אמרי הצבי א פט

כלים שעליה ופריך עלה אי אמר לו קני בהמה וקני כלים מי קני הא חצר מהלכת היא וחצר מהלכת ל"ק כו' ומשני בכפותה ואי נימא דחצירו ומתנתו באים כאחד לא מהני א"כ אפילו בכפותה נמי לא מהני עיי"ש בקצה"ח. ולפי האמור נוכל לומר דכוונת הש"כ הוא דבכה"ג היכא דלא א"ל המוכר שיקנה בקנין חצר רק שהקנה לו סתם והלוקח לא אמר בפני המוכר שרוצה לקנות בקנין חצר בכה"ג הוא דלא מהני רק היכא דהיה החצר שלו מקודם משא"כ היכא דחצירו ומתנתו באין כאחד לא מהני בכה"ג וי"ל בזה. מיהו הסמ"ע שם (בס"ק ג' ד') מבואר דמפרש דהיכא דהיה החצר משתמרת גם הראב"ד והרא"ש מודו דקונה אפילו בלא א"ל קני אג"ק ומטעם חצר ולא פליגי הרמב"ם והראב"ד רק היכא דאין החצר משתמרת דלא נוכל לומר משום קנין חצר עיי"ש. וא"כ מבואר דס"ל דגם הראב"ד סובר דלא בעינן שיאמר לו המוכר שיקנה בקנין פלוני ורק כל שעשה הלוקח קנין המועיל מהני והארכתי בזה בכמ"ד ועיין מ"ש בעזה"י בתשובה לענין מכירת בכור בענין זה. וגם בהאי דינא דחצירו ומתנתו באין כאחד הארכתי בכמ"ד בענין זה והבאתי דגם הש"מ בב"מ (כ"ו) סובר כסברת הש"כ הנ"ל. וכעת נלע"ד לומר דגם שיטת רש"י ז"ל הוא כן שכתב במס' גיטין (דף ע"ז ע"ב) בהא דתיזיל ותיחוד ותפתח דפירש"י דהוא מקנין אג"ק והראשונים נ"ע תמהו עליו דלמה לא פי' דהוא מטעם קנין חצר. ונוכל לומר דשיטת רש"י ז"ל הוא ג"כ דחצירו וגיטה באין כאחד לא מהני והא דקאמר הש"ס בכמ"ד גיטה וחצירה באין כאחד הוא דוקא בחצירה שהכניסה לו הן בנצ"ב והן בנכסי מלוג דבאמת החצר היה שלה מקודם וגם עכשיו עדיין שלה אלא שהבעל אוכל הפירות וכשמגרשה הרי חוזר הכל לרשותה כמקודם נשואין בזה שפיר אמרינן דגיטה וחצירה באין כאחד משא"כ היכא דלא היה החצר שלה מעולם רק הוא מקנה לה עכשיו חצירו והגט בתוכו בזה שפיר אמרינן דלא מהני ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל לפרש בגיטין (ע"ז ע"ב) דהוא מדין קנין אג"ק. וכמדומה שכבר ראיתי מתרצים כן או שאנכי תירצתי כן מכבר ועיין קצה"ח (סי' ר' סק"ה) ויש להאריך עוד בזה אלא שאין הזמן מסכים עמדי כעת

[נב] (א) שם ע"ב נכסים שאין בהן מעילה הוא דלית בהו הא מקדש קדשי מאן תנא אר"י בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דאמר ממון בעלים הוא דתניא ומעלה מעל בה' לרבות קק"ל שהן ממונו דברי ריה"ג כו' עד כי אמר ריה"ג מחיים אבל לאחר שחיטה אפילו ריה"ג מודה דכי קא זכו משלחן גבוה קא זכו כו' כל הסוגיא. ופירש"י בד"ה אבל לאח"ש וז"ל כי זכו בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בשאר הבשר משלחן גבוה קא זכו עכ"ל ובתוד"ה מחיים כתבו דדוקא כהנים הוא דאמרינן בהו דלאח"ש משלחן גבוה זכו אבל בחלק הבעלים אפילו לאח"ש הרי הוא ממונם לקדש בו אשה ולכל דבר עיי"ש ועיין במס' קידושין (דף נ"ב ע"ב) כתב גם שם רש"י כמ"ש כאן דלאח"ש אמרינן משלחן גבוה קא זכו אפילו בחלק הבעלים ועיין לקמן בסוגיין (בדף י"ג ע"א) ברש"י ד"ה מתנות כהונה קא אמרת מ"ש שם

והנה לכאורה נראה דדעת הרמב"ם הוא כדעת התוס' בהא דכ' בפ"ה מהל' אישות ה"ה וז"ל כהן שקידש בחלקו מקדשי קדשים או מקדשים קלים אינה מקודשת מפני שלא הותרו אלא לאכילה בלבד ע"ש. והנה דקדק בלשונו וכתב כהן שקידש בחלקו ואמאי לא כתב כלשון המשנה המקדש בחלקו מבואר דסובר דדוקא כהן המקדש בחלקו הוא דאמרינן ביה משלחן גבוה זכי אבל בבעלים המקדשים בחלקן אפילו לאחר שחיטה ג"כ אמרינן ביה דקדשים קלים ממון בעלים הוא ומש"ה נקיט בלשונו כהן שקידש. מיהו י"ל דנקיט הלשון כהן שקידש משום דכתב ג"כ בקדשי קדשים דע"כ מיירי בכהן מיהו אכתי י"ל דהי"ל לכתוב סתמא כלשון המשנה המקדש בחלקו אלא ע"כ דסובר דדוקא בכהן אמרינן דלאחר שחיטה משלחן גבוה זכי אבל לא בחלק הבעלים וכסברת התוס' וי"ל בזה. ועיין לקמן בפרקין [אוג"ד אוק"ט] צדדתי דהרמב"ם נוטה לשיטת רש"י ז"ל בזה

והנה הרא"ש כאן בסט"ו נסתפק בבכור בזה"ז כשהוא ביד כהן אי הוי ממון בעלים דלריה"ג קדשים קלים ממון בעלים הן ולרבנן לא הוי ממון בעלים עיי"ש ועיין בש"ע אהע"ז (סי' כ"ח סעיף כ"ג) ועיין בחמ"ח ס"ק מ"ג ובב"ש סק"ס ומסיק החמ"ח להלכה דממון בעלים הן כריה"ג עיי"ש וכ"ה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' נזקי ממון וכפי הבנת הלח"מ שם ע"ש ובקצה"ח סי' ת"ו הביא ראיה דפסקינן כריה"ג דקק"ל ממון בעלים הן מהא דאיתא במסכת חולין (ל"ו ע"ב) מכלל דחיבת הקודש דאורייתא מנ"ל אי לימא מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא האי בשר דאתכשר במאי אילימא דאתכשר בדם והא אמר ר"ח בר אבא אר"י מנין לדם קדשים שאינו מכשיר כו' ודילמא כדרב יהודה אמר שמואל כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליו ועיין ברש"י שם מ"ש הטעם דנקיט דוקא פרה של זבחי שלמים משום דזבחי שלמים העור לבעלים ע"ש. וכתב הקצה"ח דלשיטת הרמב"ם בפי"ב מטומאת אוכלין ה"א כל דברי הכשר אוכלין דברי קבלה הן מפי השמועה למדו שזה שנאמר וכי יותן מים על זרע אחד המים ואחד שאר ז' משקין והוא שינתן עליהם ברצון בעלים ואחר שנעקרו מן הקרקע כו' ובכ"מ שם הביא דברי הרשב"א דחולק וס"ל דלא בעינן דוקא דעת בעלים ורק כל שבא עליהן מים ברצון אדם הרי הוא מוכשר אולם דעת רבינו דמשמע ליה דפשיטא דרצון בעלים בעינן דאין סברא דרצון אחרים יגרום טומאה לדבר שאינו שלהם עכ"ד הכ"מ וא"כ היכי משכחת בקדשים הכשר מים כיון דבעינן רצון הבעלים וקדשים לית להו בעלים. ומזה נראה מוכח כדעת הפוסקים כריה"ג דקק"ל ממון בעלים הן וא"כ בפרה של זבחי שלמים דהוי קק"ל שפיר מהני להו הכשר מים דבעלים ומיישב בזה הא דנקיט הש"ס דוקא כגון שהיתה לו פרה של זבחי שלמים עיי"ש שהאריך בביאור הדבר

ולעד"נ לומר בזה דהנה הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' טומאת אוכלין הי"ז כתב הלשון פרת קדשים שהעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עליה ה"ז מוכשרת לפיכך אם נמצאת מחט טמאה בבשרה הרי הבשר טמא ועיין בכ"מ הביא הגמרא פסחים (דף י"ט) ע"ש וא"כ יקשה דהאיך יועיל ההכשר הלא חטאת בודאי לכ"ע ממון גבוה הוא וא"כ יקשה קושית הקצה"ח הנ"ל. ועוד ראיתי בספר מנחת חינוך מצוה ק"ס הביא דברי הקצה"ח הנ"ל והקשה דבמס' סוכה (דף ל"ה) אתרוג של מע"ש לא יטול ואם נטל כשר ואמרינן הא דלא יטול לכתחלה מפני שמכשירה כו' כל הסוגיא ולמ"ד מע"ש ממון גבוה האיך חל ההכשר עיי"ש שהאריך. ובפשיטות קשה דהרמב"ם בפ"ח מהל' לולב ה"ב כתב אתרוג של מע"ש לא יטול מפני שמכשירה ובפ"ג מהל' מע"ש הי"ז פוסק דמע"ש ממון גבוה וא"כ האיך חל ההכשר. ועוד י"ל אם נימא דהרמב"ם סובר כשיטת רש"י דגם הבעלים כי זכו בבשר לאחר שחיטה ג"כ אמרינן משלחן גבוה זכו א"כ אכתי יקשה דהאיך חל ההכשר על פרה של זבחי שלמים הלא עיקר ההכשר הוא חל לאחר שחיטה ואז גם לריה"ג אמרינן דמשלחן גבוה זכו ולא הוי ממון בעלים. אולם אם ניהא דהרמב"ם סובר כשיטת התוס' דדוקא כהנים משלחן גבוה זכו וכמש"ל א"ש דברי הקצה"ח. אולם נצטרך לומר דלשיטת רש"י דסובר דגם בבעלים דזכו בבשר לאח"ש הוא משלחן גבוה יקשה דהיאך חל ההכשר בפרה של זבחי שלמים וכסברת הקצה"ח הנ"ל וע"כ נצטרך לומר דרש"י ס"ל כשיטת הרשב"א דבהכשר לא בעינן דוקא דעת בעלים. אולם לעד"נ בגוף הדבר דנהי דסובר הרמב"ם דבעינן רצון בעלים דוקא היינו דוקא בדבר שיש לו בעלים הוא דלא הוכשר אם אדם אחר נתן עליהם מים ומשום דכ"ז דלא ניחא ליה להבעלים לא נוכל לומר ביה בכי יותן דומיא דכי יתן מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה והטעם משום דלא ניחא ליה להבעלים שיהיה מוכשר לקבל טומאה אבל בדבר שאין לו בעלים שפיר חל ההכשר של כל אדם כל מי דניחא ליה ונותן עליה מים שפיר חל ההכשר ומצד הסברא לא נשווי' פלוגתא רחוקה בין הרמב"ם והרשב"א הנ"ל דלהרמב"ם נימא דבעינן דוקא שבעלים יתנו עליה מים או דיהיה ניחא להו ואם יהיה דבר שאין לו בעלים לא יחול ההכשר לעולם ולהרשב"א יהיה חל ההכשר של כל אדם אף על דבר שיש לו בעלים ועדיף לומר דלא פליגי בפלוגתא רחוקה כ"כ. וא"כ מע"ש דממון גבוה הוא שפיר חל ההכשר של כל אדם ולפי הנראה מקצה"ח דמדמה הכשר להאי דאין אדם אוסר דשא"ש ולע"ד לא דמי להא דאא"א דשא"ש דדוקא לאסור אינו