אמרי הצבי א צא

דהמוכר עולתו ושלמיו אתיא אפילו כר' יוסי כיון דמיירי להתכפר בו אחר וכמש"פ רש"י שם ובזה ר' יוסי מודה דלא מהני נראה דה"ק אביי והא ליכא לאוקמי כריה"ג דהני הא דתני והמעות חולין כיון דתני בה והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום א"כ מוכח דס"ל דלהתכפר בו ודאי לאו כלום הוא וא"כ היכי קדושה חלה על קדושה כיון דעולה ושלמים לא נפקא מקדושתן והקדושה לא נמכר ודמים של הקדש לא נפקא לחולין אלא היכי דקונה בו בהמת חולין וכיון דגוף הקדושה לא נמכר לקונה א"כ היכא נעשה המעות חולין אבל אכתי מיתוקמא שפיר הא דמוכר עולתו ושלמיו גם לר"י וכמ"ש כיון דמיירי שמוכרו להתכפר אלא דלא מיתוקמא הא דתני והמעות חולין כיון דתני לא עשה ולא כלום ע"כ דס"ל דלא קנה להתכפר וא"כ ודאי דלא יצאו המעות לחולין עכ"ל הקצה"ח והנה באמת גוף הסברא שכתב דלר' יוסי הוי דוקא ממון בעלים שיהיה הלוקח יאכל הבשר והוא של הלוקח אבל לא יכול למכור גוף הקרבן שיהיה הקרבן עולה לשם הלוקח הסברא בעצמותה היא נכונה מאד מאד ומ"ש ליישב סוגית הש"ס דפסחים הוא דחוק אלא אף אם נסבול הדחק הזה אכתי קשה בהא דקאמר אביי דאי לאו דר' אושעיא הוה מוקי איהו להאי ברייתא דצרכינן קרא גבי אתנן לכל נדר פרט לנדור דפריך הש"ס ל"ל קרא למעט הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהוה מתרץ לה אביי דאתיא כריה"ג ובקדשים קלים דממון בעלים הן וחל איסור אתנן עלה וצרכינן קרא לזה דלא חל כלל איסור אתנן עלה ואם נימא כסברת הקצה"ח הנ"ל דגם לריה"ג דסובר ממון בעלים הן מ"מ גוף הקרבן אינו יכול למכור לאחרים וא"כ האיך חל איסור אתנן עלה דאתנן לא הוה רק כשנתן לה הקרבן באתננה והיא הקריבתו לקרבן עבורה זה מיקרי אתנן אבל אם אין הקרבן שלה שיהיה קרב עבורה לאו שם אתנן עלה כלל ולמה צרכינן קרא למעט זה ולכאורה י"ל בזה. אם לא שנאמר דאף בכה"ג היה שייך לומר דמיקרי אתנן זונה והכי הוה הפי' בקרא לא תביא אתנן זונה היינו היכא דהקרבן הוא של הבעלים דהיינו שיהיה עולה לבעלים לשם חובה ויהיה נקרב על שם הבעלים ורק שהבשר והעור נתן לאתנן זה ג"כ מיקרי אתנן זונה הואיל דהבשר והעור הוא של הזונה ואי לאו דמיעטא קרא הו"א דמיקרי אתנן זונה והקרבן פסול ומש"ה צרכינן קרא לכל נדר למעט מיניה פרט לנדור. ולפי"ז יצא לנו לדינא דאם אחד נתן לזונה הבשר והעור רק שהניח לעצמו זכות זה להקריבו על שמו דהיינו שלמים וכיוצא ונתן לה זה כשהיתה הבהמה עדיין חולין ג"כ מיקרי שפיר אתנן זונה וכשהקריבו עבר על הלאו דלא תביא אתנן זונה והוא דבר חדש שלא מצאתי מפורש דין זה

וראיתי בנתה"מ סי' רמ"א סק"ה בהא שכתב המחבר שם ס"ז לפיכך הנותן שור לחבירו וא"ל ע"מ שתחזירני והקדישו והחזירו ה"ז קדוש אבל אם א"ל ע"מ שתחזירהו לי אינו קדוש שלא התנה עליו שיחזיר לו אלא דבר הראוי לו והקשה הנתה"מ על דין הראשון דהא מבואר בהרא"ש פרק לולב הגזול דאחר שיצא בו מחויב ליתן לו במתנה בשעת חזרה והביא ראיה מהא דלא ליקני אינש לינוקא ביומא קמא כו' וא"כ כשהקדישה שוב אינו יכול להקנות לו בשעת חזרה דהא אינו שלו והרי לא קיים התנאי כו'. וכתב לתרץ דדוקא בשור הוה הדין כן ומיירי שהקדישו לשלמים דיכול למכרו ותופס בהן קנין כשמכרו שמצות הקרבת הדם הוא של הלוקח והבשר והדם הכל ללוקח וכיון דבר הקנאה הוא מהני ביה חזרה וכשעושה הקנאה גמורה כשמחזיר לו מקיים תנאו בחזרה אכל בקדשי בדה"ב או הקדש עניים אין קדוש כלל כו' והאריך בזה יעוש"ה. והנה מ"ש הנתה"מ שמכרו שמצות הקרבת הדם הוא של הלוקח דקדק וכתב שמצות הקרבת דם הוא של הלוקח אבל גוף הקרבן שיהיה עולה לשם הלוקח אם הוא היה חייב קרבן שלמים זה בודאי לא מהני וכמ"ש הקצה"ח הנ"ל. אבל י"ל איך שייך למכור מצות הקרבת הדם הלא הכהן זורק הדם דהיינו הכהן שבאותו משמר. וי"ל דמיירי שהמקדיש היה כהן דיכול בעצמו להקריב קרבנו בכל עת שירצה כדאיתא במס' ב"ק קי"א ומכרו לכהן אחר וי"ל הרבה בזה ואכ"מ

אולם הפ"י שם בב"ק (דף ס"ו ע"ב) בתוד"ה דגזל קרבן כו' כ' ליישב קושיית התוס' דאתי כריה"ג ובקק"ל דממון בעלים הוא או כר"ש ובקדשים שחייב באחריותן דברשות בעלים הם והקצה"ח כאן הביאו ודחה דבריו דאפילו בקק"ל לריה"ג ג"כ לא חל המכירה לענין גוף הקרבן אלא דוקא לענין הבשר ועיין עוד בקצה"ח סי' שפ"ו סק"ז מ"ש כזה. אבל ראיתי בשמ"ק בב"ק על (דף ס"ו ע"ב) בד"ה דע כו' בסה"ד כתב ג"כ קושית התוס' דשם וא"ת א"כ דמיירי לענין דלא נפיק ביה גזלן כדפרי' א"כ ל"ל קרא פשיטא דאפילו משל"ו [לעד"נ דצ"ל מכרו] לא נפיק כדאמרינן פרק האשה בפסחים המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום. וי"ל דמיירי בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דאמר ממון בעלים הם ושפיר מצי למוכרו ומ"מ בגזול לא נפיק עכ"ל. הרי מבואר דלריה"ג חל המכירה על גוף הקרבן וכהפ"י ולא כהקצה"ח. מיהו ראיתי בשמ"ק בב"ק לקמן על (דף ע"ז ע"ב) בד"ה ולענין פסק בסה"ד וז"ל קדשי מזבח התמימים אינם נפדין מעתה מכירתם אינה מכירה כלל שהרי לא יצאו לחולין ביד הלוקח ולמדת מכאן שאפילו מכרן להקריבן לאותו קרבן עצמו ותהא כפרה ללוקח אין זה כלום והרי הוא כזבחים שנזבחו שלא לשם בעליהן עכ"ל והרי סתם רבינו המאירי ז"ל ונראה לכאורה דאפילו בקדשים קלים ג"כ הדין כן אם לא שנאמר דלא איירי בקדשים קלים רק בקק"ד והרבה י"ל בזה

(ב) והנה ראיתי בהקצה"ח שם שהקשה לפי סברתו הנ"ל אמאי לר' יוסי המקדש בקק"ל מחיים מקודשת דה"ל ממון בעלים ולפמ"ש היינו למוכרו לבשרן דהא אף דשלמים אין בהם מעילה אבל איסורא דאורייתא איכא ואסור מליהנות בהם מה"ת וא"כ היכי רשאי לקדש בו את האשה ומ"ש ממקדש בערלה וכלאי הכרם ועוד עיקרא דמלתא דריה"ג דאמר ומעלה מעל בה' לרבות קק"ל ולמה יתחייב בכפירתו הא כיון דלא אמר ריה"ג אלא מחיים אבל לאחר שחיטה משלחן גבוה קא זכו ומחיים אסור בהנאה מה"ת וכיון דאסור בהנאה תו לאו כפירת ממון הוא וכדאמרינן במרובה (דף ע"א) כיון דשחט בה פורתא אסרה ותו לאו דמריה קא טבח וזה ודאי דעל איסורי הנאה לא יתחייב בכפירתו וכן בשלמים שהזיקו דגובה מבשרן ולמה יתחייב בעלים על ממון דאיסורי הנאה וצ"ע כעת עכ"ד הקצה"ח

והנלע"ד ליישב קושיא הנ"ל דהנה באמת י"ל הואיל דאי בעי מתשיל עלה אית לה בעלים וא"כ אף בקדשי קדשים ג"כ היל"ל דמיקרי ממונו אלא דאם הקדשים הזיקו ל"ש לחייבו משום הואיל משום דהא לא ישאל על הקדשו כדי שלא יהיה חייב וגם דהא כל זמן דלא אתשיל על ההקדש לא הוי ממונו וכ"ז הוא בקדשי קדשים דלאחר שחיטה לא יהיה לו בהן שום זכות כלל משא"כ בקק"ל דלאחר שחיטה וזריקה יהיה לבעלים זכות בהן תו אמרינן דמיקרי גם קודם שחיטה ממונו הואיל דאי בעי מתשיל עלה דהא באמת יכול לשאול על הקדשו ומש"ה מיקרי תו ממון בעלים ול"ק כלל קושיות הקצה"ח ודוק בזה. ועיין לקמן על (דף ס"ב ע"ב) [או"ד אוק"א] מ"ש בענין זה דהואיל אי בעי מתשיל

אולם קושיא הראשונה של הקצוה"ח דהיאך מותר לקדש בו דהא אסור ליהנות בו מה"ת אכתי אינו מתיישב כ"כ ונלע"ד דלכאורה י"ל דהקצה"ח הקשה עיקר הקושיא לדבריו שהעלה דגם לריה"ג דממון בעלים הוא רק לענין למוכרן מחיים שיאכל הקונה הבשר אבל לא שישחוט ויזרוק ע"ש הקונה וע"ז הקשה קושייתו. דהא גם אם נפרש דלריה"ג יכול למוכרן שיקריבו ע"ש הלוקח ג"כ קשה דהיאך רשאי לקדש בו אשה או למוכרן לאחרי' הלא הוא נהנה עתה מן הקדשים בשעת הקידושין והמכירה דהא אסור מה"ת ליהנות בהם גם לריה"ג דסובר דממון בעלי' הוא. אולם לאחר העיון היטב נלע"ד דלא דמי כלל להא דהמקדש בערלה וכה"כ דהתם הרי הם אסורין עתה בהנאה ונהי דלאחר שישרפו ויהיה אפר יהיה מותר ליהנות בהן מ"מ עתה אין לו שום זכות בהן לא מיבעיא אם נימא דאיסורי הנאה יש להן בעלים פשיטא דא"ש דהא לאו דידיה הוא אלא אף אם נימא דאיסורי הנאה אין להן בעלים מ"מ עתה אין לו בהן שום היתר הנאה ולא חלו כלל הקידושין וכמ"ש התוס' במס' ע"ז ר"פ השוכר שהביא הקצה"ח. אבל בקק"ל דהתורה אמרה דיש להבעלים בהן זכות שכשישחטו ויזרקו יהיה הבשר שלהן ולא חל כלל ההקדש על גוף הבשר ורק שכ"ז שלא נשחט ונזרק אסור לאכול הבשר וליהנות מן הבשר מה"ת כי הבשר משועבד להחלבים להקרבה ולזריקת הדם אבל על גוף הזכות שיש להבעלי' בהבשר לא חל כלל ההקדש ורק דבחיי הבהמה אסור ליהנות ממנה והוי כמו בהמה חציה הקדש וח"ח וא"כ הזכות הזה בהבשר הוא להבעלים כי כן הוא גזירת התורה וא"כ שפיר יכול למכור הזכות הזה לאחר וכן יכול לקדש בו אשה ומקנה לה הזכות הזה ודוק היטב בזה: