אמרי הצבי א סו

לא אמרינן דהוי כלקוחות ורק נקטינן להלכה דיורשים הוי וכרב וכ"פ להלכה בש"ע

והנה אחר שכתבתי כל הנ"ל מצאתי את שאהבה נפשי רב תנא דמסייע לי הרמב"ן ז"ל בהל' בכורות פ"ח על סוגי' זו והביא כל השקלא וטריא דחמש ולא חצי חמש כתב וז"ל ואסיקנא הלכתא בהדיא בפרק בית כור כרב דאמר בטלה מחלוקת אלמא יורשין הוי וקיי"ל כר"פ דאמר מלוה ע"פ גובה מן היורשים הלכך נתחייבו נכסים כר' יהודה עכ"ל. הרי מבואר בהדיא ברבינו הרמב"ן ז"ל כדברי דההיא סוגיא דבכורות הוא רק אליבא דרב אסי אבל לא לרב דסובר יורשים הוי ופסקינן כר' יהודה וכמש"ל וא"כ צדקו דברי הט"ז וכמש"ל והבן היטב בזה. ועיין שם במוהרי"ט אלגזי אות ע"א מ"ש בזה

(ג) והנה ראיתי בקצה"ח סי' ק"ח שכ' ליישב קושית המוהרש"ל הנ"ל והוא דהא פסקינן בסי' ק"ד ס"ד דיורש שמכר כל נכסים בענין שלא יכול לגבות כגון מלוה בשטר ומכרו לכותי או מלוה ע"פ ומכרו לישראל חייב היורש מדד"ג וא"כ א"ש הא דגובין מאחין שחלקו דממנ"פ אם יורשין הן בדין הוא דליגבי מינייהו דהא מלוה ע"פ נגבית מיורשין ואי נימא אין ברירה וכלקוחות הן וה"ל כאילו מכרו זל"ז חלקו א"כ נמי חייבין משום דד"ג כיון דקודם חלוקה הי' משועבד לבע"ח ובחלוקתן דהוא במכירה הפקיעו שעבודו ואע"ג דלא נתכוין להזיק נמי שייך דד"ג אלא דגבי חמש סלעים דבכור דאמרינן למ"ד לקוחות הן דאינו גובה ולא אמרינן דליגבי מדין מזיק שעבודו דהתם גבי מתנות כהונה קי"ל בחולין קל"א דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור משום דהוי ממון שאין לו תובעין וא"כ דין מזיק לא שייך גבי מתנות כהונה ודוקא כשהוא בעין צריך ליתן לכהן אבל כשאינו בעין שאינו חייב מדין מזיק ומש"ה גבי חמש סלעים א"צ ליתן לכהן ואע"ג דקא משתרשי לי' הא כ' הר"ן דאפילו היכא דמשתרשי לי' נמי פטור במזיק מתנות כהונה דהא אכלם נמי משתרשי לי' אלא דוקא היכא דהוא הפקיע מצותו לעולם פטור ומיישב בזה בהא דפליגי ר"מ ור"י בדר"פ ור"א בפרק יש בכור בחמשה סלעים ואמאי לא פליגי גם בשאר חוב. ולפי האמור ניחא דבשאר חוב חייב לשלם מדינא דגרמי עכ"ד יעו"ש ודפח"ח וכן מצאתי לו תנא דמסייע המוהרי"ט אלגזי בפרק יש בכור אות עיי"ן שכ' ממש כדברי הקצה"ח אלא שהוסיף בה דברים ע"פ דברי הר"ן הנ"ל שכ' עוד משום דהוי ממון שאין לו תובעין ועל זה הקשה דא"כ אפילו בלא חלקו ג"כ ליפטרי וכ' דמיירי במכירי כהונה ופלפל שם בדברי התוס' בב"ב קכ"ג דמכירי כהונה דהוי כמוחזק אבל יכול לחזור בו וא"כ ה"נ יכולים היורשים לחזור בו שלא יתנו לכהן זה והאריך שם בפלפול עצום

ולענ"ד יש לדון בזה דנהי דמזיק מתנות כהונה או שאכלן דפטור הוא דוקא במזיק מתנות כהונה כגון זרוע ולחיים וקיבה או תרומות ומעשרות דהן גופן הם מתנות כהונה משא"כ בחמשה סלעים דבכור דאינו דבר המסויים וא"כ הרי יכול ליתן ממון אחר בכה"ג י"ל דהואיל דהחוב הוא על הנכסים וברא כרעא דאבוה הוא שפיר י"ל דחייבין לשלם מטעם מזיק. מיהו י"ל להיפוך דהואיל דסוף סוף עיקר השעבוד הוא על הקרקע או על המטלטלין שנשארו מאביהם אבל על היורשים ליכא שום שעבוד וכשהפסידו השעבוד הוא דומה למזיק מתנות כהונה דפטור וצ"ע בזה. וראיתי בנתה"מ סי' ק"ז ס"ד אות זיי"ן שהאריך בפלפול עצום והביא סברתו של הקצה"ח הנ"ל ודחאו כן יעויין היטב בדבריו וצ"ע כעת

[לג] שם ע"א אר"ז אר"ה במצוה עד שליש, מאי שליש אילימא שליש ביתו אלא מעתה אי אתרמי לי' תלתא מצותא ליתוב לכולי ביתי' כו' ופירש"י בד"ה שליש ביתו שחייב אדם לבזבז במצות לולב או ציצית או ס"ת שליש מה שיש לו עכ"ל. והנה מלשון רש"י ז"ל נראה ג"כ דדוקא במצות עשה הדין כן אבל לא במצות ל"ת ורק במצות ל"ת מחויב ליתן כל ממונו ובש"מ הביא בשם הרשב"א ולא אמרו אלא במ"ע בשב ואל תעשה אבל במצות לא תעשה אפילו כל ממונו עכ"ל. וכן מפורש בחידושי הרשב"א ב"ק כאן. וכ"כ הר"ן במס' סוכה פ"ג כשהביא הרי"ף ז"ל הא דר"ז אר"ה כתב וז"ל ומיהו מסתברא דלא אמרינן הכי אלא במ"ע משום דשב ואל תעשה שאני אבל במצות ל"ת את כל הון ביתו יתן קודם שלא יעבור עליה עכ"ל וכ"פ להלכה בש"ע או"ח סי' תרנ"ו בהג"ה בסוף הסימן וז"ל ודוקא מ"ע אבל ל"ת יתן כל ממונו קודם שיעבור הרשב"א והראב"ד עכ"ל. וכ"פ הרמ"א ביו"ד סי' קנ"ז ס"א וז"ל ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו צריך ליתן הכל ולא יעבור על ל"ת ר"ן פ' לולב הגזול עכ"ל ועיין ש"כ שם. והנה לכאורה י"ל גבי ל"ת שאין בה מעשה אם מחויב ליתן כל ממונו שלא יעבור עליה. והנה מלשון הרשב"א והר"ן שכתבו החילוק בין מ"ע לל"ת משום דגבי מ"ע הוה בשב ואל תעשה וא"כ י"ל דעיקר תליא בין אם הוא בשוא"ת או בקו"ע וא"כ גם בלאו שאב"מ הדין כן. והנה לכאורה יש להביא ראיה לזה מהירושלמי מובא בתוס' מס' סוכה דף למ"ד ע"ב בד"ה וקרקע באה"ד שם וז"ל ובירושלמי דכלאים סוף פ"ז משמע דיש יאוש לקרקע דפריך ויש קרקע נגזלת א"ר לוי אעפ"כ יש יאוש לקרקע ומיהו יש ליישב דלעולם אין יאוש ולאיסור דרבנן משום כלאים איירי דתנן התם האנס שזרע את הכרם ויצא מלפניו קוצרו ואפילו במועד עד כמה יהא נותן לפועלים עד שליש יתר מכאן קוצרו כדרכו והולך ואפילו לאחר המועד מאימתי נקרא אנס משישקע ואמרינן עלה בירושלמי אבא בר יעקב בשם ר' יוחנן כיני מתני' מותר לקוצרו אפילו במועד עד כמה יהא נותן לפועלים עד שליש ור"ה ורב ששת חד אמר עד שליש לשכר וחד אמר עד שליש לדמים ונותן לפועלים עד שליש לשכר היינו שמרבה להם בשכירות שליש יותר ממה שהי' ראוי ליתן להם כדאר"ה בפ"ק דב"ק דף ט' במצוה עד שליש ומ"ד לדמים היינו שנותן להם שליש שויים של כל הפירות אבל יתר מכאן לא יוסיף וקוצר כדרכו ולא ישכור אפילו לאחר המועד כו' ומיהו היכא דנשתקע שם בעלים אפילו מדאורייתא יש יאוש מדהוי איסורו ד"ת, ועוד יש לפרש בענין אחר שנשתקעו הבעלים ולא נתייאשו איסורו דבר תורה לא מחמת זריעת האנס קאמר אלא שחלק לו האנס ונשאר הכרם לפני הבעלים ולא עקרו ממנו הכלאים והוסיף מאתים איסורו דבר תורה מחמת הבעלים שמקיימים כלאים דדידהו הוי כיון שלא נתייאשו אבל נתייאשו ולא נשתקעו מדרבנן כו' יעו"ש. והנה לפי' שני של התוס' דהאיסור כלאים הוי מה"ת משום דהכלאים הוא של הבעלים א"כ קשה בהא דקאמר דא"צ ליתן לפועלים רק עד שליש או שליש דמים או שליש שויים הלא מקיים בכלאים עובר על ל"ת דאורייתא וצריך לבזבז כל ממונו ועיין מס' ע"ז דף ס"ד ובתוס' ד"ה אף המקיים. אלא ע"כ דהואיל דהוי ג"כ בשב ואל תעשה א"צ לבזבז כל ממונו ושוה תו למ"ע דהוה הדין עד שליש ופליגי בזה אמוראי בפירוש שליש אי הוי עד שליש יותר מכדי שכרן או שליש דמי שוויין אבל א"צ לבזבז כל ממונו וי"ל בזה. מיהו י"ל דאין ראי' מכאן משום דשאני גבי כלאים דכל שבדעתו לעקרו תו ליכא שום איסור כלל והכא בדעתו וברצונו לעקור הכלאים ורק שאינו מוצא עכשיו פועלים בשכר הראוי ליתן להם תו ליכא איסור דאורייתא ורק כדי הוספת שליש צריך להוסיף ופליגי בזה אמוראי בפירוש שליש וכמש"ל

שוב ראיתי בס' תיבת גומא להפרימ"ג בסוף הספר חקירה ד' במ"ע הוכח תוכיח כ' והנה בל"ת שאין מעשה כמו להניח חמץ שלא יבער וכדומה י"ל דאין מחויב לבזבז ממונו דהוי כמו מ"ע בשוא"ת ה"ה זה ועיי"ש. והנם י"ל גבי אם לא הניחו לו לבער החמץ דא"צ לבזבז כל ממונו אם החמץ נאסר בהנאה ויש לומר דהוי אנוס ומותר בהנאה וי"ל בזה. שוב ראיתי כי בפרימ"ג או"ח סוף סי' תרנ"ו עמד בזה ג"כ

והנה ראיתי בהגהות הגאון המנוח מוהר"צ חיות זצ"ל כאן שהביא בשם ספר מור וקציעה להגאון מוהרי"ע זצ"ל שהקשה דאם קיי"ל לולב ואינו עושה מכין עד שתצא נפשו א"כ לא יהי' ממונו חביב עליו מגופו וכ' הוא ז"ל וז"ל אולם נעלם ממנו במחכת"ה דברי הרמב"ן פרשת בא דהך דמכין עד שת"נ הוא דוקא באומר איני עושה ומקרי מבעט ומראה שלהכעיס אינו רוצה לקיים מצות התורה ע"ש עכ"ל. והנה לכאורה י"ל לפ"ז בהא דקאמר הש"ס בכתובות דף פ"ו ע"א א"ל ר"כ לר"פ לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה אי אמר לא ניחא לי דאיעבד מצוה מאי א"ל