אמרי הצבי א צז

והחלב להכי התירו למכור הבשר לבד כנ"ל. ואפשר שזה היה קשה להרב המאירי היאך התירו הא קיי"ל כר"ל במנחות (דף מ' ע"א) דהיכי דאפשר לקיים שניהם לא אמרינן עדל"ת להכי מוכרח הרב המאירי לתרץ דזה הוה מדרבנן ודוק היטב

אמנם עכ"ז צל"ע על הרב המאירי היאך כתב דגבי מע"ב אין שבועת הפקדון משום שאינו יכול למכור הרי יכול למכור בהבלעה וא"כ שוה ממון כפי מה שישומו ועכ"פ שוה ממון וא"כ יתחייב שבועה עכ"פ שכופר ממון. וע"צ הדוחק אפשר לומר משום דאינו קצוב ומש"ה פטור משבועה וצ"ע. עוד אפשר לפרש דברי המאירי ז"ל עפי"ד מוהר"י הלוי המובא בנ"י ב"מ בסוגיא דוהתעלמת דבהשבת אבידה הוי העשה משהגביה וקודם הגבהה הוי רק מכשירי מצוה והעשה מתקיים כשהשיב לבית הבעלים ושיטת הרנב"ר שם דקודם הגבהה כשרואה את האבידה מצווה על העשה עייש"ה. וא"כ לשיטת מוהר"י הלוי הנ"ל נוכל לומר בכוונת המאירי ז"ל דה"ק כיון דכל אדם יוכל לומר וכי עלי לבד מוטל העשה. אך על הב"ד אבי היתומים או האפוטרופוס הם מצווים להשיב האבידה ליתומים מכח שהם אבי יתומים וא"כ הוי הלאו כולל יותר מעשה ובכה"ג אין עדל"ת וע"ז תי' המאירי ז"ל דכה"ג לא גזרו רבנן ודוק. זה המעט מצאתי מכת"י אאמו"ר הרה"ג שיחיה

[נה] שם ע"ב במתניתא תנא פרט לנכסי הפקר ה"ד כו' כל הסוגיא. והנה לכאורה י"ל לפמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהל' נדרים הי"ד ההפקר אע"פ שאינו נדר הרי הוא כמו נדר שאסור לחזור לו בו כו' ועיין בב"י בח"מ סי' רע"ג שכתב דברי הרמב"ם הנ"ל וכתב עלה פירוש שיחזור בו ויאמר אני חוזר מדיבורי כיון שלא עשיתי קנין אלא הרי הוא כנדר דכתיב ביה לא יחל דברו ואע"פ שהוא עצמו יכול לזכות בו זהו מדין הפקר אבל לא מתורת חזרה עכ"ל ועיין בקצה"ח סי' רע"ג סק"א שחקר בזה לפ"ד הרמב"ם והב"י הנ"ל דהא דאסור לחזור אינו אלא משום דהוי כמו נדר שאסור לחזור א"כ נראה דהפקר אינו עושה קנין דאי עושה קנין מאי ענין נדר לכאן הא תיפוק ליה דכבר יצאה מרשותו אלא ע"כ נראה דהפקר אינו קנין אלא הא דאינו יכול לחזור בו הוא מתורת איסור בל יחל וא"כ הפקיר ומת אפשר דהוא של היורשים כיון דנודר ומת אין היורשים צריכים לקיים נדרו כו' ע"ש באריכות. וא"כ י"ל הכא אמאי נגח ואח"כ הפקיר פטור משום שנאמר והועד בבעליו והמית עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד הלא אף אם הפקיר ג"כ לא יצא עדיין מרשותו וא"כ אכתי יש לו בעלים וא"כ הוי שפיר מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד ולכאורה י"ל בזה. אולם י"ל בזה לפמ"ש הקצה"ח שם ליישב דלא תיקשי מהא דמס' שבת קל"א גבי ציצית הואיל ובידו להפקירו ופירש"י דנפיק מרשותיה ותו לא רמי חיובא עלי' ע"ש א"כ משמע דלגמרי יוצאה מרשותו דאי מטעם נדר אכתי שלו אלא שאסור לחזור בו ואפשר לומר דנהי דהוי שלו מ"מ אינו ברשותו כיון דאסור לחזור בו ודבר שאינו ברשותו נמי חשיב כמו שאינו שלו ופטור מציצית והאריך הקצה"ח בזה ליישב דברי רש"י בפ"ק דב"מ י"ב וגם ליישב מדוע כ' רש"י דביטול בחמץ מהני משום דכתיב תשביתו ולא כמ"ש התוס' דהוא משום הפקר יעו"ש וא"כ לדברי הקצה"ח הנ"ל א"ש גם הכא דבהפקיר לאחר שנגח נהי דאכתי הוא שלו מ"מ אינו ברשותו מיקרי והתורה הקפידה שיהיה מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד והיינו שיהיה הכל עדיין ברשות הבעלים וכשהפקיר הרי תו לא הוה ברשותו של הבעלים. והנה באמת גוף סברת הקצה"ח הנ"ל צ"ב דהואיל דהוא שלו איך שייך לומר דאינו ברשותו. ונלע"ד להסביר הדבר ע"פ מ"ש הר"ן בכתובות בסוגיא דהמקדיש מעשה ידי אשתו דהאריך שם בסוגיא הנ"ל וכ' בטעמו של הרמב"ם וכ' שם סברא מתוקה דמש"ה לא חל ההקדש אם הקדיש הבעל מעשה ידי אשתו דהואיל דרשות ביד האשה לומר איני ניזונת ואיני עושה וא"כ יש כח ביד האשה להפקיע זכותו של הבעל שיש לו במעשה ידיה ומש"ה אינו יכול הבעל להקדיש מעשה ידי אשתו אף שעדיין לא אמרה איני ניזונת ואיני עושה משום דכל שיש ביד אחרים להפקיע כחו תו אין הדבר הזה ברשותו שיהיה יכול להקדישו ועיי"ש היטב והארכתי בזה בעזה"י בכמ"ד. ודנתי לפ"ד הר"ן הנ"ל דגם למכור זכות כזה ג"כ אינו יכול משום דכל שיש ביד אחרים להפקיע הדבר ממנו זה לא מיקרי שלו. וכעת נוכל להסביר עוד יותר דאף אם נימא דהוה שלו עדיין מ"מ ברשותו ודאי דלא מיקרי ומש"ה א"י להקדישו ולא למוכרו וי"ל בזה. ומעתה לפ"ז שפיר מובן דברי הקצה"ח הנ"ל דבהפקר אף דעדיין הוא של הבעלים מ"מ הואיל דביד כל אדם לזכות בו וא"כ תו לא הוה ברשותו של הבעלים הראשונים ומיקרי אינו ברשותו ודוק

והנה הקצה"ח כ' שם וז"ל ואפשר לומר נמי מה"ט שיטת רש"י ביטל בחמץ משום דכתיב תשביתו ובתוס' כתבו משום הפקר דכתיב שלך אבל אתה רואה של אחרים ע"ש ריש פסחים וכיון דהפקר אכתי של הבעלים אלא דרביע עליה האיסור בל יחל וא"כ אכתי שלו הוא ולא הוי של אחרים ואע"ג דכתבנו דעכ"פ דבר שאינו ברשותו מיקרי חמץ עשאו הכתוב כאילו ברשותו דהא אמרו שני דברים אינן ברשותו חמץ ובור ומש"ה כתב רש"י משום תשביתו עכ"ל. ולענד"נ בישוב דברי התוס' בצירוף דברי הר"ן ז"ל בריש מס' פסחים דביטול הוא דגלי דעתי' דלא ניחא לי' במה דאוקמי' רחמנא ברשותיה ואדם יכול לסלק עצמו מזה. ועיין במקו"ח הל' פסח סי' תנ"ד סק"ב מ"ש בזה. ומש"ה שפיר מהני ביטול מטעם הפקר לסברת התוס' דהואיל דבאמת חמץ אינו ברשותו של אדם ומש"ה מהני הפקר לענין זה דלא אמרינן דרחמנא אוקמי' ברשותו הואיל דגלי דעתי' דלא ניחא ליה בזה ואף דשאר הפקר דעלמא עדיין מיקרי דהוא של הבעלים ראשונים מ"מ אינו ברשותו מיקרי ומהני לענין זה דלא אמרינן דרחמנא אוקמי' ברשותו ודוק היטב. ועיין לקמן על (דף מ"ד ע"ב) [א"נ אק"א] מ"ש עוד בזה

[נו] (א) שם רבינא אמר למעוטי נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר כו' וכ' בשמ"ק ד"ה רבינא אמר וז"ל דאע"ג דלענין קטלא דשור הלכה כר' יהודה לענין תשלומין מיהו אם הפקירו או הקדישו קודם העמדה בדין פטור דכתיב ומכרו את השור החי וחצו את כספו אלמא בדאית ליה בעלים בשעת תשלומין מיירי הראב"ד ז"ל עכ"ל. והנה מ"ש בריש דבריו דאע"ג דלענין קטלא דשור הלכה כר' יהודה כו' אינו מובן כלל דהא לקמן (בדף מ"ד ע"ב) פליגי ת"ק ור"י דת"ק סובר דשור הגר שמת שנגח חייב מיתה ור"י סובר דפטור ממיתה ופסקינן ג"כ כת"ק ונלע"ד דט"ס הוא וכצ"ל דאע"ג דלענין קטלא דשור אין הלכה כר' יהודה לענין תשלומין מיהו אם הפקירו כו' פטור והיינו דאע"ג דלא פסקינן כר"י היינו דוקא לענין קטלא אבל לענין תשלומין גם ת"ק מודה לר"י דהיכא דהקדישהו או הפקירהו פטור מתשלומין הואיל דבעינן מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד. וכסברא זו של הראב"ד סובר ג"כ הרמב"ם כן דבפ"י מנזקי ממון ה"ו פוסק כת"ק דשור הפקר שנגח אדם חייב מיתה ובפ"ח מנזקי ממון ה"ד פוסק דשור שנגח ואח"כ קודם גמ"ד הפקירוהו בעלים ה"ז פטור עד שיהיה לו בעלים בשעת הזיקן ובשעת העמדה בדין הרי דפוסק כהאי תירוצא דרבינא ג"כ וצ"ל דסובר דתירוצא דרבינא אתיא ככ"ע גם לת"ק דפליג על ר"י ודוקא לענין קטלא הוא דפליגי ת"ק ור"י אבל לענין תשלומין גם ת"ק מודה לר"י דפטור בכה"ג וכ"כ הלח"מ בפ"ח מנזקי ממון בסברת הרמב"ם עייש"ה

(ב) עוד כ' בשמ"ק וז"ל ותימא לרבי ישמעאל דאמר יוחלט השור בב"ד ואם מכרו אינו מכור דאינו יכול להפקיעו א"כ ה"ה לענין הפקר והקדש הוי מוחלט ואין בידו להפקירו בכך [לענד"נ דט"ס יש וצ"ל ואין בידו להפקיעו בכך] וי"ל דרבינא איירי הכא במועד דכיון דנסקל לא שייך ביה החלטה בב"ד ותדע דמיירי במועד מדקתני עלה והועד בבעליו דבעינן מיתה והעמדה בדין וכו' ופריך והא השור יסקל בגמ"ד הוא דכתיב כו' מהר"י כ"ץ ז"ל עכ"ל. ולא זכיתי להבין דברים הקדושים הללו דהנה הא דכ' דרבינא איירי הכא במועד דכיון דנסקל כו' ונהי דאמרינן דמיירי במועד וע"כ צ"ל דמיירי במועד דאי בתם בין לר"י דאית ליה דב"ח נינהו ובין לר"ע דשותפי נינהו כדאיתא לקמן ל"ג אינו יכול למכור לאחרים וגם להפקירו ולהקדישו אינו יכול ורק בהקדש מוסיף עוד דינר משום שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וא"כ לא מצי איירי בתם רק במועד וכ"כ השמ"ק בעצמו לקמן בד"ה ודע עיי"ש אבל מ"ש דאיירי במועד דכיון דנסקל לא שייך ביה החלטה בב"ד כו' דהא ע"כ מיירי הכא בחיוב תשלומין דקתני נכסים המיוחדין וקאמר רבינא דאתא