אמרי הצבי א צה

דמתקיף לה רב יצחק ברבי סבריו אימא שחטו לשם מעשר ליהוי מעשר למאי הלכתא דלא ליבעי נכסים ולמלקי עלה בלא יגאל דהא בבכורות ל"ב אמרינן דלאחר שחיטה הוא מדרבנן אסור והיינו לסברת רב אשי דסובר כן כנלע"ד בדברי התוס' להבין פי' דבריהם הקדושים אבל באמת בגוף הקושיא נוכל לומר דרבי יצחק ברבי סבריו סובר כרבא ולרבא גם תם שחוט אסור במכירה מה"ת

(ז) ולכאורה היה נלע"ד לומר בזה בהא דפליגי רבא ורב אשי דרבא יליף דלא יגאל היינו דלא ימכר מלא יגאל דכתיב בחרמים ורב אשי יליף לה מגופיה דקרא דכתיב והיה הוא ותמורתו לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים כו' היה נלע"ד דפליגי בפלוגתא דאיפלגו רש"י ותוס' במס' ב"ק (י"ב ע"ב) הבאתים לעיל דרש"י סובר דגם הבעלים אינן יכולין למכור בקדשים קלים לאחר שחיטה דכמו שהכהנים אינם יכולין למכור חלקן ואף דאית להו זכייה בגווי' הא דזכי להו רחמנא ומשום דאמרינן משלחן גבוה קא זכי כמו כן אמרינן גבי חלק הבעלים דזכו משלחן גבוה ולא מצי למכור חלקן לאחריני ושיטת התוס' הוא דהבעלים יכולין למכור חלקן ודוקא בחלק הכהנים אמרינן משלחן גבוה זכו אבל לא בחלק הבעלים יעוש"ה. והנה לכאורה יקשה מסוגיא זו על שיטת רש"י ז"ל דהא רב אשי קאמר בהדיא דתם לאחר שחיטה נמכר ולשיטת רש"י לא משכחת לה מכירה כלל לאחר שחיטה הואיל דגם בחלק הבעלים אמרינן משלחן גבוה קא זכו ולכאורה י"ל בזה. אולם לפי האמור יתיישב זה דבאמת פליגי בזה אמוראי דרבא סובר דקדשים קלים לאח"ש אין הבעלים יכולין למכור חלקן משום דאמרינן גם בחלק הבעלים משלחן גבוה קא זכי וא"כ לא נוכל לדרוש מקרא והיה הוא ותמורתו לא יגאל אימתי אינו נגאל מחיים הא לאח"ש נגאל כו' דהא בתם לאח"ש לא שייך מכירה כלל ואיך נימא דלאח"ש מותר למוכרו וע"כ הוצרך למידרש מקרא לא יגאל דכתיב גבי חרמים דהיינו לא ימכר ובאם אינו ענין לחרמים תנהו ענין למעשר וגם ר' יוחנן סובר כן דמדקאמר הש"ס שם (ל"ב ע"א) מנה"מ אר"ח א"ר וכן אר"ד א"ר יוחנן נאמר לא יגאל במעשר ונאמר לא יגאל בחרמים מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו כו' עיי"ש ואמאי לא יליף ר' יוחנן כדיליף רב אשי מקרא דוהיה הוא ותמורתו לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאח"ש נגאל. וע"כ דגם ר' יוחנן סבירא ליה כן דקדשים קלים לאח"ש אין הבעלים יכולים למכרו דגם בחלק הבעלים אמרינן משלחן גבוה קא זכי אבל רב אשי סובר דבקדשים קלים לא"ש הבעלים יכולים למכור חלקם ומש"ה שפיר יליף מקרא דוהיה הוא ותמורתו לא יגאל דהאי לא יגאל היינו לא ימכר הוא ומשום דקא דריש אימתי אינו נגאל מחיים הא לאח"ש נגאל הא בעי העמדה והערכה אלא ש"מ לא יגאל לא ימכר הוא. ובזה מיושב קושיא הנ"ל שהקשיתי על רש"י ז"ל דהתם בב"ק (י"ב ע"ב) אליבא דר' יוחנן אזלא הסוגיא שם דמשני ר' יוחנן למתני' דקתני נכסים שאין בהם מעילה ופריך הש"ס הא מיקדש קדשי מאן תנא ומשני ר' יוחנן בקדשים קלים ואליבא דריה"ג כו' ושפיר פי' רש"י שם כן דבקדשים קלים גם הבעלים אינן יכולין למכור חלקן ומשום דגם בחלק הבעלים ג"כ אמרינן משלחן גבוה קא זכי והתוס' כתבו שם דבחלק הבעלים לא אמרינן משלחן גבוה זכי והבעלים שפיר יכולים למכור חלקם הם נקטו לשיטתם אליבא דמסקנא וכך מסיק רב אשי כאן והתוס' בעצמן הביאו שם הסוגיא דקדושין דשם אזלא סוגית הש"ס דגם הבעלים אינן יכולים למכור ומשום דגם בחלק הבעלים ג"כ אמרינן משלחן גבוה קא זכי ודוק ויש להאריך עוד בזה

והנה לפי מה שכתבתי לעיל דהא דתם לאח"ש אם איכא איסור דאורייתא במכירה תליא בפלוגתא דרבא ורב אשי וכאשר ביארתי לעיל נוכל ליישב דברי הרמב"ם ז"ל באופן אחר ולומר דהרמב"ם ז"ל פוסק כרב אשי דבתם חי ובע"מ חי איכא לאו דלא ימכר ובתם שחוט ובע"מ שחוט ליכא לאו דלא ימכר. והנה אם דבתם שחוט אם שייך מכירה גביה אם לא דהיינו אם בקדשים קלים הבעלים יכולים למכור חלקן או לא עדיין לא צהירנא בשיטת הרמב"ם ז"ל איך דעת קדשו נוטה מ"מ נוכל לומר דלאו דלא ימכר ליכא בתם שחוט ופוסק כרב אשי. ומה שכתב הרמב"ם ז"ל בהל' בכורות פ"ו ה"ה מעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תמים שנאמר בו לא יגאל כו' כוונתו אתם חי וכלל זה במ"ש עוד מפי השמועה למדו שזה שנאמר לא יגאל אף איסור מכירה במשמע שאינו נגאל ואינו נמכר כלל כו' והיינו כסברת רב אשי דמגופיה דקרא שמעינן דהאי לא יגאל לא ימכר הוא שהרי כתב הרמב"ם מפי השמועה למדו שזה שנאמר לא יגאל אף איסור מכירה במשמע והיינו דכל שישנו בלא יגאל דהיינו מחיים אז איכא ג"כ איסור מכירה והרמב"ם לשיטתו בפ"ה מהל' ערכין הי"ב דפוסק דקדשי מזבח היה בכלל העמדה והערכה וא"כ דוקא מחיים איכא הלאו דלא יגאל והיינו לא ימכר ג"כ וסובר הרמב"ם דלאו זה דלא יגאל האמור במעשר בהמה כולל תרתי בין לא יגאל ובין לא ימכר והיינו כרב אשי דסובר דילפינן דלא יגאל היינו לא ימכר הוא מדגלי קרא והיה הוא ותמורתו כו' לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאח"ש נגאל והא בעי העמדה והערכה אלא ש"מ דלא יגאל לא ימכר הוא וגם נוכל לומר דר' יוחנן ורבא דילפי מחרמים ג"כ סוברים דגם לא יגאל איכא במעשר בהמה רק דילפי דלא ימכר איכא ג"כ במעשר בהמה מלא יגאל דכתיב גבי חרמים או מג"ש וכדר"י או באם אינו ענין כדרבא ולשון הרמב"ם מורה קצת דפוסק כרב אשי. כ' עוד שם בהל' וי"ו מד"ס שאסור למכרו בע"מ ואפילו שחוט כו' וכוונתו דבע"מ חי אסור מה"ת ורק בע"מ שחוט אסור שמא ימכרנו חי וסובר דבתם שחוט לא גזרינן אטו חי משום דאכתי שם הקדש עלה וגם אינו מוכר גוף הבשר לנהוג בו חולין רק לנהוג בו קדושת מעשר ולאוכלה בטהרה וזה לא גזרינן שחוט אטו חי רק בבע"מ שחוט גזרינן אטו חי דהא בע"מ שחוט מוכרו לגמרי ואיכא למיגזר ביה שחוט אטו חי ובבע"מ חי איכא איסור דאורייתא וגם רב אשי דסובר דתם שחוט מותר מה"ת בודאי מודה בבע"מ שחוט אסור מדרבנן וכדמפרש במתני' ר"פ כל פסולי המוקדשין ורק דיש חילוק בין תם שחוט לבע"מ שחוט דבע"מ שחוט גזרינן שחוט אטו חי ובתם שחוט לא גזרינן אטו חי וכמ"ש. או י"ל דגם בתם שחוט גזרינן תם אטו חי ורק רב אשי קאמר דמה"ת מותר למכור תם שחוט אבל מדרבנן אסור וגם בהרמב"ם נוכל לפרש כן במ"ש מד"ס שאסור למוכרו בע"מ ואפילו שחוט גזירה שמא ימכרנו חי דהיינו דגם תם שחוט אסור מדרבנן וכלל זה במ"ש הטעם גזירה שמא ימכרנו חי ואין זה דרכו של רבינו לכתוב הטעם רק דרכו לכתוב הלכה פסוקה ורק בא לכלל בזה דגם בתם שחוט אסור למכור גזירה שמא ימכרנו חי והוא דחוק קצת ויותר נראה לומר דבתם שחוט לא גזרו רבנן ורק בבע"מ שחוט גזרו רבנן ומשום דבבע"מ חי איכא איסור דאורייתא והא שכ' הרמב"ם ז"ל גבי בע"מ ואפילו שחוט היינו דבע"מ חי איכא איסור דאורייתא ורק אפילו שחוט אסור מדרבנן וכמ"ש לעיל בדרך הראשון ודוק בזה

ולפ"ז היה מובן קצת לשון הכ"מ במ"ש דמדאורייתא לא מיתסרא מכירתו אלא תמים חי דומיא דתמורה דכוונתו דתם שחוט מותר לגמרי ורק שהכ"מ מפרש דתם שחוט מדרבנן עכ"פ אסור וכמו שכתבתי ג"כ ורק שהכ"מ לא הביא כלל דברי רב אשי רק דברי רבא ואולי הכסף משנה מפרש ג"כ בדברי רבא כן דתם שחוט מותר מה"ת. אולם לפי מה שביארתי לא נוכל לומר כן דרבא ס"ל דתם שחוט מותר מה"ת דאל"כ ל"ל לרבא לילף דלא יגאל היינו לא ימכר מלא יגאל דכתיב גבי חרמים ובאם אינו ענין ואמאי לא מתרץ כדרב אשי ומגופיה דקרא שמעינן דלא יגאל היינו לא ימכר. וגם דלפ"ז אם נפרש כן בדברי הכ"מ קשה דא"כ בע"מ חי ג"כ יהיה אסור דהא עושה תמורה וכמו שהקשית וע"כ צרכינן לפרש דברי הכ"מ כמ"ש לעיל באופן הראשון

(ח) והנה בהיותי בזה לא זכיתי להבין דברי התוס' בר"פ כל פסולי המוקדשין (דף ל"א ע"א) בד"ה חוץ וז"ל אע"פ שמפרש טעם משום דהנאתו לבעלים על כרחין מדאורייתא הוא כדמוכח בפ"ק דתמורה (ד"ח) ובסנהדרין (קי"ב ע"ב) גבי עיר הנדחת דדריש בהמתך מי שנאכלין בתורת בהמתך יצא בכור ומעשר שאין נאכלין בתורת בהמתך ומבואר בהדיא בתמורה ובסנהדרין שם כן ומשמע דאפילו לאח"ש ובבע"מ שחוט הוא ג"כ דאורייתא איסור מכירה וכ"כ התוס' בבכורות (כ"א ע"ב) בד"ה אכילה עייש"ה. והנה מלבד שבסוגיא דידן מבואר דבע"מ שחוט לא הוי רק מדרבנן ומש"ה התירו גבי מעשר בהמה של יתומים ואם היה איסור מכירה בבע"מ שחוט מה"ת לא היו מתירין במכירה של יתומים ואי משום כדכ' המאירי ז"ל מובא בשמ"ק בב"ק (דף י"ב) הבאתיו לעיל דמשום השב אבידה