אמרי הצבי א סז

תנינא בד"א במצות ל"ת אבל במ"ע כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שת"נ ופירש"י מכין אותו קודם שעבר על העשה ויש בידו לקיים עכ"ל. והנה הרי התם שמה שאינו רוצה לפרוע הוא בכדי שירויח ממון ולא הוה מבעט ולהכעיס וא"כ אמאי מכין אותו עד שת"נ

ואולי י"ל בזה דזה הוא כוונת הש"ס במה דקאמר אי אמר לא ניחא לי דאיעבד מצוה מאי והיינו דאינו רוצה לעשות המצוה וזה הוא מבעט ולהכעיס ולעולם יש לומר דאם אמרו סתם שאינם רוצים לפרוע בכדי להרויח ממון בכה"ג אולי י"ל דאין הב"ד מכין אותם לפרוע ורק אולי י"ל דיורדין לנכסיו ולא שכופין אותם וי"ל בזה

[לד] (א) דף י ע"א בתוד"ה שהשור וא"ת למה לי שור ולא אדם תיפוק לי' מוהמת יהי' לו מי שהמת שלו כדפטרינן שור פסולי המוקדשין דמת אסור בהנאה דדרשינן ג"ש שם שם מעגלה ערופה בע"ז דף כ"ט ע"ב כו' עד בסוה"ד שכתבו ובלא"ה ל"ק מידי למאי דפרישית לעיל דשור ולא אדם איצטריך לעבד ולנכרי הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה עכ"ל. והנה בדבר זה אם מת עכו"ם אסור בהנאה מה"ת או מותר בהנאה מה"ת רבו בזה השיטות קדמונים ואחרונים ז"ל ונחלקו ג"כ בשיטת התוס' כאן דמבואר דס"ל מת עכו"ם מותר מה"ת בהנאה ועיין נדה דף ע"א ע"א בתוס' שכתבו דעור אדם מותר בהנאה מה"ת ועיין זבחים ע"א ע"ב ד"ה ובטריפה ומס' ערכין דף ד' ע"א בתוס' ד"ה נפשות ועיין רמב"ם הלכות ערכין פ"ה הי"ז וכן האומר ראש עבד זה או לב חמור זה הקדש כו' וכ' הראב"ד וז"ל א"א כו' וכי מה ישוה אדם כאשר יסור ראשו ואפילו לכלבים אינו ראוי שהרי אסור בהנאה הוא כו' ובכ"מ כ' ע"ז וז"ל אילו לא הי' קשה אלא מעבד הוה מתרצינן דבעבד דלא קיבל עליו מצות עסקינן דעכו"ם הוא ואינו אסור בהנאה אלא ישראל דומיא דמרים כו' עיי"ש. והנה מבואר דעת הראב"ד דעבד מת אסור בהנאה ובעכו"ם מת לא נודע דעת הראב"ד וגם הכ"מ דעתו כן אלא שכ' דהיינו יכולין לומר דמיירי בעבד שלא קיבל עליו מצות מבואר דעבד אסור ועכו"ם מותר בהנאה. אולם דעת התוס' דגם עבד מת מותר בהנאה וגם מת עכו"ם מותר בהנאה. ושיטת הרמב"ם אינו מוכרע כלל וצבא מהראשונים ז"ל סוברים דגם מת עכו"ם אסור בהנאה מה"ת וכן פסק בש"ע יו"ד סי' שמ"ט ועיין בנה"כ שם שנסתייע מדברי התוס' דכאן דמת עכו"ם מותר בהנאה מה"ת ועיין שו"ת צמח צדק סי' י"ג דמסיק ג"כ להלכה דאסור בהנאה ובנו בהג"ה דעתו קצת להיפוך אולם בקו"א שם חזר והודה לדעת אביו זצ"ל אולם כבר אסף איש טהור הגאון בעל מלמ"ל ז"ל בפי"ד מהל' אבל הכ"א את דעות הראשונים נ"ע דס"ל דאסור בהנאה מה"ת והביא שתי תשובות הרשב"א המובאים בב"י ובבדה"ב סי' שמ"ט הנראות כסותרות אולם הביא דברי הירושלמי דמס' שבת פרק המצניע סוף הלכה יו"ד מ"ט דרבנן בההיא דרבי יודן תיפתר במת עכו"ם ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו עכ"ל מבואר דהירושלמי סובר דמת עכו"ם מותר בהנאה מה"ת. ועיין במל"מ שפלפל בשיטת הרמב"ם ז"ל והביא סוגית הש"ס דסנהדרין דף י"ט ע"ב בהא דהיו מחולקין שאול המע"ה עם דהמע"ה בהא דמלוה ופרוטה דמוכח משם כשיטת התוס' הנ"ל יעוש"ה ועיין בשו"ת פרי תבואה סי' כ"ה האריך ג"כ בזה

ולענ"ד היה נראה בזה דרך חדש והוא דיש סברא לומר בזה דאע"ג דמת עכו"ם אסור מה"ת בהנאה ומשום דהואיל דילפינן שם שם מעגלה ערופה וכדאיתא במס' ע"ז דף כ"ט ע"ב ואמרינן דאין חילוק בין ישראל לעכו"ם מ"מ זה דוקא באינו עבד אבל בעבד כנעני מותר בהנאה ואמינא טעמא בזה דהואיל דיש להאדון ישראל קנין הגוף בהעבד אף כשמת אח"כ לא חל איסור הנאה על המת. ודומה לזה דהא תכריכי המת ג"כ אסורים בהנאה דבר תורה וילפינן ג"כ מעגלה ערופה מג"ש דשם שם או מעכו"ם וכדאיתא בסנהדרין מ"ז ע"ב ואפ"ה אם לקח תכריכים אחרים בגזילה והלבישם ומת בודאי דאינם נאסרים ורק דוקא היכא דהי' לאחרים שעבוד על התכריכים בכה"ג אמרינן דמפקיע מידי שעבוד וכדרבא דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד וכדאיתא ביבמות דף ס"ו ע"ב גבי איצטלא דמילתא דפרסוה יתמי אמיתנא דקניא מיתנא. וא"כ י"ל דתכריכים ומת שוים והיכא דיש לאחרים קנין הגוף על העבד כנעני א"כ כשמת העבד אינו נאסר בהנאה הואיל דאיכא להאדון קנין הגוף על הגוף של העבד ובעכו"ם הקנוי לישראל אלא שעדיין לא מל ולא טבל תליא בפלוגתא אם יש לישראל בו קנין הגוף או רק קנין ממון ולרב אויא דסובר דעכו"ם הקנוי לישראל אע"פ שלא מל וטבל ג"כ יש לו לישראל קנין הגוף בו ג"כ אינו נאסר בהנאה כשמת. ולפי מה דפריך רב אחאי אימא בכספא וטבילה הוה הדין דדוקא כשמל וטבל הוא דאיכא להאדון קנין הגוף בו אבל בכסף לחוד אין לו להאדון בו רק קנין ממון ולא קנין הגוף ועיין ביבמות דף מ"ו ע"א כל הסוגיא שם י"ל דלרב אחאי אם עדיין לא מל וטבל אם מת שפיר נאסר בהנאה אבל בעבד כנעני גמור כשמת אינו נאסר בהנאה וגם רב אחאי מודה לזה והתוס' כאן דנקטו דבור ולא אדם איצטרך לעבד ולעכו"ם הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה כוונתם בעבד כנעני גמור או בעכו"ם הקנוי לישראל דהיינו שהעכו"ם מכר עצמו לישראל דבכה"ג סובר רב אויא דיש לישראל בו קנין הגוף ואינו נאסר בהנאה כשמת ומשום דהגוף הוא נקנה לאחרים ואינו נאסר בהנאה דלא מצי האיסור לחול על דבר של אחרים אבל בעכו"ם בן חורין שמת שפיר י"ל דגם התוס' מודו דאסור בהנאה ומשום דאין לאחרים שעבוד עליו כלל. והנה לפי האמור היל"ל לכאורה דגם בעבד עברי ג"כ הדין כן דהא עבד עברי ג"כ קנוי הגוף להאדון וכדאמר רבא בקידושין ט"ז זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי דאל"כ לימא לי' באפי בי תרי זיל. אולם בעבד עברי ודאי דליתא אלא דאם מת העבד עברי ודאי דנאסר בהנאה וטעם הדבר דהא אפילו כשחלה שלש א"צ להשלים וגם דהא אין בו להאדון קנין הגוף לעולם רק עד שש ואמרינן ג"כ דכשמת פקע שעבודו וקנינו לגמרי דאל"כ הכי נימא דכשמת העבד עברי בתוך שש ויש לו להעבד עברי נכסים וכגון שנפלה לו בירושה וכדומה או במוכר עצמו ושהי' לו ממון הכי נימא דעבור הזמן החסר לתשלום השש שנים יגבה האדון מנכסיו בודאי דזה אינו ולא מצינו בשום מקום שיהי' הדין כן אלא ע"כ דכשמת פקע קנינו ושעבודו לגמרי וגם נוכל לומר הואיל דבעבד עברי כתוב כי טוב לו עמך בודאי דאין לו להאדון קנין הגוף בו לאחר שמת. והיותר נראה בזה דבעבד עברי לא קנה לי' האדון קנין הגוף שיהי' הגוף בעצם קנוי לו רק עיקר הקנין הוא למעשה ידיו וקונה הגוף למעשה ידיו ולא דמי לקנין הגוף שיש להאדון בהעבד כנעני דשם יש לו קנין הגוף בעצם ומש"ה בעבד כנעני ישנו בדין יום או יומים משא"כ בעבד עברי. והא דקאמר רבא בקידושין עבד עברי גופו קנוי היינו שקונה הגוף למעשה ידיו דצריך גט שחרור וראי' לזה מהא דב"מ צ"ט ע"א דפריך הש"ס ביד עבדו חייב יד עבד כיד רבו אמר שמואל בעבד עברי דלא קני לי' גופו וכ' התוס' שם בד"ה דלא וז"ל אע"ג דבקידושין י"ז אמרינן דע"ע גופו קנוי היינו לענין שאין גרעונו מחול אם מחל בע"פ אלא בשטר עכ"ל. הרי מפורש כן בהדיא ולמדתי זה מספר מחנה אפרים הל' עבדים סי' א' שהאריך בחילוק זה וא"כ פשיטא דע"ע שמת דשפיר אסור בהנאה דהא אין הגוף קנוי רק למעשה ידיו אבל בעבד כנעני שפיר יש לומר דכשמת לא פקע קנינו של האדון ומותר בהנאה וכן הדין בעכו"ם הקנוי לישראל דהיינו שהעכו"ם מכר א"ע לישראל אע"פ שעדיין לא טבל לרב אויא דסובר דיש לישראל בו קנין הגוף אבל בעכו"ם ב"ח שפיר י"ל דתוס' ג"כ סברי דנאסר בהנאה ונוכל לומר דהירושלמי במס' שבת פרק המצניע דמשני תיפתר במת עכו"ם היינו ג"כ הכוונה בעכו"ם הקנוי לישראל. ולפ"ז שפיר נקיט הרמב"ם ז"ל בפ"ה מערכין וכן האומר ראש עבד זה כו' כוונתו דוקא בעבד כנעני הדין כן הואיל דיש להאדון בו קנין הגוף כשמת אינו נאסר בהנאה ואף דדינו כישראל ולענין מצות דינו כאשה ישראלית מ"מ זה לא תליא כלל בין אם הוא ישראל או עכו"ם רק אם הוא בן חורין או שיש לאחרים קנין הגוף בו ודוק. ולפי האמור יש להשוות ג"כ שיטות הראשונים ז"ל המובאים במלמ"ל פי"ד מהל' אבל וליישב הסוגיא דסנהדרין דף י"ט ע"ב בהא שהיו מחולקין שאול המע"ה עם דהמע"ה במלוה ופרוטה דקאמר הש"ס שם דחזי לכלבי ושונרי משום דהי' קונה אותם בכיבוש מלחמה וי"ל בכ"ז אלא שראיתי בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' פ"ט שהעיר ג"כ בכעין סברא זו שכתבתי בקיצור דבריו וע"כ קצרתי והנאני שזכיתי לכוין לדעת קדשו ז"ל. והנה י"ל להאריך ולפלפל עוד בדברי המל"מ ובשיטות הראשונים ז"ל שהביא אלא יען שבעיקר היסוד