אמרי הצבי א נז

כלומר כשאראה בהשטר טירפא כמה שמוהו ב"ד הקרקע אשלם לך ומשום דא"צ באמת לשלם רק כפי שהקרקע היה שוה אז בשעת טירפא וכמה ששמוהו הב"ד הקרקע להב"ח וא"כ יש ריוח להלוה שנחשב זה הקרקע בפרעון החוב כמו כן חייב הלוה לשלם להלוקח הסכום הזה וא"כ פליגי בזה באמת ל"ק ול"ב ואנן נקטינן להלכה כל"ב דאפילו באחריות נמי וא"כ ממילא הוה הדין דאין הלוה צריך לשלם להלוקח רק כפי שהיה הקרקע שוה אז בשעת טירפא וכסברת הש"כ כנ"ל לכאורה

אולם רש"י ז"ל כ' בד"ה אחוי טירפך וז"ל שכתבו לך ב"ד שטר טירפא שבדין נטלו ממך ואשלם לך הרי דעיקר הכוונה הוא אם טרפוהו ממנו בדין אבל לא נזכר כלל בהשטר טירפא כמה שמוהו הב"ד הקרקע ומשמע לכאורה דזה אין הב"ד צריכין לכתוב כלל בהשטר טירפא כי אין נ"מ בזה דהא הלוה צריך לשלם ללוקח כמה שנתן לו בעד הקרקע ואפילו אם הוזלה אח"כ הקרקע. ונוכל להסביר הטעם בזה הואיל דבאמת אין אונאה לקרקעות וא"כ יכול הלוקח לומר לדידי שוה הקרקע גם עתה כל המעות שנתתי עבורה ואפילו להסוברים דביותר מפלגא יש אונאה מ"מ לא שכיח שיוזל הקרקע יותר מפלגא ועוד אפילו אם הוזל הקרקע יותר מפלגא ג"כ יכול לומר הלוקח לדידי שוה הקרקע שקניתי ולא רציתי למוכרה בעד כל הון וי"ל בזה ועיין בבאר הגולה ובסמ"ע סי' קע"ז וי"ל בזה

ועוד נלע"ד לדחות ראיות הקצה"ח הנ"ל דיש חילוק בין אם הב"ח טורפה לבין אם הנגזל טורפה ואחז"ר מצאתי בפ"ת על ח"מ קט"ז סק"א שכ"כ בשם השעה"מ והרב השואל בשו"ת בית אפרים ולכן קצרתי בזה

[כט] שם ע"א ר"ה אמר או כסף או מיטב כו' ועי' בתוס' ד"ה ר"ה מ"ש בשם הרי"ף והר"ת חולק וסובר דהלכה כר"ה דאו כסף או מיטב ורק אי לית ליה כסף יהיב ליה אפילו סובין ועי' בשלטי הגבורים על הרי"ף לעיל כשהביא הא דמשני ר"פ ורב הונא ברד"י כל מילי מיטב נינהו לבר מארעא דליתיב ליה ממיטב כי היכי דלקפוץ עליה זבינא הביא הרי"ף דברי ר"ה ג"כ ופוסק כר"פ ור"ה ברדר"י דבתראי נינהו וכ' שם בשלטי הגבורים אות ב' כל השיטות שם בדין זה וז"ל ור"ת כתב דאם יש לו כסף או מיטב דהיינו קרקע יתן לו או כסף או קרקע דכסף וקרקע שניהן נקראין מיטב ולא מצי לסלקו במטלטלין אבל אם אין לו לא כסף ולא מיטב אז משלם לו מן המטלטלין מה שירצה ואפי' סובין כך כתבו בתוס' והרא"ש והמרדכי פ"ק דב"ק וצ"ע כי שם המרדכי בסמוך כתב בשם הר"ת בהיפך זה שכ' וז"ל כ' ר"ב בספר התרומה לשון ר"ת כן הדין אם אדם חייב לחבירו ממון אם מנזיקין בין אית ליה זוזי בין לית ליה זוזי כל מה דבעי מגבי ליה אי בעי קרקע מגבי ליה מן העידית ואי בעי לגבויי מטלטלי אפילו סובין כדאמרינן פ"ק דב"ק כל מילי מיטב הוא ודלא כר"ה דאמר או כסף או מיטב ע"כ, הרי דודאי אם זהו לשון ר"ת שיש להקשות מדבריו לדבריו וצ"ע דפנים י"ל שהוא לשון ר"ת כי ידענו שרבינו ברוך היה מתלמידיו וצ"ע עכ"ל ועי' במרדכי ריש פ"ק דב"ק שהביא דברי הר"ת והרי"ף והביא ג"כ דברי ספר התרומה הנ"ל מ"ש בשם הר"ת ונכתב שם בגליון המרדכי כי בספר התרומה לא הביא כלל זה בשם הר"ת

ובגוף קושית הש"ג הנ"ל היה נלע"ד ליישב דכוונת הר"ת המובא בספר התרומה הנ"ל במ"ש אם אדם חייב לחבירו ממון אם מנזיקין בין אית ליה זוזי בין לית ליה זוזי כל מה דבעי מגבי ליה אי בעי קרקע כו' דאין הפירוש שהברירה ביד המזיק דא"כ קשה קושית הש"ג הנ"ל דיהיה דברי הר"ת סותרים זא"ז אלא הפי' הוא דהברירה ביד הניזק דכל מה דבעי הניזק יהיב ליה המזיק בע"כ דמזיק אי בעי ניזק קרקע יהיב ליה המזיק קרקע ואי בעי הניזק מטלטלי יהיב ליה המזיק מטלטלי דהברירה ביד הניזק וכן מורה לשון ספר התרומה שם במ"ש בסוף ואי בעי לגבויי מטלטלי אפי' סובין ולשון לגבויי אינו מובן דהיל"ל לאגבויי מטלטלי אם נימא דקאי על המזיק דהברירה ביד המזיק לאגבויי ליה ממה שירצה ומדנקט לישנא לגבויי מורה דהפי' הוא דהברירה הוא ביד הניזק לגבות או מקרקע ומעידית או ממטלטלי ומכל מה שירצה הניזק גובה ויהיה הדין כן לשיטת הר"ת דמכל מה דבעי הניזק גובה אי מקרקעי אי שמטלטלי ורק דאי בעי לגבות מטלטלי דוקא ולא מקרקע תו יכול המזיק להגבותו מסובין ואין הברירה תו ביד הניזק לברור לו איזה מטלטלי שירצה רק אי בעי הניזק דוקא לגבות ממטלטלי ולא מקרקע תו יכול המזיק להגבותו מסובין דמטלטלי כל מידי מיטב הוא כנלע"ד בפירוש דברי הר"ת הנ"ל. ומעתה לא יסתרו דברי הר"ת אהדדי דהא דכתב הר"ת דהניזק גובה או כסף או מיטב והיינו דאי אית ליה כסף גובה כסף אם רוצה הניזק או קרקע ממיטב שדותיו אם רוצה הניזק ולא מצי לסלקו במטלטלין אבל אם אין לו כסף או מיטב אז משלם לו מטלטלין מה שירצה ואפילו סובין והיינו דתו הוה הברירה ביד המזיק ליתן להניזק איזה מטלטלין שרוצה המזיק והיינו כדברי הר"ת המובא בספר התרומה וזה פשוט

והרא"ש כאן הביא דברי הר"ת בספר הישר וז"ל ג' דינין בפרעון בנזיקין או כסף או מיטב כר"ה בדאית ליה ואי לית ליה כל מילי מיטב הוא עכ"ל וג"כ הוה הפי' כן דהיכא דלית ליה כסף או מיטב כל מילי מיטב הוא ויוכל המזיק לתת לו אפי' סובין והיכא דאית ליה כסף או מיטב הברירה הוא ביד הניזק אם רוצה גובה כסף או מיטב אם רוצה הניזק. ומעתה מכ"ש אם יש לו מיטב והניזק רוצה דוקא ממטלטלי יוכל תו להגבותו מסובין והוא כדברי ספר התרומה שהביא בשם הר"ת. וראיתי להש"כ בסי' תי"ט סק"ב שמצדיק דברי הב"י והע"ש וכ' שם ג"כ דהדין הוא דהברירה ביד הניזק רק שכ' כן בשיטת הרמב"ם וכ' דמהרא"ש והמרדכי שהביאו דברי הר"ת נראה דס"ל להר"ת דהברירה ביד המזיק אם רוצה מגביהו מקרקע ואם רוצה המזיק מגביהו ממטלטלי יעוש"ה בדבריו. ולענ"ד איני רואה שום הכרח לזה ולא ידעתי מנין לו זה כן להוציא כן מלשון הרא"ש והמרדכי שיסברו כן בשיטת הר"ת ולענ"ד ברור בשיטת הר"ת כמו שכתבתי. והנה הרמב"ם ז"ל שכ' סתמא דהב"ד מגביהו ממטלטלין אי איכא מטלטלין ואי ליכא מגבין אותו מקרקע אינו מבורר בדברי הרמב"ם ז"ל הברירה ביד מי וי"ל בזה

והנה הנ"י כ' וז"ל וכל מילי דיהיב ליה ממטלטלי מיטב נינהו וכר"פ וכדר"ה ברד"י פסקו הלכתא כל המפרשים וכ' הרמ"ה ז"ל הא דמצי יהיב ליה אפילו סובין הנ"מ דלית ליה למזיק זוזי אבל היכי דאית ליה למזיק זוזי לא מצי דחיק ליה לניזק אלא בזוזי כו' וכ' בחידושי אנשי שם עליו וז"ל לי הדיוט נ"ל דברי הרמ"ה תמוהים אם כדברי הנמוקים שפוסק כר"פ ור"ה ברדר"י דהא לדידהו אפי' אית ליה זוזי יהיב ליה סובין הכי מפורש באשר"י בהך פירקא וכ"כ התו' בהדיא ר"פ המוכר פירות וכ"כ בחו"מ סי' תי"ט עכ"ל. ועי' בש"כ בסי' תי"ט סק"ג מ"ש ליישב דברי הרמ"ה ודבריו ז"ל אינם מובנים לי. אמנם בגוף הקושיא של הא"ש לא זכיתי לירד לעומקה דהלא דברי הרמ"ה ז"ל הם ממש כדברי הר"ת ז"ל וכפי שפירשתי דבריו דהברירה הוא ביד הניזק ליקח או כסף או מיטב ורק אי לית כסף ומיטב ובע"כ מוכרח לגבות מטלטלין תו יכול המזיק ליתן לו סובין וז"ש הרמ"ה דהיכא דאית ליה למזיק זוזי לא מצי דחי ליה אלא בזוזי הוה ג"כ הפי' כן אם לא שק"ל על הנ"י שהביא זה בשם הרמ"ה ולא בשם הר"ת וצ"ע

והנה הסמ"ע שם סק"א כ' הטעם דגובין ממטלטלין תחלה הוא משום דניחא ליה יותר למזיק שיהיה הניזק נפרע ממטלטלין משיפרע מקרקע וסובר דהברירה הוא ביד המזיק והש"כ דחה זה וכבר הבאתי דבריו לעיל. והנה בעיקר הסברא שכ' דהואיל דהברירה ביד המזיק עדיף ליה יותר ליתן לו מטלטלי בפרעון משיתן קרקע בפרעון ולכאורה י"ל בזה דהא הואיל דאמרינן דמטלטלי כל מידי מקרי מיטב וא"כ מנ"ל דחביב ליה מקרקע יותר ממטלטלי

ונלע"ד בזה דיצא לו כן מהא דאיתא במס' ערכין דף ל' ע"ב ובמס' קידושין דף כ' ע"א דתניא ריב"ח אומר בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר את מטלטליו שנאמר בשנת היובל תשובו איש אל אחוזתו וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר לעמיתך כו' דבר הנקנה מיד ליד לא הרגיש לסוף מוכר את שדותיו שנאמר כי ימוך ומכר מאחוזתו לא באת לידו עד שמוכר את ביתו כו' עד בסוף הענין והנה הוה העונש הקל הקל תחלה תחלה מוכר המטלטלין ואח"כ השדה ואח"כ הבית עד שמוכר א"ע אלמא דזה שמוכר המטלטלין לא חמיר כ"כ כמו שמוכר את השדה והרי מבואר כדברי הסמ"ע. ועי' לקמן על דף יו"ד ע"ב [אות ל"ז] מ"ש שם ליישב דברי הר"ת ז"ל: