אמרי הצבי א פ

שבדקה פ"א והיתה טהורה אפילו אם היא בתוך הז' ימי נדה ג"כ היא בחזקת טהרה ואפילו אם עכשיו בדקה ומצאה טמאה והרבה י"ל בזה והדברים עתיקין. ובמ"ש השמ"ק הנ"ל דס"ס עדיף מחזקה הנה הרמ"א ביו"ד סי' ק"י סס"ט כ' להלכה כן ועיין בט"ז ס"ק ט"ו ובש"כ בדיני ס"ס אות כ"ז הביאו דברי השו"ת הרשב"א סי' ת"א שהאריך בזה דמועיל ס"ס במקום חזקה והביא שהאו"ה כ' דלא מועיל ס"ס במקום דאיתחזק איסורא. ומיהו לפמ"ש הט"ז והש"כ דהרא"ה בבדה"ב כ' דלא מהני ס"ס במקום חזקת איסור וכתבו לחלק בין היכא דהחזקה סותר להס"ס כגון בספק בשחיטה לא מהני ס"ס אבל היכא דאין הס"ס סותר להחזקה כגון בנשבר הגוף שפיר מועיל ס"ס עש"ה וא"כ בנ"ד שכ' השמ"ק אפשר לומר ג"כ דלא הוה הס"ס נגד החזקה ומש"ה מועיל הס"ס ועיין בפר"ח שם והאריכו בזה המפרשים וחידוש שלא הביאו השמ"ק הנ"ל ויש להאריך בזה

[מג] שם ע"א תוס' ד"ה דאין מקצת שליא בלא ולד וא"ת לר"א דאמר חוששין משום דאין מקצת שליא בלא ולד אבל אם היה מקצת שליא בלא ולד לא היתה חוששת ה"ד אי בר"ה אפילו בחד ספיקא מטהרי ואי ברה"י אפילו בס"ס נמי טמא כו' וי"ל דשמעתין איירי לענין לאוסרה לבעלה עכ"ל. ולכאורה אינו מובן כלל תי' של התוס' דהא עיקר הדין דספק טומאה ברה"י טמא ילפינן מסוטה דאסורה על בעלה וא"כ חזינן דעיקר הלימוד הוא לענין לאוסרה על בעלה וחפשתי ומצאתי בש"ש להקצה"ח שמעתא א' פי"ב שהביא קושיא זו בשם המוהר"ם שי"ף והביא ג"כ בשם הגאון מוהר"י ז"ל אבד"ק ברעסלא שכ' ג"כ לענין איסור נדה לבעלה היכא דאיכא ס"ס די"ל דלא מהני הס"ס הואיל דברה"י אפילו ס"ס טמא יעויין בשו"ת זכרון יוסף חיו"ד סי' ט' שהביא תשובת הגאון הנ"ל. אולם הנכון כמ"ש הש"ש שם לחלק בין איסור נדה לבעלה לבין איסור סוטה לבעלה דגבי סוטה דאסורה לבעלה הוא מקרא דונטמאה ונטמאה א' לבעל וא' לבועל וכיון דאיסור שבה משים טומאה הי"ל ספק טומאה ברה"י וספיקו טמא אבל איסור נדה לבעלה אינו כלל משום איסור טומאה רק הרי היא כמו שאר איסור ולא תליא כלל בין רה"י לרה"ר ועייש"ה ועיין עוד שם בשמעתא ג' פרק יו"ד שכ"כ ג"כ שם ונכון כן. ועיין בשו"ת נוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' ק"כ בד"ה וגם ג"כ כתב כן עייש"ה

[מד] שם ע"ב ואמר עולא אר"א בכור שנטרף בתוך למ"ד יום אין פודין אותו כו' ופירש"י בד"ה בכור שנטרף וז"ל בכור אדם שנהרג בתוך למ"ד יום אין פודין אותו א"צ לפדותו ואם מת מעצמו לא איצטריך לן למימר דהא כתיב ופדויו מבן חודש תפדה אבל השתא איצטריך לאשמועינן דלא אמרינן אי לא איקטול הוה חי ולאו נפל הוה וליפרקי עכ"ל. ועיין בתוד"ה בכור והביאו פירש"י ז"ל וכתבו ע"ד רש"י ז"ל משמע קצת דאם קים לן בגויה דכלו לו חדשיו וחי היה חייב לפדותו וקשה דבפ' יש בכור (דף מ"ט ע"א) אמר גבי פודה בנו בתוך למ"ד יום ונתאכלו המעות לאחר זמן אין בנו פדוי ואמאי והא איגלאי מלתא למפרע דלא נפל הוא אלא ודאי גזה"כ הוא ופדויו מבן חודש תפדה דאפילו קים לן שכלו חדשיו צריך למ"ד יום עכ"ל. ועיין בשמ"ק כאן בד"ה בכור שנטרף שכתב על לשון התוס' שכתבו משמע קצת ועיי"ש מ"ש בזה ודבריו צריכין פירוש אם לא שיש קצת ט"ס. ולע"ד היה נראה דכוונת התוס' שכתבו הלשון משמע קצת משום דנוכל לפרש כוונת רש"י בדרך אחר בפשיטות ולא יקשה כלל והוא דהתוס' מפרשים כוונת רש"י במ"ש ואם מת מעצמו לא איצטריך לן למימר דהא כתיב ופדויו מבן חודש תפדה כו' דהכוונה הוא דקמ"ל דאפילו איקטול ג"כ חיישינן לדילמא נפל הוה וע"ז הוקשו התוס' דמשמע הא אי ידעינן דכלו לו חדשיו הי' חייב למפרקיה והוקשו מהא דבכורות מ"ט אולם לע"ד י"ל דכוונת רש"י ז"ל הוא דהו"א דהיכא דנהרג בתוך למ"ד יום יהי' חייב לפדותו משום דאמרינן דאי לא איקטול היה חי ולאו נפל הוא ואמרינן דעיקר הקפידא שהקפידה תורה ופדויו מבן כו' היינו משום דאז יצא מחשש נפל וא"כ באמת אם היינו יודעין שכלו לו חדשיו היה חייב באמת לפדותו תיכף קמ"ל דהא דהקפידה תורה ופדויו מבן כו' היינו משום דהוא גזה"כ דדוקא כשהוא בן חודש אז חל החיוב לפדותו הא קודם שהוא בן חודש לא חל כלל החיוב עדיין וא"כ אפילו ידעינן שכלו לו חדשיו ג"כ לא חל כלל החיוב עדיין וא"כ ממילא אם נהרג בתוך שלשים דפשיטא דאין כאן כלל חיוב פדיון והוא משום גזה"כ ומש"ה כתבו התוס' הלשון משמע קצת דאם קים לן בגוי' דכלו לו חדשיו וחי היה חייב לפדותו והוקשו על רש"י. אולם לפי מה שפירשתי דברי רש"י לא קשה כלל קושית התוס' מהא דמס' בכורות (דף מ"ט) גבי נתאכלו המעות דהא התם הוה פלוגתא דרב ושמואל ואשמעינן רמב"ח ג"כ לדין הזה. וגם הקושיא שהוקשו התוס' במס' מנחות (דף ל"ז ע"א) בד"ה שומע אני וז"ל פ"ה נטרף נהרג וקשה לר"ת דממתני' הי"ל לאקשויי דתנן בבכורות (דף מ"ט) מת הבן בתוך למ"ד יום האב פטור מחמש סלעים עכ"ל. ולפי האמור ל"ק כלל ודוק. ועיין מס' בכורות (מ"ט ע"א) במתני' מת הבן בתוך למ"ד יום אע"פ שנתן לכהן יחזיר ופירש"י בד"ה יחזיר וז"ל דנפל הוה ולא מיחייב בפדיון עד לאחר שלשים ובתוד"ה מת וז"ל פ"ה משום דנפל הוא ובחנם פי' כן דאפילו קים לן בי' דכלו לו חדשיו בבן חודש תלה רחמנא עכ"ל. ולפי האמור מיושב שפיר דרש"י ז"ל ג"כ סובר כן דהא דפטור הוא משום גזה"כ דוקא מבן חודש תפדה ורש"י כתב שני טעמים חדא דנפל הוה ועוד דלא מיחייב בפדיון עד לאחר שלשים וכן מוכח לשון רש"י ג"כ דאל"כ בהאי טעמא דנפל הוה סגי ולמה הוצרך להוסיף הלשון ולא מיחייב בפדיון עד לאחר למ"ד אע"כ דהוא עוד טעם בפ"ע

[מה] שם ואמר עולא אר"א שומר שמסר לשומר פטור כו' כל הסוגיא. ועיין בשמ"ק כאן בד"ה לא מיבעיא ש"ח שמסר לש"ש הביא שם שתי דעות על מי לשלם השכר להש"ש דעת התוס' מוהר"י כהן צדק דעל הש"ח לשלם השכר להש"ש ואין על הבעלים חיוב כלל לשלם השכר ולא דמי ליורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות דנותן לו דמי הוצאה דשאני התם דתקנתו של בעל השדה הוא דעביד ומש"ה יהיב ליה דמי הוצאה אבל הכא לא עליי' לשמירה בעבור הבעלים כי אם בשביל עצמו שהי' לו טורח לשמרו וע"כ פטורין הבעלים מלשלם שכר השמירה להש"ש אבל דעת הר"מ מסרקסטה ז"ל דהבעלים צריכין לשלם השכר שמירה כיון דעליי' לשמירתן של בהמותיו וזימנין דמרויח איהו בהכי דאם ידוע שנגנבו מאצלו או אבדו משלם אותם לבעה"ב שאין הלה עושה סחורתו בבהמותיו של חבירו כו' עייש"ה. וצ"ע אצלי לדעת המוהר"י כ"צ ז"ל אם ש"ח שמסר לש"ש ונגנב דחייב הש"ש לשלם לבעלים אם אז צריכין הבעלים לשלם שכר השמירה דנוכל לומר דע"כ לא כתב ז"ל דהש"ח צריך לשלם השכר שמירה אלא דוקא אם לא נגנב ורק מכח שהש"ש ישמור שמירה מעולה יותר דגם בזה דעת הר"מ ז"ל דהבעלים צריכין לשלם שכר שמירה ובכה"ג כתב המוהר"י כ"צ ז"ל דהואיל דהש"ח לא עשה זה לטובת הבעלים רק לטובת עצמו הוא דסובר דצריך הש"ח לשלם שכר השמירה אבל אם באמת נגנב ונאבד דהש"ש משלם להבעלים י"ל דבכה"ג גם המוהר"י כ"צ סובר דעל הבעלים לשלם שכר השמירה הואיל דבאמת בא לו טובה לבעלים ע"י שכר השמירה או דילמא לא שנא דאף בכה"ג סובר המוהר"י כ"צ ז"ל דעל הש"ח לשלם שכר השמירה ולכאורה י"ל בזה

והנה לכאורה י"ל על גוף סברת המוהר"י כ"ץ ז"ל שכתב הטעם דהש"ח צריך לשלם שכר השמירה משום דלא דמי ליורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דשאני התם הואיל דתקנתו של בעל השדה הוא אבל הכא לא עליי' לשמירתו בעבור טובת הבעלים כי אם בשביל עצמו שהיה לו טורח לשמרו י"ל בזה מהא דאיתא לקמן בב"ק (דף כ' ע"ב) גבי הדר בחצר חבירו שלא מדעת אי צריך להעלות לו שכר דא"ל רמב"ח מתני' היא אם נהנית משלמת מה שנהנית ורבא דחי לי' דל"ד למתני' האי זה נהנה וזה חסר והאי ז"נ וזה לא חסר הוא ורמב"ח סובר דסתם פירות ברה"ר אפקורי מפקיר להו ופריך הש"ס מהא דהמקיף חבירו משלש רוחותיו כו' הא רביעית מחייבין אותו ועוד מסיפא