהעבד זוכה ואח"כ האדון זוכה ממנו ובמזכה לעבד שלו ל"מ כלל משום דאינו יוצא כלל מרשותו הואיל דידו כיד רבו אבל כשזוכה העבד מהאחר או מהפקר אמרינן דהעבד זוכה בו מעיקרא ואח"כ כשכבר זכה בו העבד זכה בו האדון ולפי"ז הי' יצא לנו דין חדש דבלקט שכחה ופיאה אם לקט העבד אמרינן דזכה בו העבד ואח"כ זכה ממנו האדון אפילו שהאדון הוא עשיר ואולי אף בשדה של האדון ג"כ הדין כן דהעבד זוכה בו מן ההפקר ואח"כ זוכה האדון מן העבד. ולא מצאתי מפורש דין זה. וא"ש לפי"ז הכא דגבי עבד של אחרים שפיר יכול להרשותו דאף דהוא מטעם קנין וכמ"ש הרמב"ן במלחמות שהוא מטעם קנין ומטעם שליחות הבאתי' לעיל מ"מ העבד הוא הזוכה בו כשיבא לידו ואח"כ יזכה בו האדון שלו באותו הזכות עצמו שזכה בו העבד להשתמש בהמעות עד שיחזירנו לו וא"כ שפיר מהני הרשאה בעבד של אחרים דהעבד זוכה בו קודם ואח"כ הוא שזוכה בו האדון שלו ממנו וז"נ לע"ד

[סו] שם ע"ב בגמ' אמר אביי אפילו תימא ר"ע מי לא מודה ר"ע בשנים אומרים קידש ושנים אומרים בעל דאע"ג דעידי ביאה צריכי לעידי קידושין כיון דעידי קידושין ל"צ לעידי ביאה דבר קרינא ביה כו' וכתב בשמ"ק בד"ה בשנים בסה"ד ואע"ג דעידי ביאה צריכי לגמרי לעידי קידושין כי הביאה בזנות אינה כלום להועיל בה לשום דבר אפ"ה כולה דבר קרינא ביה עכ"ל בשם הראב"ד ז"ל. ובילדותי ממש הקשיתי בזה לפמ"ש הרמב"ם (בפ"א מהל' אישות ה"ד) וז"ל קודם מתן תורה הי' אדם פוגע באשה בשוק כו' משנתנה תורה נאסרה הקדשה שנאמר ל"ת קדשה מבנות ישראל לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה והראב"ד ז"ל חולק וכ' אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם אבל המייחדת עצמה לאיש א' אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא הפילגש הכתובה בפסוק כו' עכ"ל ועיין בה"ה ובכ"מ ובלח"מ מ"ש בזה. והנה לשיטת הרמב"ם ז"ל קשה דהא איכא ג"כ דבר אחד מה שעידי ביאה לא צריכי לעידי קידושין לענין שילקה על ביאתו משום קדשה וא"כ תו מיקרי כולה דבר הואיל דמהני לענין מלקות על לאו דקדשה ולשיטת הראב"ד א"ש והראב"ד המובא בשמ"ק אזיל לשיטתו מ"ש בהשגות אבל להרמב"ם קשה לכאורה. הן אמת כי נוכל לומר דהא דסובר הרמב"ם דלוקה על לאו דקדשה אבל דוקא כי אתרו ביה על לאו זה והכא לא אתרו ביה על לאו דקדשה ומותרה לדבר חמור אי הוה מותרה לדבר קל איכא פלוגתא בזה במס' כתובות (דף ל"ג) וברמב"ם (בפי"ב מהל' סנהדרין) כשהביא לדין התראה לא הביא כלל לדין זה אי מותרה לדבר חמור הוה מותרה לדבר הקל ונוכל לומר דס"ל להרמב"ם במותרה למיתה לא הוה מותרה למלקות וא"כ תו ליכא נ"מ בעדותן של עידי ביאה דמה דהוי הוי אלא דאכתי קשה דהא משכחת לה נ"מ בעדותן של העידי ביאה דלא יוכל להשקות את אשתו ואף אם הוא לא יודה בזה שבעל פנוי' הב"ד לא ישקוה ועיין במלמ"ל (בפ"ב מהל' סוטה) שכתב דלדברי הרמב"ם אם בא על הפנוי' מיקרי ביאה אסורה ושפיר אהני סהדותיי' של העידי ביאה בזה. ועוד איכא נ"מ שמיפסל לעדות עפ"י העידי ביאה הואיל שבעל פנוי' דכל שעבר על עבירה מה"ת מיפסל לעדות מה"ת ועיין ברמב"ם (פ"י מהל' עדות ה"ג) ועיין בלח"מ (בפכ"א מהל' עדות ה"ט) שכתב לתרץ דברי הרי"ף וכתב וז"ל וי"ל דגבי בן סורר אהני סהדותיי' דקמאי דאמרי גנב משל אביו לחייבו ממון שגנב ואפילו גבי גונב נפש דלא מהני סהדותיי' להכי מ"מ מהני סהדותיי' לפוסלו לעדות דקעבר בלאו דלא תגנוב וכדכ' התוס' בפרק אלו הן הנחנקין (דף פ"ו ע"ב) בד"ה גניבה אתחלתא דמכירה כו' יעו"ש בלח"מ וא"כ קשה הכא לשיטת הרמב"ם מה שהקשיתי לעיל וי"ל בזה. וכעת נלע"ד דלפמ"ש לקמן [אס"ז] בכוונת הרי"ף מ"ש הואיל דאהני סהדותייהו דכת ראשונה ושני' לענין אכילת פירות דהכוונה הוא הואיל דלענין זה שלא יצטרך המחזיק לשלם הפירות שאכל מהני העדות שלהם הואיל דהוא מוחזק ותו אהני לענין גוף הקרקע ג"כ וא"כ שפיר נוכל לומר דהרי"ף סובר דבעינן דוקא שיהיה העדות שלהם באותו דבר עצמו אבל מה שיהני לדבר אחר מכח זה לא מיקרי כולו דבר וא"כ א"ש הכא דשפיר קאמר הש"ס דאע"ג דעידי ביאה צריכי לעידי קידושין. ועיין בספר עצמות יוסף על קידושין בפתיחת המסכתא מ"ש בשיטת הרמב"ם הנ"ל ולדבריו ל"ק קושייתי הנ"ל

[סז] שם בתוד"ה למעוטי ולא דמי לשנה ראשונה בפני שנים כו' דהתם ראו כל מה שהיו יכולין לראות באותה שנה ורב אלפס פי' משום דהתם מהני סהדותייהו לענין פירות שאכל בשנה ראשונה שחייב לשלם אם לא ימצא יותר עדים וטעם ראשון נראה לר"י עיקר כו'. והנה רבי עקיבא דסובר דגבי שני חזקה ל"מ בשלש כיתי עדים רק בעינן שכת אחת יעידו על כל השלש שנים הוא משום דסובר דאפילו כי ראו העדים כל מה שהיו יכולין לראות כל שלא ראו דבר שלם מיקרי חצי דבר ולא מהני ולשיטת הרי"ף צ"ל דר"ע דסובר דל"מ אף דמהני סהדותייהו של כת ראשונה לענין שישלם הפירות שאכל לא מיקרי