אמרי הצבי א עא

לגמרי משמירתו א"ש אבל לשיט' ה"ה הנ"ל קשה. והנה הקצה"ח בסי' ת"י רוצה מתחלה לומר דהיכא דזה אינו יכול לעשות הנזק וזא"י לא אמרינן האי כולה הזיקא עביד א"כ אם נימא דהה"מ הנ"ל סובר כסברת הקצה"ח ניחא דהכא הוי כמו זא"י וזא"י וכמש"ל ושפיר קאמר הש"ס אי דבלאו איהו נמי מינטר מה קעביד ולא שייך לומר האי כולא הזיקא עביד משום דזא"י וזא"י לעשות הנזק. אולם הלא הקצה"ח בעצמו חזר שם מזה מכח דברי הרמב"ן הנ"ל ומסיק דגם היכא דזא"י וזא"י ג"כ אמרינן האי כולה הזיקא עביד וא"כ קשה כמו שהקשיתי דגם כאן נימא כן ונוכל לומר דזה דומה לשור של שני שותפין שהזיק דאמרינן בי' כל חד כולה הזיקא עביד ועיין בב"ק דף מ"ו ע"ב בתוד"ה גלית אדעתך וי"ל לכאורה בזה

ואולי י"ל דהה"מ סובר כסברת הר"ר חזקי' מובא בטוש"ע חו"מ סי' ת"י סל"ז דהא דסובר ר"נ האי כולה הזיקא עביד כו' הוא דוקא היכא דהשני פטור מדינא לשלם אבל אם מדינא חייב ורק שלא יוכל לגבות ממנו לא נוכל לחייב לאחד מהם עיי"ש א"כ שפיר קאמר הש"ס אי דבלאו איהו נמי מינטר מאי קעביד והיינו דלא נוכל לחייבו לזה יותר מכדי העולה על חלקו לשלם ולא שייך לומר בי' הכשרתי כו' חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו ואכתי י"ל בזה ועי' לקמן בפרק הפרה על דף נ"ג ע"א [אל"ג אוק"ב] מ"ש שם בזה

[לו] שם י' ע"ב ותו ליכא והא איכא הא דתניא הכוהו עשרה ב"א בעשר מקלות בין בב"א בין בזא"ז ומת כולן פטורין ריבב"א בזא"ז האחרון חייב מפני שקירב את מיתתו כו' ופירש"י בד"ה שקירב וז"ל ופלוגתייהו דריב"ב ורבנן מפרש בסנהדרין ע"ח ר"י סבר כי יכה כל נפש אדם כתיב דמשמע כל דהו נפש ורבנן סברי כולו נפש משמע כו' ועי' סנהדרין שם ברש"י ד"ה כל דהו נפש כו' וז"ל ומיהו היכא דהכוהו בבת אחת לא קטלינן לכולהו דאיש כי יכה אמר רחמנא ולא שנים שהכוהו עכ"ל. והנה לריב"ב דסובר דבב"א פטורין אע"ג דאיהו סובר כל דהו נפש מ"מ דוקא בזאח"ז אבל בב"א גם ריב"ב מודה דפטור משום דכתיב איש כי יכה אבל לא שנים שהכוהו וכפירש"י ומשמע דאפילו אם שנים אחזו במקל אחד והכהו בו ג"כ פטור וכן מבואר בתוס' ב"ק (נ"ג ע"ב) ד"ה לענין כופר בסה"ד וז"ל ונראה דלא איירי כשדחפוהו שנים בב"א אלא כ"א בפ"ע עכ"ל. והנה כשדחפוהו שנים בב"א דומה ג"כ לכמו שנים אחזו מקל או שפוד אחד. אולם י"ל להיפוך דשאני היכא דשניהם דחפוהו לבור כאחד לבין היכא דשנים אחזו בשפוד אחד וי"ל בזה. ועי' ביו"ד ס"ב כ' בענין כשר ופסול אוחזין בסכין אחד ושוחטין או בשני סכינין דהשחיטה פסולה והוא שיטת הרשב"א וכן מורה שיטת התוס' ועי' בב"י והב"ח שם דעתו נוטה קצת להקל באם כשר ופסול אוחזין בסכין ושוחטין והביא דברי הג"א ובה"ג שמכשירין בכה"ג והמוהרש"ל ביש"ש פ"ק דחולין סי' ה' פסק להקל ועי' בש"כ שם סק"ל הביא דבריהם. ועי' בתבו"ש סס"ב פוסק להלכה כהמחבר והוא שיטת הרשב"א דבין אם כשר ופסול אוחזין בסכין אחד או בשני סכינין פסול אם לאו שהכשר יכול והפסול א"י שהוא חלוש ואוחזין בסכין א' בזה הכשיר ובשמ"ח שם האריך בבקיאות עצום ובכל המקומות הנ"ל עייש"ה שהעיר בענין זה בהאי פלוגתא דשני לשונות במס' ב"ק נ"ג ע"א אי אמרינן האי פלגא הזיקא עביד והאי פלגא הזיקא או האי כולה הזיקא עביד והאי כולה הזיקא עביד ולא סיים דבר ברור

והנה ראיתי ברשב"א לקמן דף נ"ג ע"א והובא ג"כ בשמ"ק שם דבר חדש והוא דאף לרבנן דפליגי על ריב"ב וסוברים דהכוהו עשרה ב"א בעשר מקלות בין בב"א ובין בזאח"ז ומת דכולן פטורין משום דכתיב כי יכה כל נפש מ"מ אם שנים אחזו כאחד ברומח ודקרוהו או במקל א' והכוהו עד שמת שניהם חייבין וכ' שם בזה לתרץ בזה קושי' התוס' שם בד"ה לענין כופר וסיים שם בצ"ע דין זה. והנה מדברי התוס' נראה דלא ס"ל כן וגם ברמב"ם בפ"ד מהל' רוצח וש"נ ה"ו מבואר ההיפוך וז"ל שם הכוהו עשרה ב"א בעשר מקלות ומת בין שהכוהו בזאח"ז בין שהכוהו כאחת כולן פטורין ממיתת ב"ד שנאמר כל נפש אדם עד שיהי' אחד שהרג כל הנפש וה"ה המים או שהיו רבים יושבין ויצא חץ מביניהם והרג שכלן פטורין לשנים שדחפוהו או שכבשוהו לתוך עכ"ל. והנה הכ"מ הביא ש"ס דסנהדרין ע"ח פלוגתא דריב"ב ורבנן ועל מ"ש הרמב"ם ז"ל באחרונה או שהיו רבים יושבין ויצא חץ מביניהם כו' ציין מקורו סנהדרין דף פ' והבין הכ"מ שהכוונה הוא שהיו רבים יושבין ויצא חץ מביניהם שאחד מהיושבין זרק חץ ולא ידעינן מי הוא וע"ז הביא הש"ס דסנהדרין דף פ' דקאמר שם אלא א"ר שנים שהיו עומדין ויצא חץ מביניהם והרג שניהם פטורין וא"ר יוסי אפילו אבא חלפתא ביניהם. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שכוונת הרמב"ם הוא שרבים זרקו כלם כאחד החץ שמשכו כולם בקשת ויצא החץ מביניהם דומיא למ"ש לעיל וה"ה לשנים שדחפוהו או שכבשוהו לתוך המים דהוה הפי' ששניהם דחפוהו כאחד וה"ה במ"ש או שהיו רבים יושבין ויצא חץ מביניהם ג"כ הפי' הוא כן דאל"כ אין לו ענין לכאן להלכה זו, מיהו הכ"מ פי' כפשוטה דמיירי שרק אחד זרק החץ ולא ידעינן מי הוא אבל עכ"פ מבואר ברמב"ם ז"ל דאם שנים דחפוהו או שכבשוהו לתוך המים שכולן פטורין והוא דלא כמ"ש הרשב"א הנ"ל. והנה לשיטת הרשב"א הנ"ל דבכה"ג ששניהם הכוהו כאחד במקל א' ומת שניהם חייבין, א"ש לומר דהרשב"א לשיטתו במה שפוסק להלכה דאם ישראל כשר ופסול אוחזין שניהם בסכין אחד ושוחטין דשחיטתן פסולה ומשום דהואיל דלענין חיוב שניהם חייבין א"כ כ"א עביד כולה מעשה וא"כ התם נמי הכשר עשה כל מעשה השחיטה וגם הפסול עשה כל מעשה השחיטה וא"כ מנ"ל לומר דניזיל בתר מעשה הכשר ניזול בתר מעשה הפסול והתבו"ש כתב ג"כ להאי סברא שם וא"כ שפיר נוכל לומר דהרשב"א ז"ל אזיל לשיטתו וי"ל בזה. ועיין לקמן על דף ק"ו ע"ב [אוקמ"ז אק"ב] מ"ש בזה

[לז] שם ע"ב א"ל ר"כ לרב אלא טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו הא לא"ה הו"א נבילה דמזיק הוי כו'. אעתיק כאן מ"ש בימי עלומי פרפרת נאה ע"ד הרא"ש בפ"ק דב"ק על דף ט' ע"א סי' ה' בהוספת נופך וז"ל הרא"ש ז"ל ר"ה אמר או כסף או מיטב פירש"י שבא לתרץ קראי דלעיל ולא הספיק לסיים דבריו עד שהקשה לו ר"נ ואז א"ל דקראי הכי מיתרצי אם אין לו כסף או מיטב כל מילי מיטב הוא ולא מצי א"ל זיל טרח וזבין ואי אית ליה כסף או מיטב לא יתן לו ש"כ וכ"כ רב אלפס דר"פ ור"ה ברדר"י פליגי אדר"ה דהכא וסברי כל מילי מיטב הוא ואפילו סובין ופסק כר"פ ור"ה ברדר"י דאינון בתראי, ור"ת פסק כר"ה וכתב בספר הישר ג' דינין בפרעון בנזיקין או כסף או מיטב כר"ה בדאית ליה כו' ומה שלא פסק הר"ת כר"פ ור"ה ברדר"י דאינון בתראי צ"ל דסבר דלא פליגי אדר"ה ולא אתו אלא לשנויי רומיא דקראי אהדדי כו' ונראה דברי הרי"ף עיקר דר"כ תלמידיה דרבא דבתראה הוא סובר כר"פ ור"ה ברדר"י דאמרי' לקמן דף יו"ד א"ל ר"כ לרבא טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו כו' ואי איתא לדרב הונא לימא ליה דאיצטריך קרא היכא דאית ליה כסף או מיטב אלמא רבא ור"כ סברי כר"פ ור"ה ברדר"י והמחוור שבכולן כספרים דגרסי אר"ה או כסף או מיטב כו' יעו"ש ברא"ש. והנה הקושיא מהאי סוגיא דידן שהקשה הרא"ש לשיטת הר"ת הוא קושיא אלימתא למאד ואמרתי בישוב הקושיא הנ"ל ובהקדם יבואר עוד מה שי"ל בסוגיא דידן להסוברים דהא דאין עושין סחורה בנבילות וטריפות הוא אסור מה"ת ועי' פסחים דף כ"ג ע"א תוס' ד"ה דאמר קרא ובב"ק דף פ"ב ע"ב בתוד"ה לא יגדל שכתבו דהוא מה"ת ועי' פר"ח יו"ד סי' קי"ז ובמלמ"ל פ"ח מהל' מ"א הי"ח האריכו בזה ודלא כהתה"ד סי' ר' שכתב בשם גליון התוס' דהוא רק אסמכתא ועיין בט"ז יו"ד סי' קי"ז סק"א הביא דבריו ג"כ אבל רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים מסקי להלכה דהוא מה"ת ועי' בספר בינת אדם סי' ס"ד הביא חבל נביאים הראשונים כולם בסגנון אחד דהוא מה"ת. וא"כ קשה לשיטתם דמאי קאמר הש"ס כאן השתא אי אית ליה לדידיה כמה טריפות יהיב ליה הלא אסור לו להניזק לקבלם דהא הוא יצטרך למוכר ואין עושין סחורה בנבילות וטריפות בשלמא נבלת שור דידיה שניזק ומת דהרי הוא של הניזק שפיר שרי למוכרו הואיל דהוי נזדמנו לו ומותר וגילה קר דבעלים מטפלין בנבילה והמזיק צריך לשלם רק מה שנפחת השור מחמת המיתה אבל אי לא גלי קרא הו"א דהמזיק צריך לשלם בעד השור הניזק כמו שהיה שוה בחיים והמזיק יקח לו הנבילה וא"כ היינו