אמרי הצבי א עח

מצוה לא משום לכם ולא משום מהב"ע כדפרישנא לעיל גבי לולב וסוכה ולא משכחת לה נמי במצה שאולה דשאולה כה"ג במידי דלא הדר בעיניה הלואה הוא וממונו של לוה גמור הוא ולכם קרינא ביה לא משכחת לה אלא במע"ש ואליבא דר"מ דהכא כיון דברשות הוא אוכל ומשלחן גבוה קזכי בדין ליכא למימר דקניא בלעיסה דכי איתא דגבוה הוא כו' הרי כל דברי המקו"ח מבוארין ברבינו הקדמון הריטב"א ז"ל

והנה הרא"ש ז"ל לא סבר לה להאי סברא שכתב הריטב"א דמדלעסי' קניא והלא הש"ס בכתובות (דף ל ע"ב) קאמר בהדיא דמדלעסי' קניא ולכאורה קשה קושית המקו"ח על הרא"ש ז"ל

אולם לפי האמור א"ש והרא"ש אזיל לשיטתו ולשיטת הרא"ש הנ"ל אין התחלה כלל לקושית המקו"ח הנ"ל והוא דנהי דהלעיסה הוי שינוי מ"מ לא קני בהאי שינוי הואיל דהוא מקלקל וכמ"ש בשיטת הרא"ש בר"פ הגוזל קמא. והש"ס בכתובות (דף ל) דקאמר מדלעסי' קניא לא הוי הפי' דקניא לגמרי רק דנעשה אז גזלן בשעת הלעיסה דאף שתחב לו חבירו מ"מ כשלעסי' קניא והיינו שנעשה אז גזלן. וכן לעיל שם בגונב חלבו של חבירו דקאמר מדאגביה קניא ע"כ לא הוי הפי' שקנהו לגמרי ורק שקנוי כמו גזלן דהיינו להתחייב והמעיין שם בסוגי' יראה מבואר דהפי' הוא כן

ונוכל לומר דמכאן ראי' להלכה דשינוי השבור שהוא מקלקל בו לא הוי שינוי לקנות שהרי להלכה פסקינן שם בש"ע סי' תנ"ד סעיף ד' דאין אדם יוצא י"ח במצה גזולה בד"א שגזל מצה אבל אם גזל חיטין או קמח ועשאו מצה יוצא בה שקנאה בשינוי כו' אלמא שמכח הלעיסה לא קנאו והוא משום האי טעמא והמק"ח כתב הטעם משום מהב"ע והמעיין שם בהרא"ש יראה דמתחלה לא אתא עלה מדין מהב"ע רק לבסוף הביא דברי הירושלמי יעוש"ה וי"ל בכ"ז. ועיין מג"א ריש סי' קצ"ו וז"ל ואפשר דאפילו גזל לחם מברך בהמ"ז דכשאכלה כבר קנאו בשינוי עכ"ל והיינו ע"כ משום דקניא בלעסי' ואח"כ כ' ועמ"ש בה"ה פ"ו מהל' חו"מ בביאור הירושלמי דלא כב"ח עכ"ל והפי' דמדברי ה"ה שם מבואר דבגזל לחם ואכל אינו מברך ודלא כהב"ח וי"ל בזה. והנה נראה דהמג"א מסתפק לדינא בזה ולפי מה שכתבתי הרח"ש ז"ל לא ס"ל דלעסי' הוי קנין וא"כ מפרש במס' כתובות כמו שפירשתי דמכח גזלן הוא דנעשה אז גזלן אבל לא קניא בשינוי זו וא"כ לא פליגי כלל הירושלמי עם הש"ס דילן בכתובות (דף למ"ד) וא"כ לדינא היל"ל דגזל לחם ואכלו אינו מברך בהמ"ז וי"ל בזה ולדינא צ"ע. ועיין לקמן בפרק הגוזל עצים (דף צ"ד ע"א) [או"ו אק"אנ מ"ש בזה

(ז) ועפ"י האמור נוכל לפרש קצת דברי הירושלמי דפ"ק דחלה סוף ה"ו וז"ל תני מצה גזולה אסור לברך עליה א"ר הושעיא על שם ובוצע ברך נאץ ה' א"ר יונה הדא דתימא בתחלה אבל בסוף לא דמים הוא חייב לו ר' יונה אמר אין עבירה מצוה ר' יוסי אמר אין מצוה עבירה א"ר הילא אלה המצות אם עשיתן כמצותן הן מצות ואם לאו אין מצות ופי' המפרש המוהרא"פ ז"ל דר' יונה דאמר אין עבירה מצוה סובר דאפילו ידי חיוב מצה לא יצא ור"י דאמר אין מצוה עבירה וידי חיוב מצה יצא ור' הילא דאמר מקרא דאלה המצות ס"ל כר' יונה ולא צא ידי מצה ועי' בהרא"ש פ"ב דמס' פסחים סוף סי' י"ח הביא הירושלמי הנ"ל וכתב ואפשר דהני אמוראי פליגי ואית להו כיון דלא עשאן כמצותן אינה מצוה ולא יצא י"ח עכ"ל ולע"ד נוכל לומר דהפי' הוא דפליגי בזה אם לעסי' מיחשב שינוי לקנות דאמר ר' יונה הדא דתימא בתחלה אבל בסוף לא דמים הוא חייב לו והיינו דקניא בלעיסה ומחויב לברך בהמ"ז וקאמר עוד ר' יונה אין עבירה מצוה והיינו דיוצא ידי מצה דאין עבירה מצוה דהא קניא בלעיסה ואח"כ כשבלעה הוא מקיים המצוה [והוא דלא כפירושו של המפרש הנ"ל] ור' יוסי אמר אין מצוה עבירה והיינו דכל שהיה עבירה תו לא יוכל להיות מצוה ונוכל לומר דהכוונה הוא דלא קנה בלעיסה ור' אילא דאמר מקרא דאלה המצות הוא סובר ג"כ דלא קני בלעיסה ויש לפרש עוד באופן אחר וקצרתי במובן. שוב ראיתי בספר אומץ יוסף על או"ח סי' קצ"ו להגאון מו"ה יוסף ליב זצ"ל ראבד"ק ברעסלא העיר שם בדבר נכון דלענין בהמ"ז תליא בשביעה ויכול לברך בהמ"ז ע"י מה שקנאה ע"י הלעיסה אבל לענין לצאת ידי מצה בעינן שבשעת אכילה יהיה שלו והעיר בהרבה דברים נכונים בזה ודפח"ח ועפי"ז יש להוסיף עוד בביאור הירושלמי הנ"ל וקצרתי כעת

(ח) ובהיותי בזה ראיתי עוד שם במקו"ח שהביא ראיה שהוא מטעם מהב"ע מהא דפסחים (דף ל"ח) דאין יוצאין בהקדש שלא נפדה וקשה דהא במס' ר"ה (דף כ"ח) תקע בשופר של עולה דמדמעל בה נפקא לחולין וה"נ נימא הא נוטלה לאכלה מעל לפי כולה כדאיתא בנדרים (דף ל"ד) וא"כ יצא לחולין והי"ל לצאת בו ואפילו אם נימא שלא מעל בנטילה משום דהוי כגיזבר כיון, דהוי הקדש שלו כמ"ש הר"ן שם בנדרים מ"מ מדלעסי' מעל כו' יעוש"ה בדבריו. ולעד"נ דל"ק כלל דבמעילה איכא שני אופנים או שנהנה או שמוציא מרשות הקדש לרשותו והתם מיירי בגיזבר והנאה לא היה ש"פ ופגם ולא נהנה לא מעל עיין מעילה (דף י"ח) קצרתי מאד מאד ודוק

[מב] שם ע"א ואמר עולא אר"א שליא שיצתה מקצתה ביום הראשון ומקצתה ביום שני מונין לו מן הראשון כו'. ובתוד"ה דקא וז"ל וא"ת ואמאי לא יהיו טהורים דילמא ביום ראשון יצא ראשו או רובו ואפילו לא יצא דילמא הוא זכר וי"ל דלא מצי למישרי בס"ס דהוי תרי קולי דסתרי אהדדי כו' יעו"ש. ועיין בש"מ בד"ה דקא שהביא קושית התוס' הנ"ל וכ' עלה וז"ל וקשה כיון שמנתה י"ד של טומאה הרי הוא בחזקת טומאה וא"כ היאך נוכל לטהר יום ט"ו מכח ס"ס וי"ל דחזקת טומאה במקום דאיכא ס"ס אינה כלום עכ"ל. והנה מבואר בכאן בש"מ דמחשיב לה לחזקת טומאה גבי אשה חזקה גמורה. ולכאורה י"ל מהא דאיתא במס' זבחים (דף כ"ט ע"א) ת"ר אם האכל כו' א"ל ר"ע הן מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום שהן בחזקת טהרה כיון שראו סתרו אף אתה אל תתמה ע"ז שאע"פ שהוכשר שיחזור ויפסל כו' ומבואר בהדיא דזה לא הוי חזקת טומאה ואדרבא הש"ס קרו לה חזקת טהרה אעפ"י שעדיין לא נטהרו לגמרי. ועיין ברש"י שם בד"ה בזב וזבה וז"ל שפסקו והתחילו למנות ימי סיפרו ומנו ד' או ה' ימים ואם ראו סתרו כל מנינם כו' ובתוס' שם ד"ה וכיון הוקשו על פירש"י וז"ל וקשה דאין זה קרוי חזקת טהרה אלא נראה דמיירי בשביעי שלהן לאחר שטבלו דזב וזבה טבילתן ביום ואם טבלו בשביעי ואח"כ נגעו בטהרות או שמשו וראו לאח"כ קודם הערב שמש טמאים למפרע ואם המתינה לשמש עד הלילה ואח"כ ראתה אינה טמאה אלא מכאן ולהבא כו' עכ"ל. והנה לשיטת התוס' הנ"ל דדוקא היכא שטבלה כבר אז היא בחזקת טהרה. א"כ י"ל דלא פליגי עם הש"מ כאן דהכא מיירי שלא טבלה עדיין אלא לשיטת רש"י ז"ל שפי' דאפילו אם לא טבלה ג"כ אית לה חזקת טהרה כל שהתחילה למנות ימי טהרה ד' אי ה' ימים וא"כ אינו מובן דברי הש"מ במה שהוקשה דהיא בחזקת טומאה דהא לא הוי בחזקת טומאה כלל דהא גם יולדת צריכה לספור שבעה נקיים ויכולה לספור השבעה נקיים בתוך הארבעה עשר יום לנקיבה או בהשבעה לזכר ורק שבתוך מלאת אינה יכולה לטבול אף שכבר כלו השבעה נקיים וכמבואר במס' נדה (דף נ"ד ע"ב) (ובדף ל"ז ע"א) ובתוס' שם ד"ה אביי כתבו דגם אביי מודה לזה ועיין ברמב"ם פ"ז מהל' איסורי ביאה הי"א וא"כ הכא דמיירי ע"כ שכבר ספרה שבעה נקיים בתוך הי"ד ימים וא"כ הרי היא בחזקת טהרה וא"כ אינו מובן כלל דברי הש"מ הנ"ל במ"ש דהיא בחזקת טומאה. ולשיטת התוס' הנ"ל דדוקא היכא שכבר טבלה אז היא בחזקת טהרה וא"כ הכא גבי יולדת דטבילתה בלילה וכדאיתא במס' פסחים (צ' ע"ב) וביומא (ו ע"א) ובכמ"ד כל חייבי טבילות טבילתם ביום נדה ויולדת טבילתה בלילה ופירש"י נדה ויולדת טבילתן בלילה נדה דכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה כל שבעה ויולדת כימי נדת דותה תטמא עיי"ש וא"כ תיכף כשכלו הי"ד ימים ומגיע ליל הט"ו קודם הטבילה תיכף אנו דנין אם כבר כלו הי"ד ימים או עדיין לא כלו הי"ד ימים וא"כ שפיר היא בחזקת טומאה ושפיר מקשה הש"מ