אמרי הצבי א נה

לא הוה ראובן בעל דבר דהא כבר מכר השדה לשמעון שלא באחריות וא"כ העדים של הב"ח הקרובים לראובן כשרים לקיים השטר של הב"ח הואיל דהוא לחובתו של ראובן דבשלמא אם ראובן היה בעל דבר היו פסולים לו להעיד לחובתו משא"כ הכא דראובן לא הוה רק נוגע וקרוביו של נוגע כשרים להעיד לחובתו וא"כ אפילו לית ליה ארעא אחריתי ג"כ יהיו העדים הקרובים לראובן וכשרים לקיים השטר של הב"ח. ועיקר ראיית התוס' מב"ב הוא דמשום חשש תרעומות לא הוה בעל דבר וא"כ לפי' פי' זה ל"ק כלל קושית המהרש"א דדלמא מיירי דלית ליה ארעא אחריתי דהא באמת קושית התוס' הוא דאפילו בדלית ליה ארעא אחריתי כשרים העדים לקיים השטר של הב"ח אפילו שהם קרובים לראובן ואפילו אם ראובן ידין לפני הב"ד עם הב"ח וכמו שפירשתי וא"כ מכאן ראיה מפורשת כדברי הש"ך דקרוביו של נוגע כשרים להעיד לחובתו ודלא כדברי ספר הפלאה הנ"ל ודוק היטב כי נכון הוא בעזה"י

ובעת עיוני שנית בזה אמר ב"א הב' החריף דוד נ"י ליישב קושי' המהרש"א הנ"ל עפי"ד השמ"ק הבאתיו לקמן בסוגי' [אות כ"ו] דע"כ מיירי בדאית לי' ארעא אחריתי דאל"כ ל"ל טעמא דתרעומות תיפוק לי' משום דיכול לומר בעינא להעמידה בפני בע"ח שלי ולכאורה שפיר קאמר בזה

[ב] והנה ראיתי בספר ים התלמוד על מס' ב"ק שכ' שם ג' נ"מ לתרץ קושי' התוס' הנ"ל דאיכא נ"מ בין אם ראובן ידין עם הבע"ח או שמעון והנה בנ"מ השלישית כ' שם חקירה חדשה באם ראובן יש לו שטר על הב"ח שלו שכתב בהשטר של ראובן דינרין סתמא דבשובר שכ' בו דינרין סתמא כתב הבעה"ת בשער נ"ג בשם הרמב"ן וכן מובא להלכה בח"מ ס"ס נ"ד דהשובר זה מבטל להשטר וחקר אם יש להלוה שטר נגד המלוה ובהשטר שיש ביד הלוה כתוב בו דינרין סתמא אם יוכל הלוה לפטור עצמו בשטר זה נגד המלוה שיש לו שטר מפורש בו כמה הלוהו משום דהרא"ש כ' דבשטר שכתוב בו דינרין סתמא דהוה הדין דהמלוה אינו יכול לגבות רק שני דינרין ומ"מ סובר הרא"ש דמהני תפיסה אם תפס המלוה יותר משני דינרין וא"כ ה"ה הכא הלוה הזה שיש לו שטר על המלוה וכתוב בו דינרין סתמא א"כ הרי הוא תפוס בהחוב שמגיע למלוה ממנו בשטר מפורש והרי יכול זה הלוה לומר הואיל דידעתי שיכול אנכי לפטור עצמי בשטרי זה שבידי לכך לקחתי ממך שטר כזה וכמו דאמרינן גבי שובר סתם וכתב דאם נימא דבכה"ג שפיר יכול הלוה לפטור עצמו מן המלוה בשטר זה שבידו שכתוב בו סתם דינרין וא"כ איכא נ"מ בין אם ראובן ידין עם הב"ח או שמעון ידין עם הב"ח וכגון שראובן יש לו שטר כזה על המלוה והוא פטור מלשלם תו להמלוה שיש לו שטר מפורש אבל שמעון אינו יכול לפטור את עצמו בשטרו של ראובן שכתוב בו סתם דלא טענינן ללוקח טענת ספק כזה וכמבואר בתוס' מס' כתובות דף ל"ו ד"ה החרשת וא"כ מראובן לא יוכל הבע"ח לגבות ממנו הואיל דהוא מיקרי מוחזק ואף דמיירי שהב"ח כבר גבה השדה מ"מ מוקמינן השדה בחזקת ראובן ולכך דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדי' עכ"ד היקרים ועיין בהגהות מפ"י מ"ש בזה

והנה לפום ריהטא אין דבריו מובנים כלל בראש מ"ש דטענת ספק לא טענינן ללוקח וליורשים והביא ראיה מתוס' כתובות. והנה התוס' שכתבו דלא טענינן טענת ספק היינו דוקא להוציא ממון אבל להחזיק טוענין הב"ד גם טענת ספק עבור הלוקח ויתומים דאל"כ אין שום התחלה לקושייתם כלל ומיד בהתחלת קושי' התוס' כתבו בפירוש מאי נ"מ הא כל מה שיכול ראובן לטעון טענינן לי' לשמעון דטענינן לי' ללוקח וכן ליתומים בין פרוע בין מזוייף כו' והתוס' בכתובות צ"ב ע"ב ד"ה דינא כתבו בשם הר"י ליישב דלא טענינן ללוקח מזוייף ול"ק תו קושי' התוס' דלפי"ז שפיר איכא נ"מ בין אם ראובן ידין עם הב"ח או שמעון אלא שתוס' דחו שם דברי הר"י יעו"ש

והנה הים התלמוד כתב עוד דראובן שידין עם הב"ח מיקרי ראובן מוחזק בשדה שגבה הב"ח משמעון משא"כ אם שמעון ידין עם הב"ח הוה מיקרי ב"ח מוחזק ולא טענינן לשמעון טענת ספק יעו"ש בדבריו ודבריו נפלאו ממני דהא באמת השדה היה אצל שמעון ושמעון היה מוחזק בו יותר מראובן וא"כ אף שכבר גבה הב"ח השדה מ"מ הלא אנו דנין על עיקר הגבי' אם הוא כדין או לא ואם נימא דלגבי ראובן מיקרי הגביה שלא כדין ומקרי ראובן מוחזק מכ"ש דלגבי שמעון הוה שמעון מוחזק יותר. אולם י"ל דשמעון לא יכול לטעון שבשטר שיש ללוה על המלוה שכתוב בו דינרין סתמא לא יכול שמעון לטעון עליו ברי שמגיע לראובן כ"כ כמו שכתוב בהשטר מפורש שיש להמלוה על ראובן. מיהו הא גופא קשיא דאמאי לא יטענו הב"ד כן בשביל שמעון דהא טענינן טענת ספק ג"כ וגם שמעון בעצמו יטעון ולא יוכל הב"ח לגבות השדה משמעון ואפילו אם כבר גבה מחזירין הואיל דשמעון מיקרי מוחזק וכמש"ל והרבה י"ל עוד בדבריו

(ג) אולם בגוף הדין שהעלה היה"ת דאם יש ללוה שטר על המלוה שכתוב בו דינרין סתם דתו אין המלוה יכול לגבות בשטר מפורש שיש לו על הלוה יש לעיין בי' טובא. דהנה מקור הדין של שובר סתם שלא נכתב הסכום כמה פרעו דהוה הדין דמרע להשטר שהביא המחבר בס"ס נ"ד מקורו הוא מבעה"ת בשם הרמב"ן ועיינתי בבעה"ת שער נ"ג ח"ד אות ב' כתב שם דין זה דשובר סתם וכ' ששאלו להרמב"ן והסכים עמו להלכה כן וז"ל והרציתי ראיותי לפני הרמב"ן והשיב אמת הדבר ויציב הענין ואין בו ספק ואין מיחוש שכל שובר שאין בו זמן ולא סכום ממון אלא שכתוב בו שנפרע מכל חוב שהי' לו עליו וכל שיש למלוה על הלוה פרוע דיד בעל השטר על התחתונה. וכבר הבאתי בזה ראיות גמורות וכן בשובר שכתוב דינרין סתם מבטל כל שטר שיש לו עליו והוא שובר שהעדים טעו והשמיטו סכום הממון או שכתבו סתם ואי קשיא לך הא דאמרינן בפ"ק דב"מ גבי סלעים דינרין שאני התם דקא מסייע לי' שטרא ופירש"י ז"ל שהעדים החתומין בשטר מעידין כדבריו שלא היה אלא שתים ולפיכך לא פי' מנינם כמה ההוא בשטר הלואה איתמר דאמרינן כיון דידעי העדים דיד בעהש"ט על התחתונה אילו היה יותר משנים מפורש היו כותבין אבל בשובר אדרבא אמרינן דלמא לא ידעו סכום ממון השטר וכתבו סתם כל מאן דמפיק לורעיה עכ"ל. ועיין בגד"ת שם שהביא תשו' הרשב"א המובא בב"י סי' נ"ד דמבואר שם דע"י שובר שכתוב בו דינרין סתם לא נפסל השטר לגמרי רק דלא מגבינן בי' יעו"ש בדבריו

והנה שמעינן מדברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל שכ' לתרץ דלא תקשי מהא דפ"ק דמציעא שטר שכתוב בו סלעין סתם דפירש"י דהוה כאילו פירשו בו שנים ומש"ה לא הוצרכו העדים לפרש מנינם דההוא מיירי בשטר הלואה דאינו יכול לגבות בו יותר משנים הואיל דסתם סלעין הוה שנים ואם היה יותר משנים היו פורשין כן בהדיא הסכום והמנין והעדים סמכו על זה דסתם סלעין שנים ולא הוצרכו לפרש וכפירש"י הנ"ל ואם נימא דאם הלוה מוציא נגד המלוה שט"ח שכתוב בו שהמלוה חייב ללוה סלעין סתם אז אין המלוה יכול לגבות בשטר מפורש שיש לו על הלוה הואיל דהלוה הוה מוחזק א"כ אכתי הוה להו להעדים לפרש בהדיא בהשטר כמה הוא חייב לו שלא יבא פסידא להלוה של השטר הזה דדילמא אית לי' להלוה הזה שטר על המלוה על אלף זוז ובמה שכתבו העדים לשטר זה סתם סלעין והעדים סמכו דסתם סלעין שנים הלא עי"ז קא מפסדי לי' ללוה הזה השטר שיוציא על המלוה הזה דלא יוכל תו לגבות כלום דהא יסלקנו בהשטר הזה שכתוב בו סלעין סתם הואיל דהוא הוה מוחזק וא"כ ע"כ נצטרך לומר דסתם סלעין שנים והוה כאילו פירש בהדיא שנים, וא"כ תקשי תו קושי' הרמב"ן ז"ל דאמאי מהני שובר סתם לפסול שטר מפורש על אלף זוז

אולם בירור הענין בזה נלע"ד דיש חילוק בין דינא דשובר שכתוב בו סתם לשטר שכתב בו סתם ויש להלוה הזה שטר מפורש בו הסכום והוא דבשובר שכתוב בו סתם דהשובר הוא רק על השטר שיש להמלוה על הלוה אמרינן שפיר דהוה כאילו כתוב בו מפורש על כל השטר שיש להמלוה עליו ולא אמרינן דסתם סלעין שנים רק אמרינן דבאמת כל השטר נפרע ורק שהעדים שכחו הסכום וכתבו סתם דנכלל בו פרעון על כל החוב ומש"ה אמרינן דכל החוב הוא פרוע משא"כ בשטר שכתוב בו סתם סלעין שפיר אמרינן דסתם סלעין שנים והוה כאילו מפורש בו שנים ואין זה ענין כלל שיהיה יכול לפטור א"ע נגד שטר שיש להלוה עליו וכתוב בו הסכום אלף סלעין הואיל דכל שטר הוא ענין בפני עצמו ובשטר הזה שכתוב בו סלעין אמרינן דהוה כאילו כתב בו שנים בפירוש וכפירש"י שם בב"מ שהביא הבעה"ת דהוה כאילו העדים החתומין בו פירשו בהדיא סלעין שנים ולכך לא פירשו מנינן וא"כ בודאי דאינו יכול לחשוב שטר זה על החוב שהוא חייב להלוה שלו אלף סלעין בשטר ואפילו לשיטת