אמרי הצבי א עב

אומרים באמת שאסור לו להניזק ליקח הנבילה בעד חובו והמזיק ישלים לו הנזק דהא אין עושין סחורה בנבילות וטריפות ורק דהתורה גילה דבעלים מטפלין בנבילה וא"כ הנבילה הוא של הניזק ומותר לו למכרה אח"כ אבל שיקבל נבילות וטריפות מן המזיק בעד המעות שחייב לו אסור מה"ת והאיך קאמר הש"ס השתא אי אית ליה לדידיה כמה טריפות יהיב ליה ולכאורה צ"ע בזה ושמעתי שכבר עמד בקושיא זו הגאון מו"ה דוב בעריש בן הגאון בעל פ"י ז"ל

והנראה בזה דקושיא חדא מתורצת בירך חברתה והוא דצרכינן לתרץ קושיא זו דהאיך רשאי ליתן לו טריפות בעד חובו וצרכינן לומר דמיירי בדלית ליה זוזי וגם אין לו דברים אחרים ליתן לו בפרעון חובו רק נבלות וטרפות דמותר לו לגבות בחובו דברים האסורים ולא מיקרי זה עושה סחורה ובש"ע יו"ד קי"ז כ' שם הרמ"א וכן מותר לגבות דברים טמאים בחובו מן העכו"ם דהוי כמציל מידם רשב"א עכ"ל. והנה כ' הטעם משום דהוא כמציל מידם והרשב"א סובר דמה"ת אין איסור ורק מדרבנן אסור לסחור בדברים האסורים וכמבואר בב"י בשם הרשב"א והט"ז בסק"א הביא ג"כ דבריו ולהסוברים דמה"ת אסור י"ל אם מותר לגבות בחובו. מיהו לא גרע מציידים דמותר וכ' הירושלמי הטעם משום דמשלמין מס. ועיין בר"ש פ"ז דשביעית מ"ש בזה אלא די"ל אם מותר לגבותם בעד חובו מישראל וכגון שהישראל הלוה גבאם ג"כ בחובו מן העכו"ם או שעבר וקנה או נזדמנו לו ויש לעיין אם גם בזה שייך דהוה כמציל מידו. ולכאורה י"ל דאין חילוק דכל שאין לו להלוה לשלם מעות רק דברים אסורים מותר לו למלוה לקבלם בחובו הואיל דאינו נוטלם כדי לסחור בו רק כדי שישלם לו החוב ודמי ג"כ לצייד מיהו אף אם נימא דישראל מישראל אסור לגבותם בחובו אבל מ"מ בודאי דלכ"ע אינו אסור מה"ת בזה וי"ל בזה. ומעתה שפיר קאמר הש"ס השתא אי אית לי' לדידי' כמה טרפות יהיב לי' דידי' מיבעי' דהא לשיטת ר"ת דסובר דפסקינן כר"ה או כסף או מיטב וא"כ אינו יכול לסלקו בטרפות וע"כ צ"ל דמיירי בדלית לי' זוזי וא"כ שפיר יכול לסלקו בטרפות ג"כ. וכ"כ יש לומר להיפוך דהא קשה הא אין עושין סחורה בדברים האסורים וע"כ צ"ל דסוגית הש"ס אזלא בדלית ליה זוזי וא"כ ל"ק לשיטת הר"ת ג"כ דהא בדלית ליה זוזי גם ר"ה מודה דיכול לסלקו בסובין ג"כ וקושיא חדא מתורצת בירך חברתה ודוק בזה ועי' בט"ז יו"ד סי' קי"ז סק"ב מה שלימד זכות על הקונים בשר טריפה ומוכרים שכ' דהוי כשליחות מיהו הב"ח והש"כ שם חולקים בזה והרבה י"ל בדברי הט"ז והאריכו בזה ועי' לקמן על דף פ"ב ע"ב [אוקס"ה] מ"ש בזה

אולם לכאורה אכתי קשה קושית הרא"ש הנ"ל דאם איתא לדר"ה לימא ליה דאיצטריך קרא היכא דאית ליה כסף ומיטב והיינו דנהי דשאר טריפות לא יכול למיהב ליה משום דאין עושין סחורה בטריפות ואסור לו להניזק לקבלם בחובו אבל נבילה דידיה מותר דהתורה גילה זה ואפילו אית ליה זוזי ובע"כ של הניזק צריך לקבל נבילה דידיה. אולם באמת א"ש דנוכל לומר דזה הוא באמת תירוצו של רבא דמשני לא נצרכא אלא לפחת נבילה וה"פ דרב כהנא היה סובר דהא דאמרה תורה והמת יהיה לו היינו ע"כ בדלית ליה זוזי דאל"כ הא אין יכול הניזק לקבלה בפרעון חובו דהא אין עושין סחורה בדברים האסורים וא"כ דמיירי בדלית ליה זוזי שפיר הקשה דהשתא אי אית ליה כמה טריפות יהיב ליה דידיה מיבעיא דהיה ר"כ סובר דהא דכתבה התורה והמת יהיה לו היינו דשקליה ניזק בפרעון חובו דהמזיק באמת חייב לשלם לו כל דמי השור כמו שהיה שוה קודם הזיקו ורק דנוטל הנבילה בשווי' בפרעון חוב ומש"ה היה סובר ר"כ דע"כ מיירי בדלית ליה זוזי וא"כ שפיר הקשה השתא אי אית ליה כמה טריפות כו' ועל זה משני רבא לא נצרכא אלא לפחת נבילה והיינו דמשעת מיתה קאי הנבילה ברשותו דניזק ואם נפחתה הנבילה משעת המיתה עד שעת העמדה בדין הפחת הוא של הניזק והטעם בזה משום דהא דאמרינן דהנבילה הוא לניזק לא דהוה בפרעון החוב רק דגוף הנבילה הוא של הניזק דאין המזיק מחייב לשלם רק מה ששוה השור המת פחות ממה שהיה שוה כשהוא חי וא"כ הנבילה היא של הניזק כמו שהיה מקודם כשהיה חי השור וא"צ המזיק לשלם רק מה שפחתו מיתה ומש"ה הוה הפחת נבילה שנפחת אחר המיתה עד ההעמדה בדין הוא של הניזק וזה שגילה התורה בקרא דוהמת יהיה לו ואי לא גילה קרא הנ"ל הו"א דהמזיק צריך לשלם להניזק כל דמי השור שהיה שוה בחיים קודם שהזיקו והנבילה הוא של המזיק ואשמעינן קרא דהנבילה נשארה להניזק אבל לא בפרעון החוב רק דנשארה של הניזק וכנגד דמי הנבילה אין המזיק צריך לשלם כלל רק מה שפחתו מיתה וא"כ שפיר הוה הדין דאפילו אית ליה למזיק זוזי ג"כ הנבילה של הניזק ואין המזיק צריך לשלם כל השור רק מה שהיה השור שוה בחיים יותר ממה שהיא שוה לאחר מיתה ולא שייך בזה כלל אין עושין סחורה בנבילות דהא ליכא סחורה כלל בזה דהא הנבילה נשארה לניזק כמו שהיה השור מקודם וכ"ז הוא הואיל דגלי קרא והמת יהיה לו וזה הוא כוונת הש"ס דמשני לא נצרכא אלא לפחת נבילה והיינו דזה תליא בהא דפחת נבילה לניזק ומיושב שפיר קושית הרא"ש על הר"ת וקושיא הנ"ל שהקשיתי ודוק היטב בזה. ועי' לעיל בפרקין על דף ט' ע"א [אות כ"ט] מ"ש שם בדברי הר"ת הנ"ל. ועיין לקמן על דף י"א ע"א [אות ל"ט] מ"ש שם

[לח] שם ע"ב דתניא אם טרף יטרף יבאהו עד יביא עדים שנטרפה באונס כו' ועי' בשמ"ק כאן בד"ה יביא עדים וז"ל תימה לפיר"ת דפי' דעד אחד פוטר משבועה א"כ ל"ל עדים בעד אחד סגי וליכא למימר דלאו דוקא נקיט עדים דהא כ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד. ונ"ל דלא תקשה דכיון דדרשינן קרא לכדאיסי דבמקום שיש רואה צריך להביא עדים ולא מיפטר בשבועה, א"כ ע"א נמי אינו פוטרו הרא"ש ז"ל עכ"ל

והנה לכאורה היה אפשר לומר לפמ"ש הנ"י בריש מס' ב"מ בשם הרמב"ן ז"ל דהא דע"א המסייע פוטר משבועה הוא דוקא משבועת התקנה אבל לא משבועת התורה א"כ ל"ק כלל קושי' הנ"ל על הר"ת. אולם באמת הרבה ראשונים דעתם בשיטת הר"ת דפוטר ע"א גם משבועת התורה וכן הוא שיטת הרא"ש בעצמו ברפ"ק דב"מ שהאריך בביאור שיטת הר"ת הנ"ל א"כ אין מקום לתרץ כן

ולולא דמסתפינא הייתי אומר בשיטת הר"ת ז"ל ובהקדם יבואר קצת שיטת הראשונים ז"ל בזה. הנה הנ"י בשם הרנב"ר ז"ל דעתו דהא דסובר הר"ת דע"א המסייע פוטר משבועת התורה היינו דוקא בשבועה שנתחייב לישבע עפ"י ע"א המחייבו שבועה וזה יכול עד המסייע לפוטרו משבועה זו והטעם הואיל דעיקר השבועה בא ע"י ע"א וא"כ כשאיכא לנתבע ג"כ ע"א המסייע א"כ הרי איכא עד לגבי עד והעד המסייע משוי ליה לסהדותא דקמא כמאן דליתא אבל היכא דנתחייב שבועה מה"ת שלא ע"י העדות ע"א וכגון שבועת מודה במקצת ושבועת שומרים בכה"ג אין עד המסייע יכול לפטרו משבועת התורה שנתחייב בה לישבע עי' בנ"י ריש ב"מ שהאריך בזה. וכ"כ הש"מ בריש ב"מ על דף ב' בד"ה מקח באה"ד שם כתב בשם הר"ן על הראי' שמביא הר"מ מרוטנבורג ז"ל לשיטת הר"ת דע"א פוטר משבועה מהא דגמר ר' חייא דעדים מחייבין שבועה מבינייהו מפיו וע"א כ' וז"ל לפ"ד אין ראיה שאפי' אם נאמר שאין ע"א פוטר משבועת התורה למי שנתחייב בה הנ"מ כשנתחייב בה על פיו משום הודאה במקצת אבל כשנתחייב בה עפ"י ע"א ודאי דע"א מכחישו פוטרו ממנה דע"א שהאמינה אותו התורה הנ"מ היכא דליכא הכחשה אבל היכא דמכחיש ליה סהדא אחרינא לא כדאמרינן בסוטה כו' יעוש"ה. אולם הרבה הראשונים כתבו בשיטת הר"ת דסובר דע"א המסייע פוטר מכל שבועת התור אפילו משבועת מודה במקצת וגם משבועת שומרים ועי' ברא"ש רפ"ק דב"מ שהאריך לתרץ שיטת הר"ת מכל הקושיות שם יראה מבואר שכ"ה וכ"כ התה"ד סי' של"ד מובא בש"כ סי' פ"ז ס"ק ט"ו דסובר דע"א המסייע פוטרו משבועה אפילו במודה במקצת ושבועת שומרים ועד אחד מכחישו והש"כ שחולק עליו הוא דוקא בע"א מכחישו ומשום דאוקי ע"א לגבי ע"א וא"כ אכתי נשאר בחיובו השבועה שנתחייב בה אבל אי ליכא ע"א המכחישו שפיר פוטר ע"א אפי' משבועת מודה במקצת ומשבועת שומרים יעוש"ה ובש"ע סי' ע"ה סעיף ב' הביא דעות בזה ובסי' פ"ז סעיף ו' הביא ג"כ שתי הדעות הנ"ל וכ' הרמ"א העיקר כסברא הראשונה וכן ראוי להורות והיינו דע"א פוטר משבועת מודה במקצת יעוש"ה ובסמ"ע וש"כ: