אמרי הצבי א צד

פדיון ולתמורותיהן חוץ מן הבכור והמעשר אלמא לא מהני תיובתא דאביי וכן לעיל דפריך מחרמים ג"כ לא הוה הקושיא רק לענין אם מהני אבל לא נזכר כלל לענין מלקות. מיהו בתוס' שם (בדף וי"ו) בד"ה והשתא כתבו אם פדה מעשר וחרמים דלא מהני לכ"ע כדמפרש הסוגיא דלאביי לא לקי ולרבא לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא והלח"מ שם הביא דברי התוס' הנ"ל וי"ל בכ"ז. ועיין בשו"ת פנים מאירות ח"ר סי' ל"ד במה שהעלה במקח שנעשה באיסור דל"מ הוא דוקא היכא שגם הלוקח עושה איסור משא"כ היכא דאין הלוקח עושה איסור רק המוכר בלבד כגון בנשבע שלא למכור בכה"ג גם רבא מודה דמהני המכירה דא"ל מאי איכפת ליה באיסורא דידך והקשה לנפשו מדברי הרמב"ם הנ"ל בפ"ו דבכורות וניחא ליה די"ל דשאני התם דכיון דע"י מכר בא הלוקח להפקיע קדושתו דהא חרמי כהנים כ"ז שהם בבית הבעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם כדאיתא בערכין (כ"ט ע"א) וא"כ כיון דמעשה דמוכר לאו כלום הוא איך יכול הוא להפקיע קדושת המוכר שהחרים וכן מעשרו משא"כ בשאר מכירה שהוא נשבע שלא ימכור וכבר עבר על שבועתו ולוקח אינו עובר מהני מעשיו עכ"ד. והנה הבין הפמ"א ז"ל דמכירה דגבי מעשר הוא שיצא המעשר לחולין ואם נימא כן הוא תימה גדולה ל"ל קרא לזה וכי היכן מצינו דהקדש קדושת מזבח יצא לחולין ע"י מכירה ובהקדש בדק הבית דיוצא לחולין הוא ע"י פדיה ונכנס המעות להקדש אבל בקדושת מזבח לא שייך כלל זה ופרט בדבר שכבר נקרב ע"ג המזבח ותמה על עצמך בקדשים קלים לשיטת התוס' בב"ק י"ב שהבאתי דסוברים דבחלק הבעלים לא אמרינן משלחן גבוה קזכי ויכול לקדש בו אשה ולמכור הכי נימא דבהקדש יוצא לחולין דכל שאינו בדרך פדיי' לא נתפס הממון בקדושה ובקדשי מזבח לא שייך פדיה כלל ובפרט אחר שכבר נקרבו כדין אלא הכוונה הוא שמוכר לו זכותו אבל הבשר נשאר בקדושתו והה"נ גבי מעשר בהמה הוי הכוונה כן וא"כ לא תירץ הפמ"א רק מהא דחרמים אבל ממעשר לא תי' כלל וז"פ ועיין עוד שם בפמ"א מה שכ' תי' אחר ע"ז וא"ל כאן בזה. ועיין בכורות (ל"ב ע"ב) אמר רב אשי מנא אמינא לה דכתיב והיה הוא כו' אלא לאו ש"מ לא יגאל ולא ימכר הוא ופירש"י בד"ה מנא אמינא לה וז"ל מדלא אסר לי' אלא מחיים דאי גאולה בבעלים דוקא ולמידק הא לאח"ש נגאל ותופס את דמיו ובד"ה העמדה וז"ל אלא ודאי ליתא בתורת פדיון כלל ואינו קדוש לתפוס את דמיו בקדושה והאי לא יגאל ולא ימכר הוא ומשום דעבד בי' עובדא דחול קאסר ליה רחמנא הלכך מחיים דחמירא קדושתו אסור לאח"ש דאקלשי' קדושתיה דהא נשחט בחוץ לאכילת זרים שרי למכור עכ"ל. הרי מבואר בהדיא דבמעשר לא שייך מכירה שיהיה יוצא לחולין ורק גבי בע"מ וגם שמעינן מינה דתם שחוט ובע"מ חי איכא ג"כ הלאו דלא יגאל ודוק היטב

(ה) הנה נמשכתי קצת למרחוק והנני חוזר ושב לעניננו וע"פ מה שכתבתי לעיל בביאור הענין דתם חי ושחוט ובע"מ חי אסור במכירה מה"ת ורק בע"מ שחוט מותר מה"ת נוכל לפרש גם דברי הרמב"ם ז"ל כן במ"ש בהל"ה וז"ל מעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תמים שנאמר בו לא יגאל מפי השמועה כו' והוה הפירוש דתם אסור למוכרו מה"ת בין חי ובין שחוט דאל"כ הי"ל לפרש בהדיא תם חי אסור למוכרו וכ' עוד בהל"ו מדברי סופרים שאסור למוכרו בע"מ ואפילו שחוט גזירה שמא ימכרנה חי כו' והוה הפי' בזה בע"מ כשהוא שחוט אבל בע"מ חי אסור מה"ת ומה שכתב הלשון בע"מ ואפילו שחוט היינו דבע"מ חי אסור מה"ת ורק אפילו הוא שחוט דמה"ת הוא מותר מ"מ מדרבנן אסור גזירה שמא ימכרנו חי ולא הוצרך הרמב"ם לפרש בהדיא דבע"מ חי אסור מה"ת משום דבע"מ חי דאסור מה"ת אינו מפורש בהדיא בש"ס ורק דהואיל דרבא אמר דילפינן מהיקש דתמורה וא"כ בע"מ חי דעושה תמורה א"כ הרי הוא ג"כ בלאו דלא יגאל והש"ס לא איירי כלל שם מדין בע"מ חי רק מפסולי המוקדשין לאחר שחיטה ומש"ה לא כתב הרמב"ם ז"ל לדין זה בפירוש ורק שמעינן לה מדכתיב בע"מ ואפילו שחוט שמעינן דבע"מ חי אסור מה"ת במכירה וגם מדכתב הטעם דבע"מ שחוט אסור משום גזירה שמא ימכרנו חי ולמה כ' הרמב"ם הטעם דקאמר הש"ס הלא אין דרכו של רבינו ז"ל לכתוב הטעם רק תמיד הוא כותב הלכה פסוקה אלא ע"כ דכוונת הרמב"ם בזה הוא להשמיענו דבע"מ חי אסור במכירה מה"ת ומש"ה גזרינן בבע"מ שחוט שמא ימכרנו כשהוא חי אבל אם נימא דבע"מ חי ג"כ מותר מה"ת ורק מדרבנן אסור א"כ לא שייך למגזר שחוט אטו חי ודנימא דנגזור אטו תם חי פשיטא דהוה גזירה לגזירה והבן. והכ"מ ציין דברי הש"ס הנ"ל מימרא דרבא וכתב ולפ"ז הא דתניא במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בע"מ אסמכתא בעלמא הוא דמדאורייתא לא מיתסרא מכירתו אלא תמים חי דומיא דתמורה עכ"ל הא דכתוב אסמכתא בעלמא קאי על בע"מ שחוט אבל תם בין חי בין שחוט ובע"מ חי אסור מה"ת ורק בע"מ שחוט אינו מה"ת רק מדרבנן והתנא כלל כולם כאחד מקרא דלא יגאל ע"ז כ' הכ"מ דהוא רק אסמכתא בעלמא ומ"ש הכ"מ עוד דמדאורייתא לא מיתסרא מכירתו אלא תמים חי דומיא דתמורה נלע"ד דחסר רק וי"ו וצ"ל אלא תמים וחי והוה הפי' תמים בין חי בין שחוט ובע"מ חי ג"כ אסור מה"ת וזה שכ' וחי היינו דכל שהוא חי אסור מה"ת ומ"ש דומיא דתמורה כוונתו על זה דהא גם בע"מ עושה תמורה כנלע"ד בזה

(ו) עוד בדרך אחר נלע"ד לומר בדברי הרמב"ם ז"ל די"ל דדוקא תם חי הוא דאסור למוכרו מה"ת אבל תם שחוט אם מכרו לא עבר על הלאו דלא יגאל ופוסק כרב אשי בבכורות (ל"ב ע"ב) דאיתא שם גופא בבכור הוא אומר לא יפדה כו' מנה"מ ופירש"י מנה"מ דמעשר אינו נמכר דמאי משמע מכירה מלא יגאל אמר רב חיננא אמר רב וכן אר"ד אר"י נאמר לא יגאל במעשר ונאמר לא יגאל בחרמים מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו כו' עד רבא אמר לא יגאל דחרמים לא צריך דאיתנהו היכא כו' לא יגאל דכתב רחמנא ל"ל אם אינו ענין לחרמים תנהו ענין למעשר כו' רב אשי אמר לא יגאל דמעשר לא ימכר הוא אר"א מנא אמינא לה דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל הא בעי העמדה והערכה אלא ש"מ לא יגאל לא ימכר הוא כו' עד אלא ש"מ לא יגאל לא ימכר הוא. והנה לכאורה י"ל דרבא אמאי לא משני בפשיטות כרב אשי דהא רבא דריש ג"כ מהאי קרא דוהיה כו' האי דרשא דאימתי עושה תמורה מחיים כו' וא"כ ממילא שמעינן ג"כ דלא יגאל לא ימכר הוא ואמאי הוצרך רבא לילף דלא יגאל הוא לא ימכר מקרא דלא יגאל בחרמים ובאם אינו ענין ולכאורה טעמא בעי. והיה נלע"ד בזה דרבא ורב אשי פליגי לדינא דרבא סובר דתם בין חי בין שחוט איכא לאו דלא יגאל ומש"ה לא מצי למילף מקרא דוהיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל ודנימא אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל והא בעי העמדה והערכה משום דרבא סובר דתם שחוט ג"כ איכא לאו דלא יגאל והטעם הוא משום דאיקרי קודש וכמו שביארתי לעיל ומש"ה הוצרך למילף דלא יגאל הוא לא ימכר מלא יגאל דכתיב גבי חרמים ובאם אינו ענין אבל רב אשי סובר דתם שחוט מותר במכירה מה"ת ורק תם חי אסור במכירה מה"ת ומש"ה שפיר מצי למילף מקרא דוהיה הוא ותמורתו יהיה קודש דלא יגאל הוה לא ימכר ודריש אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל הא בעי העמדה והערכה כו' אבל בע"מ חי לדברי הכל אסור מה"ת ואיכא הלאו דלא יגאל. ונוכל לדייק כן מלשון התוס' במס' זבחים (דף ט' ע"א) בד"ה למאי שהבאתי לעיל שכתבו וז"ל תימא היכי לקי אחר שחיטה אלא יגאל הא אמרינן בבכורות (דף ל"ב) דלאחר שחיטה מדרבנן והניח בתימא. והנה הא דאמר רבא מנא אמינא לה דכתיב והיה הוא ותמורתו כו' אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל ורבנן הוא דגזרו לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה כו' הוא (בדף ל"א ע"ב) והתוס' בזבחים שם ציינו (דף ל"ב). אולם הוא הדבר אשר דברתי דהתוס' לא הביאו כלל ראיה מהא דרבא (בדף ל"א ע"ב) כי לרבא אמרינן דתם שחוט הוא אסור במכירה מה"ת ורבא דקאמר לאחר שחיטה דאסור במכירה הוא מדרבנן הוא דוקא בבע"מ שחוט וכדמוכח הסוגיא בבכורות דמיירי בפסולי המוקדשין ולפ"ז אין שום מקום לקושית התוס' כלל וכמו שכתבתי לעיל רק עיקר כוונת התוס' על (דף ל"ב ע"ב) על מימרא דרב אשי דאמר דהאי לא יגאל לא ימכר הוא ויליף לה מגופיה דקרא דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש כו' אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל הא בעי העמדה והערכה כו' והיינו דרב אשי סובר דתם שחוט ג"כ מותר במכירה מה"ת ולפי דברי רב אשי שפיר מובן דברי התוס' בזבחים (דף ט') שהקשו על הא