אמרי הצבי א צו

אמרינן ע"ד ל"ת מ"מ ע"כ הא דכ' המאירי דהא דהתירו למכור מעשר בהמה של יתומים ומשום השבת אבידה ע"כ דלא הוי עשה גמורה וגם כי בכה"ג דהעשה הוא ממון חבירו לא אמרינן בכה"ג ע"ד לל"ת וכדקאמר הש"ס ב"מ (דף ל' ע"א) ותו לא דחינן איסורא מקמי ממונא והרבה י"ל בזה. אולם כוונת הש"מ הוא דהואיל דמצוה איכא ולא גזרו בכה"ג היכא דהוא בע"מ שחוט ולא גזרו ביה רבנן אטו בע"מ חי וא"כ היכי כתבו התוס' כאן דהוה איסור מכירה דאורייתא בבע"מ שחוט. ובר מן דין הלא התוס' בזבחים (דף ט' ע"א) בד"ה למאי כתבו דגם תם שחוט לא הוה איסור מכירה דאורייתא רק מדרבנן וצ"ע כעת

והנה התוס' מסיימי בסה"ד וז"ל שמא משום קרא נפקא דאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאתן להקדש עכ"ל. ומשמע מדבריהם דהוי מה"ת הא דחיישינן לבזיון קדשים ולהקל גבי יתומים והכתוב מסרן לחכמים וכיוצא בזה מצינו גבי מלאכה בחוה"מ במס' חגיגה (דף י"ח ע"א) וברש"י בד"ה הא הרי עייש"ה. אולם היותר נראה לפרש דהוא רק דרבנן ורק התוס' כתבו שמא משום קרא נפקא כו' היינו בדרך אסמכתא דאסמכא לה אקרא וי"ל בזה

ולולא דברי התוס' הנ"ל היה נלע"ד לומר בפשט דברי הש"ס דתמורה (דף ח') וסנהדרין (קי"ב ע"ב) דקא משני הש"ס לעולם בבע"מ ודקא קשיא לך היינו בהמתה מי שנאכל בתורת בהמתה יצאו בכור ומעשר שאינן בכלל בהמתה דתנן כל פסולי המוקדשין נמכרין באטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנאתן לבעלים. והנה לכאורה נראה מפורש מסוגית הש"ס דאיסור מכירה בבע"מ שחוט הוא מה"ת וכמ"ש התוס'. אולם לפמ"ש הייתי יכול לפרש דלעולם דלא הוי רק איסור דרבנן למכור בע"מ שחוט ורק הואיל דמדרבנן אסור שוב לא נקרא בהמתה הואיל דאסור במכירה מדרבנן לשקול בליטרא דהא הש"ס לא קאמר דקרא בהמתה אתי למעט זה דאם היה הכוונה דקרא דבהמתה אתיא למעט זה אז לא היינו יכולין לומר דהאיסור לא הוה רק מדרבנן דעל דרבנן לא אתא קרא למעט אבל הש"ס קאמר דממעטינן לה מבהמתה ובכה"ג גם היכא דאין האיסור רק מדרבנן ולא מיקרי בהמתה שפיר מימעט מקרא דבהמתה ודוק היטב בזה ובהאי כללא דאין ראוי מדרבנן ותמצא כדברי. מיהא ברש"י ביצה (כ"ח ע"א) ד"ה הואיל ותנן מבואר דבכור בע"מ אפילו שחוט ג"כ איסור מכירתו מה"ת הוא

(ט) עוד באופן אחר היה נלע"ד לומר בשיטת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דהנה בבכורות (ל"ב ע"א) איתא ואף רב שמואל בר רב יצחק סבר לה להא דרבא דאר"ש בר"י מניין למעשר בהמה של יתומים שמוכרים אותו כדרכן שנאמר בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר איזהו דבר שאין בו ברכה מחיים אלא לאחר שחיטה הוי אומר זה מעשר בהמה ועיין ברש"י שם וז"ל בד"ה סבר לה להא דרבא דמעשר לאחר שחיטה דאורייתא שרי למכור ובתוס' שם ד"ה ואף רב שמואל וז"ל ופי' מקרא אחריני ולא מטעמי' עכ"ל. והנה לכאורה י"ל במאי פליגי לדינא רבא ורב שמואל בר"י והיה נראה לפע"ד לומר דלרבא דילפינן מקרא דוהיה הוא ותמורתו הוה גם בע"מ בכלל הלאו דלא יגאל ולרב שמואל בר"י הוה הדין דלאו דלא יגאל הוא רק בתם חי אבל בבע"מ חי נהי דאיכא איסורא דאורייתא אבל לאו ליכא והטעם דנהי דאיכא איסור דאורייתא דהא ילפינן מדגלי קרא דלאחר שחיטה איכא ברכה אבל לא קודם שחיטה אבל מ"מ לאו דלא יגאל ליכא והוי כמו לאו הבא מכלל עשה וי"ל בזה. אבל בתם חי שפיר איכא לאו דלא יגאל ובתם שחוט י"ל דמודה דאיכא ג"כ לאו דלא יגאל או די"ל דבתם שחוט ליכא לאו דלא יגאל ורק נוכל לומר דלא שייך ביה מכירה כלל והטעם דבקדשים קלים גם בחלק הבעלים אמרינן משלחן גבוה קא זכי ולא שייך ביה מכירה כלל. אבל העיקר הדבר אם בבע"מ חי איכא הלאו דלא יגאל תליא בפלוגתא דרבא ורב ושמואל בר"י דלרבא דסובר דילפינן דבע"מ לאחר שחיטה מותר מה"ת וקודם שחיטה אסור ויליף ליה מקרא דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש אימת עושה תמורה מחיים כו' וא"כ גם בע"מ עושה תמורה ואיכא גם בבע"מ חי לאו דלא יגאל ולרב שמואל בר"י דיליף ליה מקרא בכל אות נפשך וא"כ דוקא בתם איכא לאו דלא יגאל אבל בבע"מ חי ליכא לאו דלא יגאל ואף דהוה איסור דאורייתא למכור מ"מ לא הוה רק לאו הבא מכלל עשה וי"ל בזה. ומעתה לפ"ז נוכל לומר דגם דעת הרמב"ם ז"ל כן הוא וז"ש הרמב"ם בפ"ו מהל' בכורות ה"ה מעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תמים שנאמר בו לא יגאל וכו' והיינו דסובר כרב שמואל בר"י דלאו דלא יגאל הוא רק בתם דוקא ולא בבע"מ חי. ואם תם שחוט איכא לאו דלא יגאל דהא אינו מפורש ברמב"ם ונוכל לומר דגם בתם שחוט איכא לאו דלא יגאל ומש"ה כ' הרמב"ם ז"ל בלשונו סתם מעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תם ונכלל בלשון זה בין תם חי בין תם שחוט. או אפשר לפרש דדוקא בתם חי איכא לאו דלא יגאל אבל בתם שחוט ליכא לאו דלא יגאל וגם לא שייכי ביה מכירה כלל הואיל דגם בחלק הבעלים אמרינן משלחן גבוה קזכי וכשיטת רש"י ז"ל וכ' עוד מד"ס שאסור למוכרו בע"מ ואפילו שחוט גזירה שמא ימכרנו חי דהיינו בע"מ חי ונהי דבבע"מ חי ליכא לאו דלא יגאל אבל איסור דאורייתא איכא וכרב שמואל בר"י ויליף לה מקרא דבכל אות נפשך ולא הוצרך הרמב"ם לפרש בהדיא דבע"מ חי איכא איסור דאורייתא דממילא שמעינן זה מדכתב הטעם דבע"מ שחוט אסור למוכרו משום גזירה שמא ימכרנו חי וע"כ דבע"מ חי אסור מה"ת כנלע"ד לומר בדברי הרמב"ם ז"ל ועיין לעיל בפרקין [נ"ב או"ק א'] מ"ש בשיטת הרמב"ם דלא כשיטת רש"י ז"ל. והנה עוד יש לי איזה הערות בזה בהא דבע"מ מעיקרו לבין אם נעשה בע"מ אחר שהפרישו לשם מעשר ועוד איזהו הערות אולם חי נפשי כי אחר שכתבתי הנ"ל ראיתי בספר קהלת יעקב להאלגזי ז"ל ושם בתוספת דרבנן אות פ' סי' רס"ה הביא שם בנו המוהרי"ט ז"ל פלפול עצום למאוד מאוד והקשה שם מה שהקשית והאריך לפלפל בכחו הגדול ושם נמצא דברים יקרים גם ממה שכתבתי אולם באופן אחר ודברי תורה כפטיש יפוצץ וע' ג"כ במוהרי"ט אלגזי ר"פ כל פסולי המוקדשין מ"ש בזה. ע"כ היתה תשובתי לב"ג הרב הנ"ל

(י) הנה אאמו"ר הרה"ג שיחיה השיב לב"ג הנ"ל ואין לי תשובת אאמו"ר הרב שיחי' ורק סנסן אחד בקצרה מאוד הגיע עתה לידי בעת ההעתקה ואעתיקנו כאן. כי במלות קצרות רמז להרבה דברים שכתבתי בזה. וז"ל ע"ד הקושיא שהקשה מחו' הרב נ"י [הוא הקושיא הנ"ל]. הנה בהשקפה ראשונה קודם שעיינתי רק בגמ' וברמב"ם ראיתי שכוונת הרמב"ם אינו כמו שהבנת רק הוא כותב דאף בע"מ שחוט אסור מדרבנן. אמנם בחי ודאי הוה איסור דאורייתא כמו שהוכחת מדברי רבא בכורות ל"א ובחנם טרחת להביא גמ' הלא לא יגאל משמע בין אתם בין בע"מ וזה א"צ לפנים עיין בר"ש פ"א דמע"ש כ' נמי בפי' כן ומהא שכ' הרמב"ם בפ"ו מהל' בכורות ה"ז נמי משמע כמ"ש דכ' שם מע"ש בע"מ מותר למוכרו ואם כדבריך דגם בחי אינו אסור רק מדרבנן א"כ יהיה מותר ג"כ למכור בחי בע"מ ופעמים יהיה הפסד ליתומים עי"ז מה שאינו מוכרו מחיים כי בחיים יוכל למצוא קונים הרבה ובשחוט אולי לא ימצא קונים ודוק. ובגוף הדין שהוכחת שאינו רק מד"ס איכא לאוכוחי להיפך בשלמא אי הוה מדאורייתא בחי שייך למיגזר שחוט אטו חי אבל אי הוה בחי ג"כ מדרבנן הוי גזלג"ז וז"ב. אחר העיון מצאתי בק"י אות פ' האריך שם וכתב בפירוש בשם הרמב"ם כדברי ושמחתי מאוד אך הביא הרבה שי' שסוברים דהוי מדרבנן וגם בכ"מ הבין הקי' מדבריו דהוי מדרבנן ול"נ דאפשר להגיה דמדאורייתא אינו אסור רק חי וכוונתו בין תם בין בע"מ. יהיה איך שיהיה פי' הכ"מ עכ"פ הרבה פוסקים סוברים כן כמו שהביא הקה"י ע"ש. אמנם קושיא זו עדיין צריך ליישב לשיטת הפוסקים (כוונתו דסברי דבע"מ חי אסור רק מדרבנן] איך יתרצו הלא מגמ' מוכח היפך דבריהם כוונתו על הקושיא הנ"ל] ע"ז י"ל דהנה בקה"י שם רצה לחלק בין בע"מ מעיקרא ובין תם מעיקרא עש"ה שרצה לחלק כן על ענין א' ובזה יתורץ הקושיא הנ"ל על הפוסקים ודבריך יש מקום ודוק

ובעיקר דברי הרב המאירי הנ"ל שהקשה אף דאין עדל"ת אשר לכאורה הדברים הללו צריכים ביאור דאנן קיי"ל דעדל"ת וכבר האריך בזה הקה"י הנ"ל דכוונת המאירי ז"ל הוא משום דלא דחינן איסורא מקמי ממונא והוא דחוק קצת ונראה לפרש דקו' הרב המאירי הוא דאין עדל"ת משום דאין כאן חיוב השבה משום דאין כאן חיוב ממון כיון דכעת אין שוה ממון והוי כמו שמוצא מציאה פחות מש"פ אף שנתייקר ושוה פרוטה כיון דבשעה שמצא לא היה ש"פ אין בו מצות השבה וה"ה במע"ב וזה נכון מאד

עוד אפשר לפרש כוונת הרב המאירי הנ"ל דלכאורה יש להקשות היאך התירו למכור במע"ב של יתומים הא אפשר למכור בהבלעה כמבואר בגמ' ר"פ כה"פ ע"ש וא"כ למה התירו למכור הגם שיש לדחות דיצטרך לזלזל במקח או שלא ימצא לוקחים לקנות העור