אמרי הצבי א צ

יכול אם הוא דבר, של הקדש אבל אם הוא דבר של הקדש שפיר חל ההכשר של כל אדם ואם מע"ש ממון גבוה ג"כ חל ההכשר של כל אדם ורק אם נפל עליו מים בעצמו בלא שום כוונת אדם אז הוא דאמרינן דלא חל ההכשר דבהכשר בעינן כוונת אדם וז"נ לע"ד. ולפי"ז מיושב שפיר הכל ואין ראיה כלל מגמ' חולין (ל"ו) דפסקינן קק"ל ממון בעלים

וראיתי בספר אבני מילואים ח"ב בתשובות (סי' כ') הביא בשם תשובת גינת ורדים (סי' קל"ו) בענין הכשר פירות לקבל טומאה מוכח בכמ"ק במס' מכשירין דבעינן דניחא ליה בהכשר מים שבאו עליהן ושמח בהן ומשמע דאם אין לו שמחה אע"ג דאינו מיצר דאין לו הפסד בהכשר זה דאינו מוכשר לקבל טומאה וקשה דבפרק לולב הגזול באתרוג של תרומה לא יטול ויהיב טעמא בגמרא מפני שמכשיר את התרומה לקבל טומאה ופירש"י דהא מקבלת אשה מיד בנה הלולב ומחזירתו למים בשבת שהיו שורין האגודה כדי שלא ייבשו וכשנוגעים באתרוג הוכשר לקבל טומאה והא לא ניחא ליה שיפול מן המים שבאגודה על האתרוג והיאך הוכשר האתרוג בזה. וכתב הא"מ ע"ז ולק"מ דבהדיא תנן במסכת מכשירין פ"א כל משקה שתחלתו לרצון אע"פ שאין סופו לרצון כו' בשביל שתידח הקערה ה"ז בכי יותן ע"ש וכיון דניחא ליה שיגיע להאגודה המים ואח"כ נגעו אותן המים באתרוג אע"פ שאינו לרצון גבי אתרוג ה"ז מכשיר כיון שתחלתו לרצון עכ"ל הא"מ ז"ל. והנה לפי"ד הא"מ הנ"ל ל"ק קושית המנ"ח הנ"ל וגם היה אפשר להשיב על ראייתו של הקצה"ח הנ"ל דהא בשעת תלישת המים מן המחובר בעינן שיהיה לצורך להשתמש בו דבר תלוש דזה מקרי לרצונו ואם שאב ראובן מים מבורו של שמעון כדי שישתמש בו דודאי ראוי המים הזה להכשיר וא"כ אם העבירה להפרה של זבחי שלמים בנהר הרי המים שעל גופה ראוין להכשיר ואם אח"כ נפלו על האוכלין שלא לרצון ג"כ הוכשרו האוכלין לקבל טומאה וי"ל בזה אולם לאחר העיון ברמב"ם פי"ב מהל' טומאת אוכלין ה"א וה"ב ובהשגות הראב"ד שם יראה דדעת הרמב"ם הוא דתלישתן מן המחובר בודאי בעינן לרצון ורק בנפילתן על האוכלין סגי או שיהיה תחלה לרצון או סופו לרצון ולא בעינן שניהם לרצון ודעת הראב"ד הוא דכל שתלישתן מן המחובר לרצון אעפ"י שנפילתן על האוכלין היה לגמרי שלא לרצון בתחלה ובסוף ג"כ מכשירין עייש"ה ובכ"מ, והרמב"ם בה"א שם כתב בפירוש והוא שנתן עליהם מים ברצון בעלים עכ"ל הרי שנפילתן על הפירות צריך שיהיה לרצון ג"כ ורק דסגי הרצון בין בתחלה ובין בסוף עייש"ה. וא"כ דברי הא"מ הם רק כשיטת הראב"ד ז"ל וא"כ שפיר הקשה הגוו"ר לשיטת הרמב"ם וצ"ע אצלי דברי הא"מ בזה וא"כ אינו מיושב בזה קושית המנ"ח לשיטת הרמב"ם

(ב) ועוד י"ל בזה בהקדם דברי התוס' בחולין (דף ל"ו ע"ב) בהא דקאמר הש"ס כגון שהיתה לו פרה של זבחי שלמים והעבירה בנחל שחטה ועדיין משקה טופח עליה כ' התוס' בד"ה ועדיין פ"ה נפל מן העור לבשר וקשיא לפי' דא"כ הוי תלושין ושמואל סובר בפ"ק דפסחים (דף ט"ז) דתלושין לא מכשרי כו'. ונ"ל דע"י העור הבשר הוכשר דע"כ לא פליגי בריש העור והרוטב (דף קי"ח) אלא כשיש יד להכשר אבל ביש שומר להכשר כ"ע מודו דהיינו מחוברין דבשעת דיבוקו בעור הוי מחוברין עכ"ל. ולכאורה אינו מובן כלל דברי התוס' דהא בחייה אינה מקבלת הכשר ורק לאחר שחיטה אז הוא דמקבלת הכשר ואז כבר היא תלושין ואף שבאו המים על העור במחוברין מ"מ אז בשעת פרישתן מן המחובר לא היתה הבהמה ראויה לקבל הכשר ובשלמא אם היינו אומרים דכל שנתלשו המים לאיזה צורך אז תו המים הללו מכשירין לעולם היה א"ש אבל כיון דהתוס' קיימו דדוקא אז בשעת פרישתן מן המחובר באותו רגע המים מכשירין אבל לא לאח"כ אף שנתלשו המים לאיזה צורך ג"כ אינן מכשירין תו אח"כ א"כ לא הועילו התוס' כלום בתירוצם ולכאורה דברי התוס' צריכין פירוש. ואחר החיפוש היטב מצאתי בספר לב אריה על מסכת חולין שם דכתב באמת להסביר בזה שיטת רש"י ז"ל אבל לא כתב כלל לפרש כוונת התוס' בזה

ולאחר העיון היטב בזה יש לומר בכוונת התוס' דס"ל דהואיל דהוי העור שומר לבשר אף דבחייה הבהמה אינה מקבלת הכשר מ"מ כל שבאו עליה המים במחובר ועדיין המשקה טופח מועיל תו ההכשר הלז לכשישחטה אף דכששחטה כבר היו המים תלושין אפ"ה חל ההכשר מביאת מים דמעיקרא אם עדיין המשקה טופח ומש"ה הוכרח לומר שהיה המשקה טופח עדיין. ומעתה עפ"י האמור י"ל עוד דהנה גם לשיטת הרמב"ם דסובר דבעינן דוקא רצון בעלים מ"מ אם הוכשר אצל הבעלים ומכרו הבעלים לאחר בודאי דחל ההכשר דמעיקרא. וא"כ י"ל דהא דקאמר הש"ס כגון שהיתה לו פרה של זבחי שלמים והעבירה בנחל נוכל לפרש ג"כ שכבר העבירה בנחל בעודה חולין ואח"כ הקדישה לזבחי שלמים וא"כ חל ההכשר אח"כ כשנשחטה אף שעתה הוא ממון גבוה וכמ"ש בפי' דברי התוס' הנ"ל והיה א"ש ג"כ הא דכתב הרמב"ם הלשון פרת קדשים שהעבירה בנהר דגם בקדשי קדשים הדין כן אם העבירה בנהר בעודה חולין ואח"כ הקדישה לחטאת אם המשקה טופח לאחר שחיטה חל אז ההכשר דמעיקרא וא"ש הכל. מיהו לשון הגמ' שהיתה לו פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר וכן לשון הרמב"ם פרת קדשים שהעבירה בנהר משמע דכבר היתה קדושה כשהעבירה בנהר וע"כ הנכון יותר בעיני ליישב כמ"ש בראשונה דיכול להכשיר אוכל שהוא ממון גבוה ודוק

[נג] (א) שם ע"ב בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דאמר ממון בעלים הוא כו' כל הסוגיא ועיין ברמב"ם פ"ח מהל' נזקי ממון ה"ב שלמים שהזיקו גובה מבשרה ואינו גובה מן הבשר כנגד אימוריהן שהאימורים של קדשים קלים מועלין בהן כמו שביארנו בהלכות מעילה כו' ועיין ברמב"ם פ"ב מהל' גניבה ה"א הגונב כו' או שגנב נכסי הקדש כו' וכן הגונב קדשים מבית בעליהן בין קדשי קדשים בין קדשים קלים בין קדשים שאין הבעלים חייבין באחריותן בין קדשים שהבעלים חייבין באחריותן ה"ז פטור מן הכפל ומתשלומי ד' וה' שנאמר וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ועי' בלח"מ בהל' נזקי ממון מ"ש ליישב דברי הרמב"ם הללו שלא יסתרו זא"ז וכתב דהתם גבי גניבה איכא מיעוטא אחרינא וגונב מבית האיש דמיעט הכל ולכך רבינו הביא אח"כ ההוא קרא דוגונב ולא סמך אקרא דרעהו דלעיל למעט קדשים קלים וכן קדשים שחייב באחריותן כמ"ש שם עכ"ל ולכאורה תליא זה באם יש לנו לדרוש דרשות מעצמנו מה שלא נזכרו בש"ס וברייתא ותוספתא וכבר אסף איש טהור הרב בעל יד מלאכי ח"ר (סי' קמ"ד) והאריך בזה בבקיאות ולא הביא דברי הלח"מ הנ"ל. ועי' במלמ"ל פ"ד מה' מעילה ה"ח שתמה על הרמב"ם שפוסק המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ודין תורה שיחזרו המעות חולין כמו שהיו וקנסו אותו חכמים שיפלו המעות לנדבה כו' ותמה המלמ"ל דהא במס' פסחים (דף צ' ע"א) אמרינן דהאי ברייתא דמוכר עולתו ושלמיו ליכא לאוקמי כריה"ג דהא תני בה והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום משמע דלר' יוסי המוכר שלמיו מעשיו קיימים ואילו בפ"ח מנזקי ממון פסק רבינו כריה"ג שכתב וכל הקדשים שחייבים בהם מעילה אין בהם דין נזיקין משמע דשלמים שאין בהם דין מעילה יש בהם דין נזיקין קרינן ביה רעהו ודין זה אינו אלא כריה"ג כו' עיי"ש שהניח בצ"ע

וראיתי בקצה"ח (סי' ת"ו סק"א) שכתב ליישב קושיא הנ"ל וז"ל ונראה בזה דהא דקדשים קלים ממון בעלים לריה"ג אינו אלא לענין הבשר שיוכל למכרו מחיים שיאכל הקונה את הבשר אבל שישחוט ויזרוק על שם הקונה מודה ריה"ג דלא מהני דהזבח אינו נשחט ונזרק אלא על שם הבעלים שהקדישו אותו וכשם שאסור לשנות מזבח לזבח כן אסור לשנות שם הבעלים שהקדישו אפילו בקדשים קלים וא"כ ניחא המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום דהיינו להקריבו על שם הקונה וכמ"ש רש"י בפסחים (דף פ"ט) וז"ל המוכר עולתו להתכפר בו אחר לא עשה כלום ואין העולה קריבה אלא לשום בעלים הראשונים עכ"ל וה"ה בשלמים בכה"ג שתקרב על שם הלוקח ובזה גם ר' יוסי מודה וכמ"ש וכו' והאריך בזה ומהא דפסחים (דף צ') ת"ר הממנה אחרים עמו על פסחו כו' אמר אביי אי לאו דאוקמי ר' אושעיא לההוא בממנה זונה על פסחו ורבי הוא הוה מוקמינא להאי בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דאמר ממון בעלים כו' וההוא דמוקי לה ר' אושעיא כרבי לא מוקמינא אלא כרבי דבפסח לא משייר אינש והא ליכא לאוקמי כר' יוסי דהא תני בה והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום. ולפמ"ש